בחזרה לחיים אחרים

בס"ד

בחזרה לחיים  אחרים

פתיחה.

לפני כחודשיים היה יום היארצייט של אמא ע"ה ונאספנו בניי, כלומר, נכדיה, וחתניי בליל  הפטירה ללמוד לעילוי נשמתה… וגם סעודה כמובן… כנהוג. ולא היה לנו מניין. ידענו שכך יהיה ולכן הזמנתי את אחי להצטרף אלינו ללימוד. יש ליל אח אחד, צעיר ממני בכמה שנים, במאי ויוצר סרטים, מרצה בכיר לקולנוע באוניברסיטה, דוקטור, שקוע בעולם האקדמיה כמו איזה כוכב ים – עד הקרקעית. חילוני נכבד. ולמרות שהוא בן טוב הוא לא הרגיש שהוא שייך לפורום כזה בשנים הקודמות אבל לרגל הבקשה הישירה שלי הוא הגיע… להפתעת ולשמחת כולנו… התחלנו משניות על פי האותיות של שמה. המשנה השנייה היתה מסדר קודשים בעניין גג המזבח האם ראוי כולו לקורבן זה או אחר או רק חציו, משהו כזה. ואחי מיד אמר בהפתעה ובמין מחאה: היי, זה כבר לא קיים. אין מקדש ואין קורבנות. כבר לא לומדים את זה. הייתי יותר מופתע ממנו. אדם משכיל ורחב ידע באמת, מתעניין גם…

ההיגיון כמובן לצדו, אבל דבר כל כך בסיסי אודות היהדות הוא לא יודע? למראה פנינו הנבוכות הוא הבין מיד שטעה ולא הסתיר את פליאתו, 'מה, באמת?', אמרתי לו, 'כמו מקודם'. המקדש והמזבח הם עמודי תווך בבריאה, הם אבני בניין נצחיות. הרי על שלושה דברים העולם עומד. גם אחרי החורבן לא פסקה תורת הקורבנות. פרטים, כללים, הכול. כאילו לא קרה דבר. סדר קודשים כולו, משניות, ברייתות, מסכתות, תופס מקום חשוב מאוד בהלכה. הלכות הקורבנות ולא אופי החיים בלעדיהם, הם שהמשיכו להעסיק את בית המדרש על חכמיו ותלמידיו.

שאיפות הנקם והדור שאחר החורבן

אעפ"כ חורבן הבית השני היה משבר מאין כמוהו בתולדות עם ישראל. מהלך העניינים הביא לכך שלא היה זה חורבן חולף כחורבן הבית הראשון, אלא כאן נחתם הדין על האומה הישראלית לאורך ימים. החיים המדיניים עברו לבלי שוב כבר קרוב לאלפיים שנה.

אבל זה לא קרה בבת אחת… צריך לדעת.

קשה היה לוותר על הקניינים המדיניים, על מוסדות החיים הלאומיים, על אורח החיים הארץ-ישראלי, ירושלים הבירה, המקדש – מחמד עיני כולם. היינו עם ככול העמים, עם מוסדות שלטוניים, חיים חברתיים, מטבע ושפה… שכחנו כבר שפעם היינו כאלה. עם ישראל לא יכול היה להיפרד מהדברים האלה בקלות.

בלבות בני הדורות הראשונים היו שאיפות החרות חזקות מאוד: ואכן, לאט, לאט התאושש העם מן המכה הנוראה.

במקומות שלא נהרסו לגמרי התרבתה אוכלוסיית היהודים במהירות.

(ראו, איזו אהבת חיים, איזו אופטימיות יש ליהודים. כדאי לחיות, וודאי שכדאי לחיות. מה שהיה היה. נקודה. עכשוו יהיה טוב. אין ייאוש)

רוח שנאה לרומאים הארורים, מחריבי המקדש וירושלים, בערה בכל העם, והאבות מסרו לבנים בירושה את אהבת הדרור ואת הקנאה הגדולה. אש השנאה והזעם פשטה מארץ ישראל לכל מרכזי הגולה, שם נמצאו המוני יהודים, בעיקר בארצות צפון אפריקה ובין נהרות הפרת והחידקל. שם היו ריכוזים צפופים של ישראל…יישובים שלמים. אלה היו מקומות אשר עד כה לא היו להם ציפיות או דרישות מדיניות, הם חיו בצד הגויים במנוחה, אבל עכשוו הדביקה אותם השנאה ותשוקת הנקם וחוללה שם נפלאות. צמחה שם תנועה משיחית אדירה. התנועה הזאת הראתה את פניה 45 שנה אחרי חורבן הבית, כאשר הגיע אל המזרח הקיסר טריינוס להילחם בפרתים, אז, בבת אחת, התלקחו כל הניצוצות הבוערים במסתרים לשלהבת אדירה, ומרד שלא היה עוד כמוהו פרץ בכל ארצות הגולה. המרד הזה זכה בתחילה לכמה ניצחונות: בצפון אפריקה ראינו מעשי גבורה מרניני לב של מקומיים שהתגבשו לצבא יהודי ספונטאני ובצעו מעשי נקם נוראים ביוונים וברומאים שנפלו לידיהם…

אך עד מהרה התאושש הצבא הרומאי והטביע את המרד באגמי דם ובים של מפח נפש.

טבח מסמר שיער נוסף, טבח בוגדני, טבחו אחר כך הרומאים ביהודי בין-הנהרות והפכו את הגולה לשממה (לא זוכר שלימדו אותנו את הדברים האלה). לא עברו עשרים שנה, וגם ארץ ישראל כולה היתה למדורת אש: אהבת החרות, והשנאה לרומאים, הביאו לידי התפרצות נוראה: מרד בר כוכבא. אבל זו היתה המלחמה הגדולה האחרונה של העם המדוכא נגד שליטי העולם. סופו של מרד בר-כוכבא היה נורא. לא ידוע לנו הרבה אודות התסיסה הזאת והמעשים הכבירים האלה. אנו מבינים למפרע שהייתה שם תקופת הכנה ארוכה למלחמה הזו ושכל העם היה מאחורי בר כוכבא, אבל לא קמו עוד סופרים כמו יוסיפון לכתוב את עם ישראל לזיכרון.

שום נסיון לחדש את הימים הראשונים לא הצליח ולא יכול היה להצליח בתנאי המציאות הקשים.

מהפך גנטי

תוצאות הנסיונות שנכשלו היו קשת מאוד … ואט, אט תש כוחו של יצר החירות… סוף, סוף הוכרחו היהודים להתפשר עם החורבן ועם השעבוד. הם וויתרו בהדרגה על הרעיון היקר והקדוש של חידוש החיים החופשיים בארצם בכוח עצמם. הוכרחו לוותר על השאיפה לבנות בית חדש לה' אלוקי ישראל, בית שיהיה לב האומה. הם הודו שהתחדשות החיים העתיקים הוא למעלה מכוחותיהם והחלו לחכות בסבלנות למפנה של למעלה מן הטבע שיגשים את כיסופיהם. למעשי נסים ונפלאות שיבואו, כאשר יבואו, ברצון האלוקים.

נקודת הכובד של עם ישראל נדדה יותר ויותר מארץ האבות אל ארצות הגולה. מספר היהודים בארצם הלך ופחת עד שלבסוף נעשו היהודים בארץ ישראל מיעוט קטן בתוך הגויים הרבים שנאחזו בה. ומה שהיה פעם טפל – קורות היהודים בגולה -הפך עיקר, ומה שהיה עיקר – קורות העם בארצו כמעט עבר ובטל מן העולם.

והנה פלא. פלא גדול מלהכיל. יצר החירות של האומה הגאה, שהיה כה עז, כה ממאן להתפשר, כה ממהר להתפרץ נגד כל לחץ מבחוץ, פינה מקומו מעתה לרצון הישרדות בכל התנאים. רצון הישרדות מופלא. רצון קיום שהביא ליכולת הסתגלות לכל מצב, ימשך כמה שימשך. סבלנות… מחכים…

ובתוך החושך של השעבוד החל להאיר קו-אור אחד שהעניק מן נוגה, מן בת אור מיוחדת לכל דברי ימי היהודים: תחושת החירות הרוחנית העילאה. הרגשת חירות רוחנית גדולה.

אותו יצר החרות המדיני התהפך לרצון על-אנושי ממש לשמור על הזהות הרוחנית של העם.

לא יאומן… בעולם החומר, בחיים המעשיים, יד האומות מכבידה על ישראל, רודפת ומכלה אותם, אך בעולם הרוח, עולם היצירה האנושית, האצילית, שומר העם על עצמאותו שומר על ייחודיותו בקרב הגויים. או, יותר נכון, בקבר הגויים.

למען החרות הרוחנית הזו, למען חופש נשמתו, מוותר העם לפי שעה על קנייני החומר, על ההצלחה הארצית, מוחל על כבודו החיצוני ונושא במנוחה כל השפלה. (מישהו נשא פעם השפלה קשה להרבה זמן? למען איזו מתיקות של אהבה, למען איזה יופי רוחני? לא למען דולרים!… עם שלם? … אלפי שנים? נושך את שפתיו למען תקוות של גאולה, למען געגועים לשוב ולדבק בשכינה בירושלים? מה זה?)

העם יודע שאין בידו לשנות כלום בהווה והוא מייחל לקץ הישועה שיבוא גם יבוא בעתיד.

 ויצר החרות הרוחנית הזה היה הולך וחזק בלב העם בה במידה שהסבל של חיי החולין היה גדל ועולה. במסירות נפש, המיוחדת לעם הזה לבדו, שומר העם על קנייניו מהימים ההם: המסורת האהובה והציפייה לגאולה. הוא שומר על אמונתו החזקה שהוא עם סגולה ושיש לו יעוד לעתיד (מה אתנו? עדיין מאמינים בזה? בטח!) שומר על אמונתו שהוא עם הנצח, ואין כוח זר שיכול לכלותו. (מאמינים בזה? גם בעולם שאחרי השואה? גם בעולם שיש בו דהעש ואירן וחמס.וחיזבאללה?)

העם שורד

והעם אינו נפתה ללכת בדרכי הגויים ולבטל את עצמיותו מפניהם. למרות שהם מושלים בו.

ובמקום המלחמות והמריבות המדיניות שהיו פעם, באות עכשוו מלחמות רוחניות: כל אופני המחלוקת לשם שמים. ובמקום המלכים והשרים, משפחות הצדוקים ומשפחות הכוהנים המיוחסות, שהחזיקו בשלטון כאשר העם ישב בארצו, באו עתה תלמידי החכמים, ראשי הישיבות, רבני הערים ועמדו בראש הצבור. אלה היו בוני היהדות מבפנים ועורכי המלחמה non stop  עם העולם שבחוץ.

הם הפכו מנהיגי האומה, לא בכוח הזרוע, כי אם בכוח הרוח, והאומה סרה אל משמעתם ברצון ובאהבה. עד היום אפשר לראות את זה בעולם הישיבות.

ככה התקיימו היהודים בגלות – עם גולה מנחלת אבותיו, חסר מרכז מדיני, נפוץ על פני היבשות, נודד ממקלט למקלט, עם ששמו ללעג ולקלס בפי הגויים השאננים, סובל ועשוק, שנוא ונרדף,-  אולם בעל הכרה עצמית רוממה. הוא מאמין שהוא עם סגולה, צאן אשר לא תלך לאיבוד בקרב להקות הגויים…

אכן לפנינו נס המתנוסס על במת ההיסטוריה, חברים: האמונה של היהודים שיש משמעות לסבלם, הדביקות שלהם בערכים המקודשים לכל יהודי היו יותר חזקים מגורמי הפיזור והפירוד. ההכרה הזו התגברה על כל הכוחות המפרידים, המייאשים.

רצון הקיום היהודי היה וודאי לצנינים בעיני הגויים, ממש קוצים בנפשם. הם לא היו יכולים להשלים עם המציאות הבלתי טבעית של עם אחד, מפוזר ומפורד לרסיסים אבל עדיין עם רצון כביר להתקיים בצורתו המיוחדת. הם ניסו בכל מיני אמצעים לגרום לעם הזה לחדול מלהיות הוא, לוותר על זהותו: פעם ניסו להעבירם על דת באונס, פעם בתחבולות, פעם הסתערו עליהם באכזריות וכלו בם את שנאתם, הביאו עליהם מצוקות ארורות, גזירות שמד ועונשי עינויים מזעזעים, הכל בניסיון להכניע את קשי עורפם  – אולם העם הגולה לא נבהל, לא נשבר מפני הקורבנות האיומים האלה שהיה צריך להעלות על מזבח השנאה. בשום אופן לא רצה להתכחש לעצמיותו וליטוש את קנייניו הרוחניים גם בתוך עולם שנושך בשיני ארס.

בתכונתו זו יצא עם ישראל דופן מכל שאר העמים.

[כמו שהתפללו ניצולי החורבן הראשון: 'השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם' (סוף מגילת איכה), כך קיווה העם בכל השנים להתחדשות הימים הראשונים. כמו הגולים הראשונים בבבל שקבלו עליהם לא לשכוח את ירושלים, כך גם הגולים החדשים קבעו בליבם ובמעגל חייהם את זיכרונות הימים המאושרים: בתפילות, בחתונות, באבלות הפרטית, בשמחת החגים ובימי הצומות הכלליים. בזיכרונות אלה היו משעשעים את בניהם בערש ילדותם, בהם ראו חיים עד זקנה ושיבה, ואיתם הלכו אל בית עולמם. ארץ ישראל, ירושלים ובית המקדש נעשו לתמונות חיות שכמעט ראו אותן היהודים  בהקיץ. אם לא נביאים אז בני נביאים… מזיכרונות העבר שאבו היהודים את תקוותיהם לעתיד.

נפלאות העבר משמשים ערובה לאדם המאמין שעוד יחדש האלוקים את נפלאותיו.

כל מחזות הנביאים, שבהם האמין העם בכל נימי נפשו, מתפרשים מעתה לעניין הגאולה העתידה ולעניין בית המקדש השלישי. הכל יבוא גם יבוא ויקום לעולמי עולמים.

על יסוד תיאורי הנביאים ועל יסוד געגועי נשמתו צייר לו העם ציור מוחשי של העתיד (הלא רחוק כבר) כאילו ראה אותם בעין בשר: תחיית המתים, ביאת מלך המשיח, כנוס הגלויות, בניין ירושלים והמקדש, חידוש העבודה, המלחמה האחרונה של עמי הארץ בעם ישראל השב לארצו, כל אלה היו לתמונות חיות ותמידיות בלב כל יהודי.

וזיכרונות העבר הנהדרים וחלומות העתיד המרהיבים הצטרפו יחד לעזור ליהודי במלחמת הקיום.]

פלא היסטורי

רצון הקיום של עם ישראל בגלותו שונה מרצון הקיום של עם רגיל היושב על אדמתו. אצל שאר העמים הרצון להישאר בעלי זהות משלהם, כלומר, עם המסורת שירשו מאבותיהם, ניזון מגורמים מוחשיים, ממשיים: ארץ מולדת תוססת עם היסטוריה משותפת. זה מגבש אותם… זה מחזק להם את הזהות. (ואעפ"כ זהות העמים, באופן כללי, הולכת ומטשטשת והעולם הופך למעורב אמריקאי כזה… החיים בטוקיו והחיים בקופנהגן הם ווריאציות של אותו דבר. הצונאמי של העידן הטכנולוגי שטף את הכול). לא כך רצון הקיום היהודי. היכן הייתה המולדת על כל חייה השוקקים שתעניק לעם התחדשות? היכן היו עיר הבירה והסמלים הלאומיים שישאב מהם את צורתו? היהודים פזורים, מעט פה, מעט שם, על פני ארצות רבות, בלועים בעמים המארחים, בלועים בתרבותם… אכן, הרצון  להישאר יהודי היה כוח רוחני, לא ארצי, כוח אידיאלי לגמרי, כוח ששורשו טמון בו עצמו. סוד תכליתו טמון בו.

פלא, חברים.

נכון, במלחמה זו נכרתו לפעמים אברים שונים מעל האומה, אולם גוף האומה נשאר חי וקים, ובקיום זה יש לראות בצדק את אחד הפלאים הנשגבים של ההיסטוריה האנושית.

למי שחושב שאולי אני נסחף אל רגשנות מופרזת הנה קטע מאת היסטוריון מודרני, אמריקאי, לא יהודי, תומס גרייר, המופיע בספר הלימוד 'היסטוריה מקוצרת של האדם המערבי', שם הוא מדבר על עליית הנצרות בשמי הים התיכון ותפקיד הציר שלה בתרבות המערבית. הוא חייב, אם כן, להזכיר את היהודים, הלא הם הנוצרים הראשונים…(כפרת עוונות) והוא נותן שם סקירה קצרה על היהדות ואומר:

"אמונה ללא חת זו בייעודם, אל מול נסיגות והשפלות, הניבה את אחד הפרקים המרתקים ביותר בהיסטוריה. שבטים ועמים לאין מספר, במקומות שונים בעולם, צצו ועלו, התערבו… ונעלמו: הטרויאנים, הפלישתים, החיתים, הרומאים, ואלה רק מספר שמות מני רבים…

אבל היהודים שמרו על תרבותם שלמה (intact) במשך למעלה מ 3000 שנה.

מה היה המקור של הרצון הלא מצוי unusual של היהודים?

אמת, שלמשך תקופה קצרה אך מפוארת בסביבות 1000 לפנה"ס היהודים, תחת שלטונם של דוד ושלמה, טעמו טעם ניצחון צבאי עם זוהר וגדולה מדינית משלהם. בהר ציון בלב ירושלים הם הקימו מקדש עטור יופי וגם ארמון. וכך ציון הפכה סמל גם של קדושה וגם של תהילה ארצית בלבות היהודים ובנפשם.

אך עמים אחרים חוו גדולה גם הם ואז שקעו אל תהום הנשייה. מה היה זה  שנתן ליהודים את הרצון היוצא דופן שלהם להחזיק מעמד?

נראה שיש רק תשובה אחת: החוויה הדתית היחידה במינה שלהם. There's seems to be only one answer: their unique religious experience. הדברים מדברים בעד עצמם.

(הריאיון עם איינשטיין).

[ ואני שואל את עצמי, מה מתכוון ההיסטוריון? באיזו חוויה מדובר? האם יציאת מצרים ומעמד הר סיני? אלה היו וודאי חוויות שיא שאין כמותן בתולדות האנושות, אבל חווה אותן הדור ההוא בלבד. כמובן שהוא העביר את הזיכרון הזה הלאה באופן חי וכובש אך האם זה מספיק להעניק כח הישרדות עצום שכזה? מה, כל מי ששמע את הסיפור מאבא ואמא הפך להיות מקדש השם?

אולי הוא מתכוון לומר שהחוויות האלה באופן מיסטי נחקקו ב DNA הרוחני של עם ישראל ושינו אותו. אולי. אבל יותר מסתבר לומר שמבלי שידע הוא מתכוון למה שאמר דוד המלך: טעמו וראו כי טוב השם (אך טוב לישראל אלוקים). מה הטוב? אנו תמיד הסברנו שהטוב זה הוא התורה: כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. מי שטועם יודע. יהודי שיושב ולומד או שומע דברי תורה, בכל רמה, בכל סגנון, זה ממלא אותו, זה מכניס בו מן נעימות מתוקה , מן שמחת חיים רגועה, בריאה שכזו, עצות פשוטות וכוח להתמודד – בלי לעשות עניין מכלום. עד כדי כך שלהיפרד מזה זה להיפרד מהחיים. יותר מ3000 שנה נשמרה התורה על ידי ישראל לא כל כך בגלל הניסים שליוו את התגלותה אלא בגלל שהיא חובקת את המעמקים והגבהים של הטבע האנושי וממלאה צורך שהי"ת יודע שקיים באדם.

לכן התורה מושלמת מעצם מהותה. היא לא דורשת ראיות לאמתותה. וכך אמר המשורר האהוב: תורת השם תמימה (כלומר, שלמה, מושלמת, למה? כי היא) משיבת נפש.

והיא, היא החוויה הדתית היחידה במינה שעליה מדבר מיסטר גרייר. כלומר, היא מחייה היא משחזרת הדים, בבואות, מהרוממות והתענוג של הר סיני ויציאת מצרים (וכל זה בעיקר לאחר החורבן. כי כל זמן שהיה המקדש והנבואה היינו בעננים, חבל על הזמן.)]

האם ישנו עם יהודי

מותר לנו לשאול, מניין הזכות לדבר על 'היסטוריה יהודית' אחת? מניין הרשות לראות אחדות בתולדות עם גולה ומפוזר שאין לו את המאפיינים של עם, כלומר, אין לו ארץ עם נופיה המיוחדים ואקלים דומה ושפה ותרבות חיה? אולי נדבר במקום זה על היסטוריה של יהודי סין והיסטוריה של יהודי הודו ושל יהודי תורכיה ואשכנז ואמריקה? מה מאחד את קורות כל הקהילות האלה להיסטוריה אחת? מניין לנו? מה אתם אומרים?

התבוננות אמתית בתולדותינו, כותבים ההיסטוריונים, מוכיחה, בבירור, שלמרות כל ההבדלים בין קורות ארץ זו לקורות ארץ אחרת, למרות כל השינויים ברצונות השליטים בכל מקום, השינויים בין פרנסה לפרנסה ונוסח תפילה לנוסח תפילה – אף על פי כן הרי לפנינו היסטוריה יהודית אחת. ומאחד אותה – רצון היהודים להיות מאוחדים. זה הסוד. היה זה חפצה של האומה העברית הפזורה והשסועה להרגיש את עצמה כעם אחד. אחד מחכמי האומות, כאשר בא להגדיר אומה מהי, אמר: היותה של אומה פירושו משאל-עם מתמיד על קיומה. כלומר, הקובע העיקרי הוא רצון האומה להתקיים יחד כעם. כשאין בלבה רצון זה – גזרה כיליון על עצמה, וכשישנו אותו רצון – הוא מתגלה בגילויים שונים. אצלנו זה התגלה בסבל האומה תחת יד מעניה מבלי לבעוט בגורלה ולהעלם, בכך שיהודי מקצה חצי-האי ערב מצא לשון משותפת עם יהודי צרפתי, ובכך שכתבי הרמב"ם איש קהיר עוררו מחלוקת בדרום צרפת. פירושו של רש"י יצא מצרפת והתפשט עד קצה המזרח. היו תקוות משיחיות ותנועות משיחיות שזה וודאי מעיד על תחושת שותפות. בכל הדברים האלה גילתה האומה את רצונה להיות אחת. (איך זכינו לשמוע דברים כאלה).

היו הבדלים באורח החיים היהודי בין מקום למקום. אבל אם מתבוננים בשווה ובשונה רואים עד כמה מרובה הדומה על השונה. כאב היהודים, הקינות והשירות שהם חברו, אופן עמידתם בתפילה, מנהגי החתונה והקבורה כמעט והיו שווים בכל מקום. יסודות חייו של יהודי שישב בדרום גרמניה היו דומים יותר לאלה של אחיו היהודי היושב בבגדד מאשר לאלה של שכנו הגרמני. הרב חיד"א, יליד ארץ ישראל, סובב בכל מושבות היהודים באפריקה ובאירופה והתקבל בכל מקום כבן בית ובכבוד מלכים. ועוד רבים כמוהו היו נודדים חופשי בכול הכיוונים.

אם כן, הכל מסתכם בכך שאנו רוצים להיות עם אחד. אתם אתי, ואני אתכם. זה הסוד! וזה סוד נשגב, חברים, יורד עד התהום, ועולה עד הכוכבים. אתם מרגישים עם אחד אתי?

בטח, זה פשוט. אין מצב שלא. פעם בוב דילן אמר על הבמה (ציטוט) "…" אז זהו, אם אתם רוצים להיות בני בית בחלומות שלי, ואני בשלכם, אנחנו עם אחד.

אם אני מתפלל בכותל ורואה אוטובוס תיירים מברזיל מגיע וחונה ליד הרחבה. והאנשים לבושים בכל האופנות הקלילות של הקיץ, והם מצלמים ורושמים פתקאות ותוחבים בכותל, ומקשקשים בינם לבין עצמם ואני לא מבין כלום אבל הם יהודים עם מגן דוד על הצוואר ודגלוני ישראל, כמה מהם אפילו שמים כיפה של קרטון על הראש. אם אני מרגיש שהם  מהעולם שלי, שאנחנו מאותה הפירמה, בגדול מאותו הסיפור, והבגדים, זה בכלל לא שייך לעניין אז עם ישראל חי וקים. אבל אם אני מרגיש שאני בעולמי היהודי, תחת כנפי השכינה, וכאן יש יצורים מעניין אחר, מכוכב זר, ואיזה במאי הלביש כרגע סרט על סרט ואנחנו באופן טכני אחד ליד השני אבל אנחנו חיים בשתי עלילות שונות, אז אפשר לעשות השכבה לעם ישראל ולסגור את האלבום שלו. ביי, ביי.

או, כאן אצלנו, אני בתחנה המרכזית ושם איש בטחון אתיופי רחוק מכיפה. בכל זאת, אם אנחנו יודעים, אם אנחנו מרגישים שבאמת זו רק תפאורה אבל כשנהיה רציניים לרגע הרי המשותף בינינו וודאי מרובה על השונה. בדברים שהם האמת בחיים אנחנו דומים, אז אנחנו באותו העם. אבל אם אנחנו פשוט מתארחים באותו בית מלון שנקרא מדינה וחוץ מזה מה לי ולו, שלא יתקרב אלי ואני לא אתקרב אליו ועזוב אותי ממנו… אז העם הזה בדרך לכיליון, חלילה.

כולנו ראינו במבצע צוק איתן כיצד בניגוד לכל מה שחשבו, בניגוד למה שהיה נדמה לעיין הרי אנו רוצים, רצינו בגלוי, להיות עם אחד. הרגשנו שאנחנו, כולנו, כל הצבעים והגילים, אנו כולנו עם ישראל. תזכרו רק את ההלוויות של אותם חיילים בודדים אנונימיים… איזה אנונימיים, עשרות אלפים היו אחים שלהם, נפשם דבוקה בנפשם, שלושים אלף באו, שלא ראו ולא הכירו… באו והרגישו בטבעיות זה האח שלי, אני בוכה על מותו. המשפחות היו המומות. העולם היה המום… הם נזכרו עוד פעם מה זה עם ישראל.

ויש עוד אינסוף דוגמאות. ותיראו לעומת זאת את הערבים, אחד בגרון של השני בלי להתבלבל. ולא בידיים ריקות. והנוצרים 'המאוהבים'? הם הרגו אחד את השני בתאוות רצח כזו עד שנגמרו להם הכדורים. הם התכוונו עד שתיגמר ההיסטוריה, אבל הכדורים נגמרו קודם.

אתם יודעים, יש לי בת דודה (צעירה ממני בשנתיים) פריזאית מלידה, רופאה מצליחה, משפחה חד הורית בעיקרון, מנותקת לגמרי מצורת החיים שלנו, והיא לפתע הופיעה בטיסה מפריז לחתונה של צעיר בני הדודים שלנו שהתחתן (מבוגר) לפני שנה וחצי. קבלתי סחרחורת. את?! מה את עושה פה?! והיא אמרה, 'המשפחה והעם שלי חשובים לי'… הייתי בהלם!

הנה, היא החליטה להיות עם אחד אתנו. אבל זה מדהים. זה אומר דרשני!

באמת, עמוק, עמוק כל האנושות היא אחת. ואנשים רוצים עד כדי כאב להיות ביחד. רואים את זה בהמון דוגמאות ואתם יודעים לספר על זה יותר ממני. אבל האופן שבו זה מתגלה בעם ישראל – זה הדבר בעצמו.

והנה, אנו שוב בארצנו. וגם החיים המדיניים חזרו והם בידינו. זה סיפור ארוך אבל אתם מכירים אותו. הבה נניח לרגע שאין בעיות. נשכח הכל לרגע. מה עם כל מה שקרה, עם כל מה ששמענו? האם אנו עדיין אותו דבר? אותו עם, עם אלה שהשתתפו במסע הזה? האם לזה נשכנו שפתיים עוד מאה שנה ועוד מאה שנה כאשר הצליפו בנו?

המיקרופון שלכם.

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345