הלו ד"ר שמחה!

יהלום של התחזקות | יסודות במחשבה | מצב רוח טוב והתחדשות

בס"ד

שלום, קוראים לי רוני  ואני פציינט של ד"ר שמחה, כלומר, אני לוקח את התרופות שלו: אני שר, מנגן, שותה קצת, לא תמיד, רק כשאני לבד… או עם מישהו… הא, הא, ומחייך הרבה. ואני גם מספר בדיחות ומנסה לא לשכוח שחייבים לשמוח. בקיצור, לוקח את הדברים ברצינות. איך אומר ד"ר שמחה: אל תהיו כאלה רציניים – תהיו רציניים!  אני אספר לכם עליו יותר מאוחר.

ביום שאני לוקח את התרופות של ד"ר שמחה אני מהמלאכים, ביום שאני לא – אני בתכריכים.

ומה אתנו? אנחנו לא שונים, אם נשמע לד"ר שמחה נהייה הכוכבים של הגלקציה, אם לא – אנחנו לא אטרקציה.

או. קיי. מה עומד לקרות עכשוו? יהיה לנו, בע"ה, מפגש לייט, עם שירים ויידישקייט, והכל יהיה אולרייט ומי שלא מתאים לו שיישב בביית. אנו נדבר על השמחה.

לכם יש לב, לי יש לב, זה עומד להשתלב. לכן המפגש הזה יהיה מהנה מאוד לכל מי שייהנה ממנו. אני מבטיח.

ניגש לעניינים: קודם נשמח קצת (כלומר, נשיר) ואחר כך נשמח עוד יותר (כי שיר גורר שיר), ואחר שקבלנו שמחה בהקפה, והדלקנו את הלב בדחיפה, אפשר כבר לדבר על נפש עייפה… [אתם רואים שלפעמים אני מדבר בחרוזים, זה מגדיל מאוד את האחוזים, שהדברים יעלו לרצון לפני מלך הרזים. זה שברא את הדיבור –  ורוצה שיהיה יותר מסתם בירבור.

ואגב, הרבה מהדברים המתוקים שתשמעו הערב שמעתי מהרב היקר, הרב נח ווינברג, זכותו תגן עלינו.]

אני מחלק שירונים עם המילים לכולם. את המנגינות אתם מכירים ואוהבים.

[ o.k. אנו שרים ונהנים. בקשר לאיכות השירה שלי אני ממש SORRY אבל אל תעשו מזה STORY – זה קולי ואנווהו. (ויש כאן גם בדיחה: שהשכנים יראו…).]

יופי, עכשוו כבר אפשר לדבר: אז, מהי השמחה? מה ההבדל בינה לבין האושר? איפה מוצאים אותה? בסופר מרקט? בתחנת דלק? אולי בעירייה? בשירותי הרוויה? אולי נעשה שאילתה בכנסת: היי חברים, היי שמיים – איפה השמחה, על העצים, על ההרים, מתחת למים?

היא אצלך בלב! יש לך אותה. דבר ראשון, היזכר מתי שמחת לאחרונה? ממש  קפצת משמחה? לפני עשר שנים? אתמול? נסה לתאר: מה קרה? איך זה היה? עם מי? קח זמן…  (אגב, אני לא שומע בזמן האחרון כאלה שמתלוננים שפעם הייתה שמחת חיים ואנשים היו שמחים למרות שלא היה להם כלום, והיום הכול יבש… שמתי לב שאנשים כבר לא אומרים את זה, כלומר, כבר לא זוכרים שהיה דבר כזה, אתם מבינים… שכחו מזה לגמרי).

אם כן, יש לך את הכח הזה, את האנרגיה הזו. זה רק מתחבא איפשהו ברפרטואר של הלב בין הערימות של מצבי הרוח השונים. צריך לדוג אותה.

מה, אפשר לזכות בה מחדש מתי שרוצים? בוודאי! אם יש לך את זה אז מה הבעיה? אבל צריך לדעת מה בדיוק אתה מחפש. מהי השמחה שאתה מתגעגע אליה.

לא כל שמחה נגמרת בטוב. הנה, למשל: אוהדי כדורגל שזכו בגביע: זה התחיל בריקודים ועבר לשתייה, ואז לדהירה ברחובות מלווה בביזה והצתה של חנויות ומכוניות. למה? בוודאי שלא זו השמחה שהם רצו.

ננסה אם כן להגדיר יותר על מה אנחנו מדברים… לאט, לאט.

ראשית, נסכים שהשמחה היא סוג של תענוג. היא אחת מהמוצגים היוקרתיים בתערוכה של תענוגות הלב. מסכימים?

איזה עוד תענוגות אתה מכיר? יש הרבה, נכון? החל מגרוד באף, עולה לגלידה, שחייה בים, מטפס לתענוג של חתונה עם סינדרלה והקמת משפחה, ועוד, ועוד למעלה… עד האקסטזה של נבואה והפינאלה של שיבת ציון ביחד עם השכינה  – 'היינו כחולמים'…

נו, איפה היית מדרג את השמחה? איזה ציון היית נותן לה? אולי היא שנותנת גוון של זהב לכל השאר?

האם השמחה היא תענוג שקט או דינאמי? מה ההבדל בין שמחה לאושר? [חשוב: אנו מדברים עכשוו דווקא על התענוג שנקרא שמחה. יש תענוג קרוב לו, מאותה משפחה, שנקרא – אושר. עליו נדבר אי"ה בשיחה אחרת]

זוכרים את הנסיעה ברכבת הרים בלונה פרק? זוכרים את הצריחות בעת שצוללים? איך הייתם מתארים אותן? צריחות של פחד מהול בתענוג, נכון? מה תוכן התענוג הזה? הרי אנשים לא אוהבים לפחד (לא כולם. יש יחידים, גיבורי לב, שמחפשים את התענוג של הסכנות. תמצא אותם גבוה על ההרים, או על אופנועים), הם גם בדרך כלל משתדלים להתרחק מן הסכנה? נכון. אבל כאן זה מצב של סכנה מבוקרת, כלומר, האיום על החיים קיים אך הוא מבויים. הוא מבויים, אבל הוא מספיק מוחשי לעורר בבת אחת את החוויה של 'עצם החיים'. כלומר, אותה תחושה שמרגישים כאשר החיים תלויים על בלימה, הסכנה ממשית, ואז קורה משהו וזוכים בהם מחדש… ואז מבינים בבת אחת עד כמה החיים עצומים, כמה זה מרתק לחיות. הכיף הזה של 'טוב לחיות' הוא השמחה.

זה התענוג אותו מחפשים כל אלה הקופצים בצניחה חופשית משולבת מעל העננים, או אלה המהלכים על חבל מעל תהום עמוקה. אין כמעט תענוג למעלה מזה…

אנו, האנשים הרגילים, זוכים לתענוג הזה כאשר אנו נקלעים למצב של סכנת חיים אמתית, ר"ל, ובחסדי השם אנו זוכים להינצל מהסכנה, כגון: מחלה שחלפה, הצלה מפיגוע טרור, שבי שהסתיים בשחרור. בבת אחת גואה בלבנו זבנג של שמחה: כמה טוב לחיות! או זה קורה כאשר נפתח צוהר אל איכות חיים יותר מעולה. כלומר, קורה משהו המבשר על יתר חיים. גם אז בבת אחת נזכרים ומרגישים  שנפלא לחיות. או ברכבת הרים. כלומר, בסכנה מבוימת. גם שם מתעורר הכיף של 'טוב לחיות' כמו שתיארנו.

אם כן השמחה היא סירופ של חיים. היא התענוג של עצם החיים עצמם.

'אושר', הבה נאמר כבר עכשוו, זה תענוג מסוג יותר שקט: זה אותו חום המתפשט בלב כאשר אתה סוקר את כל הברכות שלך, את המתנות שקבלת. שמחה זה תוסס. זה זבנג של חיים.

ראו אם אתם מסכימים להגדרה הבאה: השמחה היא אותו שטף חיים שגואה באדם כאשר מתחדשת אצלו ציפייה לאיזו הנאה, איזה תענוג, העומדים להגיע אליו. הוא קיבל, או שמע, או קרא משהו שמבשר לו על איזה תענוג שבדרך, וזה ממלא אותו בבת אחת בגל של חיים הנקרא שמחה. כגון: קיבל רישיון נהיגה, סיים צבא, התאהב, הבין לפתע איזו חכמה עמוקה, תקע גול באליפות, זכה בפיס, או קיבל תשובה מהרנטגן שהגידול נעלם…

הרב הירש טוען שהשורש ש.מ.ח קשור לשורש צ.מ.ח 'שיש' בא מ 'ציץ' – כלומר, כל פעם שקורה משהו שגורם לך תחושה שגדלת וצמחת או אתה עומד לגדול ולצמוח אתה נמלא שמחה. לאור זה ולאור מה שאמרנו קודם אנו מבינים עוד משהו בקשר לשמחה: שהיא תמיד קשורה בעתיד, שאולה מן העתיד.

הבה נחשוב: כולנו מחכים למשיח, נכון? גם אלה שלא דתיים, אבל הם מאמינים, הם בוודאי מאמינים, אחרת היו בורחים מכאן כמו כלום, נכון? או. קיי. הבה נתמקד במשיח –  מה אנחנו רוצים ממנו? מה עומד להיות? מה מצטייר לנו בדמיון? אני חושב שכולנו מרגישים שאז נהיה שמחים, נכון? זה הרגש שיכבוש אותנו ויעיף אותנו לרקיעים. אנחנו נשתגע משמחה. נהיה צוהלים ומפזזים. הכול יעבור: כל הדאגות, כל הייאוש, כל הפחדים, הלבטים, העצבים, הכאבים. הכול יחלוף ונהיה חיים. חיים מכף רגל ועד ראש. ושאבתם מים בששון ממעייניי הישועה. אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה. עוד ישמע בהרי יהודה ובחוצות ירושלים…. אם כן השמחה זה סוג של תענוג נפלא שקשור בחוויה הגנוזה בלב כל יהודי אודות אחרית של זהב, אחרית של גילה רינה דיצה וחדווה שעם ישראל מאמין שהיא בדרך. וכל שמחה שיש היום היא מושאלת מן העתיד הזה, היא מקדמה על חשבון השמחה הגדולה ההיא, היא טעם של לעתיד לבוא.

הנה, תינוק שוכב ומשחק בלול. אתה מתקרב אליו, הוא רואה אותך והוא מתחיל לכרכר משמחה – נעמד בלול ומתחיל לרקוד או מזדקף על שתי ידיים ומפזז לקראתך. הוא מבין שיש איזו הנאה בדרך ולבו מיד נמלא תענוג הנקרא שמחה.

ברגע שההגדרה ברורה כבר יודעים מה לעשות. נו, אז אפשר להיות שמח? בטח אפשר! מכאן והלאה הטכניקה פשוטה: אתה רוצה לשמוח? פשוט: חשוב, היזכר, בדברים נעימים ומתוקים המחכים לך! היזכר במשהו טוב העומד לבא אליך. זה יכול להיות גלידה בפריג'ידר, ספר שמחכה תחת הכר, פגישה עם חבר טוב, טיול משגע, תעודת גרין קרד, ירושלים הבנויה ומלך המשיח… אתה נזכר – החיים גואים!

למה, אם כן, למרות שאנשים רוצים מאוד לשמוח אעפ"כ רוב האנושות חייה חיים של ייאוש שקט כזה? (כלשונו של הנרי דוד טורו, הסופר, איש הרוח האמריקאי מהמאה ה-19). וכולנו גם יודעים שלוקח יותר מדי זמן בין שמחה אחת לזו אחריה (מדובר בשמחה אמתית). מה הבעיה כאן?

או. קיי. הבה ניזכר שהיוונים תמיד אמרו שהשמחה והאהבה הן רק תאונות טובות! שמעתם?! תאונות מתוקות שמתחוללות לפתע בלב. נכון, שכשזה קורה זה כיף אדיר אבל כשזה לא קורה אתה פשוט יושב ומחכה מתי זה 'יקרה'. אתה יכול לחכות הרבה זמן חבוב.

כך דיברו היוונים וכך גם התרבות היום: הם עדיין מדברים על קופידון שיורה חץ – הופ, ואתה מאוהב. יש! אבל אם לא, אתה יבש…

נקודת המבט היהודית היא לא כזו. היהדות אומרת שאני אדון על הלב שלי: הלב שלי הוא שלי. הוא ברשותי. הוא יעשה מה שאני רוצה. אני רק צריך להחליט מה, ולגשת לעבודה. אמנם זה לוקח זמן עד שמאלפים אותו. צריך כח רצון חזק עד שהוא מתרגל לעבוד בשבילי, עד שכל הלונה פארק של הלב עובד. אבל אם אני אתעקש – אני אצליח ללא ספק. ללא ספק! הנה, דוגמא: תינוק יושב בכיסא התינוק ומנסה לאכול לבדו את הלבן… לוקח זמן עד שהוא מצליח לאלף את ידו שתוליך את הכף היישר אל הפה המצפה. הכיסא והשולחן והרצפה מעידים על הניסיונות שלא הצליחו. אבל כולנו יודעים שאם ההורים לא נלחצים ולא מפסיקים את האימונים באמצע, הוא יעשה זאת עד מהרה. נכון? ולאחר שהוא הצליח, אותה יד עצמה, שהפכה כלי נאמן לרצונותיו, אם היא תישבר ,חלילה, ותהיה בגבס – היא תחזור לסורה ותזדקק לאילוף נוסף. נכון? כך ממש עם הלב. הוא לא שונה מן היד. הוא רק כלי אדיר אינסוף פעמים מהיד וצריך הרבה עקשנות והדרכה כדי שהלב יעניק לנו את הפוטנציאל שלו (כמו תכנת מחשב מתוחכמת ועתירת אפשרויות) אבל ההצלחה מובטחת. והראייה שזה כך: התורה מצווה על הלבבות כפי שהיא מצווה על האברים האחרים. התורה מצווה לשמוח ולאהוב, להתפעל ולהיעצב… אבל רוב האנשים יושבים ומחכים שזה יקרה… לכאורה הם מסכימים עם היוונים. אבל באמת זה לא נכון, רק  לימדו אותם לחשוב כך. ברגע שהדבר נוגע להם מאוד הם יודעים שהיוונים זה הבל. הם יודעים שאפשר (וצריך) לדרוש מהלב הכול. והם כועסים אם אתה לא עושה את זה.

(כי באמת הם אף פעם לא ישבו וחשבו על זה ברצינות. אבל לו יתבוננו מעט הם יודו שהם טעו.)

אם כן לעבודה. יוצאים לכבוש את הלב! מה, כדאי ממש לטרוח כדי לשמוח? כדאי אפילו למסור נפש?

הבה נראה: דוד המלך אומר בתהלים: 'עבדו את השם בשמחה'. וזה לשון הזוהר פ' תצוה (אני מתרגם מארמית): בא וראה, העולם התחתון קיים על מנת לקבל תדיר, והוא נקרא אבן טובה. והעולם העליון אינו משפיע עליו אלא בהתאם לאופן שבו הוא נערך לקבל. אם הוא נמצא במאור פנים מלמטה, כך גם משפיעים עליו מלמעלה. ואם הוא נמצא בעצבות אז נותנים לו דינים בחלקו. ועל דרך זה אמר דוד המלך, 'עבדו את השם בשמחה', כי השמחה של האדם ממשיכה עליו שמחה עליונה אחרת… עד כאן לשון הזוהר. והדברים מאלפים.

העולם הזה בנוי כך, אומר הזוהר, שאין לו חיים משלו – את כל צרכיו, את כל סוגי ההשפעה וכוחות החיים שהוא זקוק להם הוא מקבל מלמעלה. יש כאן רכבת אווירית מתמדת של ברכות ומתנות, שלל אוצרות גשמיים ורוחניים, עד כדי כך שחז"ל אומרים שעל כל נשימה ונשימה יש להלל את השם. ועולמנו נקרא – אבן טובה. מה טבעה של אבן טובה?  שאין לה אור משלה. אך כאשר מאירים עליה היא מחזירה את האור בשלל גוונים מרהיבים ומייפה אותו לבלי הכר. כך גם העולם הזה: הוא מקבל חומרי גלם של חיים מן העליונים, קרינות ואנרגיות למיניהן, ועושה מזה גני תערוכה של אוצרות חיים.

עד כמה יקבל? מה שיעור מענקי החיים שיגיעו לכאן מלמעלה? כמה חיים וכמה אור השמים יעניקו לאבן הטובה? התחתונים הם הקובעים. הכל לפי הכלים שהם מכינים.

אם יכינו כלים רחבים ונאים יקבלו שפע ביד נדיבה וירווח להם. אבל אם הם נמצאים במצב רוח מצומצם ומעיק, בדעת חלושה ללא חזון ואמונה, ללא גדלות, כך גם יהא חלקם. לכן, קורא דוד המלך, 'עבדו את השם בשמחה'. למען השם, הכול תלוי בזה!! יש כאן קריירה לשאפתנים: שאו חיוך למרום – והתנועה תזרום. מה שהבורסה בטוקיו לא עשתה מיום היווסדה – אתם תעשו במילה אחת של תודה.

נו, מי הכין כלים לקבל ברכה היום? מי הכין לב שמח? זכור: לב שמח זה הכלי הכי מושלם.

היה מעשה אצל חסידי ברסלב באחד מימי הפורים, בעת עלות השמחה, שהיה אדם אחד עומד מחוץ למעגל, שקוע בעצמו ובדאגותיו כי היו לו כמה בנות להשיאן ועוד מעט והן מזדקנות ואין פרוטה בביתו…(ויש כאלה שכבר חתנו את הבנות וצריכים עכשוו לשלם את ההתחייבויות, כל אחד לפי השיטה שלו, ויש בעל דמיון שבדבר קטן הוא מצטער יותר מכל האחרים) והוא היה עומד עצוב כזה, מן הצד, ואחד החסידים בשם ר' מאיר טפליקר חטף אותו והכניס אותו אל הריקוד בכוח וכל אחד במעגל צעק איזה פסוק של ישועה, בתוך סערת השמחה, ובזה הומתק הכול ותוך זמן קצר הגיע אליו שפע פרנסה וישועה. כי רפואה ופרנסה באים רק מן השמחה!

היה אחד בשם ר' מוטל קלנסקי שהיה עשיר גדול והיה מחלק שק של כסף לעניי אומן. כל שנה, לקראת ראש השנה, הוא היה מגיע לאומן עם שק של כסף, כפשוטו, ומחלק לעניי המקום. והם היו מחכים לו. והנה, הוא ירד מנכסיו והגיע לאומן בידיים ריקות, והעניים התקבצו אליו כבשנים קודמות והוא השיב את פניהם ריקם, והם החלו להטיח בו עלבונות: 'אתה מחלק את הכסף במקום אחר! אנו לא ראויים בעיניך! אתה בוגד! צבוע! מתנשא! אתה מחלל את השם!' ועוד כהנה וכהנה, דברים קשים במר לבם. והוא פנה אל ר' לוי יצחק בבכי ובכאב גדול, 'מה אעשה, מה אעשה, כל כך כואב לי…' וענה לו, 'אתה חייב להיות בשמחה כי רבינו אומר שמי ששמח מצליח'. והוא בכה ואמר, 'איך אפשר לי להיות שמח כאשר קרה לי דבר כזה?!' ואמר לו, 'נו, מה לא עושים בשביל הפרנסה…', ובאמת, נכנסו הדברים בלבו ונכנס אל השמחה וחזר לעושרו.

זה לא צחוק. זה לא וורט. השמחה מביאה את כל ההשפעות הטובות. היא תכלית כל העבודה.

שלמה המלך אומר בספר משלי י"ח, י"ד: 'רוח איש יכלכל מחלהו ורוח נכאה מי ישאנה'. והפירוש (על פי הגאון מווילנה וגם רש"י מפרש באופן דומה): רוח איש – היא השמחה! וכאשר האיש בשמחה, אף אם תבוא עליו מחלה הוא יכלכל את מחלתו, כלומר, הוא ירפא אותה בשמחתו. אבל מי שיש לו רוח נכאה, כלומר, הוא בעצבות, מי יכול לשאת את זה? מה יעזור לו? וזה מבהיל!

שלמה המלך, אם כן, פותח לנו את ספר הרפואות ומראה לנו תרופת פלא. האם נסית?!  אה… לא בדיוק. מה, לא נסית?! מה, אתה לא נותן קרדיט לשלמה המלך?! נסה!

עם השמחה אתה תצא מהכול. היא תעביר אותך מעל כל המכשולים. בלי השמחה המשחק מכור. העצבות היא כלל כל המחלות והיא מצליחה להתפשט כמגיפה כי אנשים לא מזהים אותה כמחלה עד שהיא הופכת להרגל. וזה מבשר על סוף קרוב, או על אסון קרוב, ר"ל, זה קטלני.

(בדיחה: אני המת בעצמו. בדיחה: מדוכא או מדוכא)

האר"י ז"ל הסביר kתלמידו כאשר שאל אותו: 'רבי, איך זכית לכל זה? איך זכית לדעת ולראות מה שאחרים, גדולים וצדיקים, לא זכו?', אז הוא ענה לו שיש בניין נהדר, ענק, עם שיש וזהב, עם חלונות בדולח ענקים לשחקים, ולבניין יש דלת יפהפייה מעץ יקר ושנהב, ובדלת יש חור קטן עבור המפתח, והמפתח זה – שמחה.

האנשים חיים בד"כ בתחושה טבעית (שהעצבות הצליחה למכור להם) שאתמול היתה ריבה, מחר תהיה ריבה, אבל היום אין ריבה. היום אין סיבה לשמוח. בקלי קלות, כמו כלום, הם בונים חומה של דיאגנוזה שנראית כאבסולוטית: כרגע אין ממה לשמוח! ההיפך – המצב אבוד! או, לפחות, המצב מסובך – עד שחייבים להיות מדוכדך. העולם הצליח לתת להם מט – והם כצאן הנשחט.

'שמחה?! זה נחמד, אבל מה זה כבר יכול לעזור? עזוב אותך משמחה, צא מהקטע הזה'. זה קולו של ד"ר כפירקס. הוא גדול השקרנים היושב על כיסא הכבוד בלב שלך. הוא השדרן והפרשן הוותיק, הפופולרי ביותר. הוא זה שפותח את השידורים כל בוקר מיד כאשר אתה פותח עיניים: 'בוקר טוב. הכול רגיל. הכול שיג-רע'.

והוא נחשב ידען מאין כמוהו – חוות הדעת שלו מתקבלת כסוף פסוק. ד"ר כפירקס אומר: 'המצב מת. היום, שום דבר לא יזוז. אין חדש.'  ואתה צריך לענות לו: משוגע! אתה לא נורמלי! הכל חדש!

ד"ר כפירקס משכנע את האדם: 'אתה לא לוקח ברצינות את הספור הזה של שמחה, נכון? לא להתבלבל בבקשה. אתה לא מאמין בדברים האלה!' והאדם, לצערנו, בדרך כלל לא מספיק לו הגיהינום של הקב"ה והוא משתדל להוסיף לו מדורים משלו – גיהינום תוצרת בית. הוא עקשן – לא מבטל את דעתו. נדבק אליה כמו שהעיוור אוחז במקל. לו היה מציית לחז"ל ולצדיקים ומתחיל לרדוף אחר השמחה היה רואה פלאים. היה מתחיל להאמין בתחיית המתים. היה נדמה לו כאילו הוא לחץ על כפתור שלא הכיר עד עכשוו.

הרבה חושבים שהחיים זה הזדמנות לדאוג. 'היי עוד לא דאגתי הבוקר, אז אדאג מזה שאיני דואג'. ובכן, אתה, אדוני, Still crazy after all these years ובלשוננו: עדיין משוגע אחרי כל השנים הללו. והפירוש: אחרי כל כך הרבה סערות מפחידות שנגמרו בשקט, אחרי כל כך הרבה לילות אפלים שנגמרו באור, אחרי שראית כל כך הרבה פעמים שהדאגות היו לשווא,  שהקב"ה היה אתך וסתם השתגעת… והנה, שוב, אתה לא מתגבר. שוב אתה נסחף אחר ההרגל שלך לדאוג – זה קרייזי. אתה קרייזי.

זכור: כל הדאגות דאשתקד – זכרם אבד. גם אלה שעכשוו במצעד – ייעלמו אחד, אחד. רק השמחה, תיכון לעד.

אצלנו הדאגה, היא העבירה הכי מדאיגה, היא תוליך אותנו אל גיא ההריגה, נגרש אותה עם חיוך, אפילו של הצגה.

איך אפשר לחיות בעולם שמסתובב, על כונן המחשב, ומהבהב: שים לב, איזה רע מתקרב! זו האווירה בעולם היום.

יש חיוב מן התורה לא לקבל את דעתו של ד"ר כפירקס. הידעתם? הנה לשון התורה (בפרשת 'ניצבים'): ובחרת בחיים! זו הוראה מפורשת של התורה. הוראה כללית והכי יסודית – אתה חייב לחיות. אל תהיה כמו מת. זה שיגעון! זה שיגעון! בחר בחיים! צא מהקיפאון ותתחיל לחיות!

ומה דעתכם על הפסוק הבא (פרשת עקב): 'וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו השם אלוקיך מיסרך', הכרתם את הפסוק הזה? קראו אותו שוב. מה הוא מבקש? מה הוא מספר? וכמובן שיש פסוקים המצווים ישירות על השמחה, אותם אתם בטח מכירים יותר.

אגדת השום הפרסי: קראתי פעם מודעה נלהבת על קיר חנות טבע המפרטת את כל המעלות של 'השום הפרסי'. הרשימה ארוכה: מוריד לחץ דם, מווסת את פעולת הכליות, מסדיר את פעילות ההורמונים… המון דברים. ואמרתי בלבי שאם נערוך רשימה של הפעולות הטובות של השמחה לא יספיקו לנו הקירות של ארמון וורסאי…

(בדיחה: מי יודע מהי דיאטת שום?)

אם תהיה שמח הכל ילך לך הרבה יותר טוב. לא תעשה טעויות. הכל יסתדר לך. יהיו לך ביצועים יותר מוצלחים עם האשה, עם הילדים, עם הקליינטים – באחריות. אדם שמח הוא כמו מגנט, כולם מתקבצים סביבו. כל דבר שהוא עושה מעוטר בסרט של זהב.

יש כאלה ששומרים את השמחה לפעם אחרת. הם אומרים שחבל לבזבז אותה וכדאי שהיא תישאר מזומנה למצב יותר מתאים. זו טעות! חז"ל אומרים שהשמחה לא ממתנת לאדם. ההיפך הוא הנכון: שמחה גוררת שמחה – שמח בזהירות! לדרך צלחה קח הרבה שמחה! צריך לשנן את הדברים האלה בקול רם עד שיפול האסימון.

הידעתם כי בשירת האזינו, לקראת סוף התורה, נאמר: 'כי חלק ה' עמו, יעקב חבל נחלתו',  כלומר, התורה מציינת בפירוש, כאמת עולמית, שאנו חלקו ונחלתו של הקב"ה. בשורה טובה, לא? וזה מופיע גם בנביאים בכמה מקומות ובמגוון לשונות. הנה מקום אחד: ירמיהו הנביא. האדם הנפלא, אוהב ישראל הגדול הזה, מבשר לנו בשם אור האורות, חי החיים, כך: 'מרחוק השם נראה לי ואהבת עולם אהבתיך, עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל עוד תעדי תופייך ותצאי במחול משחקים.' (פרק לא). כאן הנביא מספר לכנסת ישראל על אהבת השם הגדולה אליה, אהבה שהתחילה לפני שנים רבות (מרחוק), עוד בהיותם בארץ מצרים. אהבת כלולות שניטעה בלבבות לנצח בסערת הייחוד בהר סיני. ולמרות הסבל הנורא והחורבנות שידענו לאורך ההיסטוריה אהבה זו מתחדשת ויוקדת ועתידה להגלות שוב בסחרחורת של חדווה ועונג, כשמחת החתן בבתולה שלא ידעה איש. וכשמחת אותה הכלה היוצאת אל חוצות היישוב במחול, ענודה בכלי שיר מקושטים, ואינה יודעת נפשה מרוב חדווה. אוי, ירמיהו, מה אתה עושה לנו? מה הדיבורים האלה? מה, עד כדי כך?!

[(אנחנו קוראים את מסר הגעגועים הזה ביום השני של ראש השנה לאחר קריאת התורה.) הבה נשיר את זה: עוד אבנך ונבנית במנגינה של סובי, סובי ממטרה. ונוסיף עוד כמה שירים. (שרנו, יופי.)]

דוד המלך אומר בתהלים ד': 'נתת שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו'. איזה פסוק נפלא. הוא מדבר כאן על הגויים, או על סתם בני אדם מגושמים (יחסית אליו), שוודאי שמחים עד בלי די כאשר היבול עלה יפה והאסמים והיקבים מלאים והם חוגגים ורוקדים ימים ארוכים… ודוד המלך אומר שזה קטן עליו. לבו גדוש וגואה משמחה יותר מהם – שמחתו היא בדברים הנשארים לעד, מי ידמה לו ומי ישווה לו.

כי יש שמחה אמתית ויש שמחה מזויפת:

שמחה אמתית – הקב"ה, למעלה מהשגה עדי עד – ציווה על השבת. ואני ,מי שאני, חלבונים, שומר שבת. ואו!

אני קיים כי הקב"ה יודע אודותיי עכשוו. וואו!

הוא קורא לי בתורה – בן, והתורה היא נצחית. מדובר כאן באהבה נצחית… וואו!

הנביאים מבשרים שכאן עומדים להיות נסים כפליים מיציאת מצרים… וואו!

בית המקדש עומד להבנות… והתהלכתי בתוככם… וואו!

שמחה גדולה – אני עומד להתחתן עם אשה מהאגדות… נולד לי בן…

שמחה מדומה – אני יפה. זכינו בגביע. יש לנו אוטו דיגיטלי.

שמחה אומללה – כולם להתכונן. יש עוד שתי דקות לנשיקת ליל הסילבסטר של השנה החדשה: עשר, תשע, שמונה…איכס.

אבל כל שמחה היא טובה. תהייה מאיזה סוג שתהייה, ומתוך שלא לשמה נבוא לשמה. העיקר שמתחילים מאיפה שנמצאים ואז זה מתחיל להתרומם. רק לא עצבות!

ועוד כלל חשוב: אחד השמח, ואחד המקווה לשמוח: שניהם אותו הדבר. כלומר, גם מי שנאבק בדכדוך (ולפעמים עם יותר מזה, חלילה) ומנסה  לטפס אל השמחה אלא שקשה לו – דינו כאחד השמח! הקב"ה רואה את מאמציו והוא נחשב כבר שם!

אנחנו רוצים יום אמתי really, חי ולא סטרילי. היום הזה יהיה כאן never again לכן היום צריך לנגן. אנחנו במצב שכבר התייאשנו מלהתייאש! את הסרט הזה של מרה שחורה ראינו, גם בכינו, כמה טעינו. אנחנו פנויים להרפתקאות, לנפלאות, לחיוכים…

פעם התקשר אלי מאזין, מיד כתום שידור בו דברתי על שמחה, ואמר לי בקצרה: 'אתה יודע למה אני לא דואג?' לא, אמרתי. למה? 'כי זה לא עוזר!', אמר, וטרק טריקת ניצחון. תכלס, או שאנחנו מאושרים או שאנחנו במועדון הלבבות השבורים:

במועדון הלבבות השבורים, התריסים סגורים – יש חושך במגורים. הווילונות כבדים, הכיסאות מרופדים. החיוכים כלואים – המבטים קפואים.

כלום לא משנה. החיים הם חידה ללא מענה. מי שמחייך גם מתוך שינה – מקבל מיד תלונה – יש הרבה בהמתנה. גם על חיוך עקום – נותנים לך מכתב סיכום. הבדידות מזעזעת. אף נשמה לא מתגעגעת. אף רוח לא מתנועעת.

אבל, כמו שבמדבר יש מים חיים, ניגרים במסתרים, כך יש חיים בתהומות, מאחורי העיניים הסתומות והפנים החתומות. האמונה הזו תהפוך עולמות: היא תציל את המועדון.

ירדנו במדרגות אל מרתף הדאגות, ושם לאור הנרות, והפנים הנוגות, גילינו את דודי מטייל בערוגות. במילים שלנו: אין ייאוש! אתה רק נסה להעביר כמה קרניים של חיוך, מבלי שאף אחד יחוש, דרך החור שבייאוש. אתה תצליח.

הנה: במועדון שבורי הלבבות, ניסו להסתיר את הקרניים השובבות. מישהו התגנב ופתח את התריסים – וראינו ניסים. הוותיקים מיד הסתירו את הפה בשרוול, ועשו כמין שיעול, אבל החדשים כבר חייכו בפה פתוח, והמועדון נסגר לרגל שיפור במצב הרוח.

 תגיד מול הראי: היי קיד. מה אתה כ"כ מקפיד? המצב לא כזה מפחיד. כל דעביד רחמנא לטב עביד. ואם קולות החגיגה חלפו – והלב על הרצפה כמו בשר קפוא, וצריך זוג כנפיים – לשאת אותו על כפיים. יש לך: הריאות והשפתיים. תתחיל לדבר וראה זה פלא – הלב יתמלא חיים כאלה… דיבורים משתוקקים אל שם, דבורים המבקשים הדרכה כיצד להיות בשמחה, דיבורים שהם כמו שמן המשחה. דיבורים שמקדשים אותך!

תנו לי כוס מים לקחת את התרופות שלי, אני לא מתבייש. אם הייתי תינוק לא הייתי צריך אותם, אבל אני לא תינוק. התינוקות שמחים באופן טבעי, בלי תרופות. הם צומחים כל הזמן והם מרגישים את זה לכן הם מצייצים משמחה. לנו נדמה שאנחנו תקועים לכן אנחנו מודאגים. אני צריך דחוף את התרופות של ד"ר שמחה. ד"ר שמחה תן כף! בלעדיך אני עלה נידף. המלחמה כאן היא על כל הקופה: או אני קינג או אני באשפה.

'לכאורה', אומרים כמה צופים, 'הנופים לעינינו לא מבלפים – גלי חיים לאלפים נדחפים אל החופים, נהדפים ומתנדפים…' אבל, באמת, לא כך! אנחנו כן בהילוך! אנחנו לא ג'וק הפוך! (ג'וק הפוך יניע את כל שמונת רגליו וכנפיו עד שימות מאפיסת כוחות. כל מאמציו אינם מחוברים, הוא אינו יכול לשנות את מצבו). אנחנו לא נמלה במעלה האסלה. קורה משהו עם כל מה שאני עושה. אני לא סתם איזה עלה גולה בתוך פרק חולה. לא!

וכי כל חיי, ייסוריי ושיריי היו עראי ואקראי, טלאי על בלאי? לא!!

כל יום חדש זו הזדמנות לגרש את הקטנות שאומרת שהיום סגרו את החנות. לא! יש היום מה לקנות!

הספור על רגל אחת הוא כזה: השם יתברך הוציא אותנו ממצרים, נשא אותנו על כפיים, הסיר לנו את העורלה מעל העיניים, נתן לנו גם לוחות פעמיים והביא אותנו ארץ ישראל וירושלים…משהו, לא?

והנה, בכל דור ודור (וגם בכל יום), בא אחד: צוחק, מפהק, יורק –  עמלק!  והוא אומר לנו ישר בעיניים – הכל כלום. הכל הבל. החיים זה רק סבל. שום דבר לא היה. הכל הזיה.

מי צריך אותך. מי רוצה אותך. אין לך סיכוי. הלב שלך כבוי. אתה לא ראוי. אתה פוי.  אין לך מח, אין לך כוח, אתה כמו אפרוח, כדאי לך לשכוח ולשכב בנח. אתה מן יצור גמדי, רחוק מלהיות יהודי. אתה מן סוג של קופיף והכל חפיף. אם אתה יותר מוצלח אתה תתקדם, חלילה, להיות גורילה.

ואתה מאמין לו.

אז אתה נהיה מריר, אתה נהיה קריר – הכי מיואש בכל העיר. מקבל תסמונת down, אתה בדיקי – נציג היהדות האורטודיקית. אתה הופך להיות הדיקוזאור.

והאמת: אנחנו הגזברים של האורות בעולם. אנחנו התקווה. בלעדינו העולם תחת המצבה. אנחנו ענקים! אנחנו סופר אנשי עסקים! יש לנו XL ארנקים. מעלינו דולקים זיקוקים – כי אנחנו צלם אלוקים.

אנחנו לא כמו החתולים – המייללים לשווא במשעולים. עם הזנבות כמו דגלים, מתחככים באבני הכתלים, אנחנו קודש הילולים. לשוננו מכה גלים – בקרב המון מזלות וגלגלים.

כל אחד מאתנו מעצב עולם בסגנון אשי – לטובת כל המין האנושי. אנחנו איים של זיכרון בים של עיוורון. אנחנו נווה פריחה – במדבר של שכחה. אנחנו ההוכחה שיש השגחה. כל בוקר כולם קמים ויוצאים אל העולם – החמור יוצא אל חמוריותו, החתול אל חתוליותו, הסוס יוצא אל סוסיותו, ואנחנו – אל מלכותו.

כל אחד מאתנו הוא מגדולי המי ומי. אז מה שלומי? עולמי! מה שלומכם? עולמכם! השם אתכם!

טוב, עכשוו אספר לכם מעט על ד"ר שמחה:

הוא המנהל של גמ"ח 'שמחת חיים' (לא צריך ערבים). בחצר הגמ"ח עומדים צפופים – צוחקים רווחים. גמ"ח שמחת חיים שותה לחיים, עם גומות בלחיים, לכבוד היום הזה שבינתיים, זכה לגביע שנות אלפיים.

ד"ר שמחה הוא גם ראש המחלקה לחיוך נמרץ. הוא נותן חיוכים במתנה על מנת להחזיר. הוא דורש מכל הפציינטים שלו לספר בדיחה לפחות פעם בחצי שעה. הוא עשה אותי בדיחופט. [כאן נספר צרור בדיחות בשקל רק כדי להפשיר את השפתיים] אחת לדוגמא: אותו בחור רגיש מחדרה – שלקח את האוטובוס לראש הנקרה – וליד הנהג הוא קרא – כתובת שמזהירה – אסור לירק על הרצפה – אז הוא ירק על התקרה.

ד"ר שמחה הוא הבעלים של בית מרקחת מבסוטיקה, הסניף העיקרי – בדיקי פרי.

ויש שם  SELF SERVICE של תרופות. התרופה העיקרית היא חיוכומיצין (פן תרצין) וזה כדי להפשיר את השפתיים. (לא צריך מרשם רופא).

יש גם שפתון HAPPILY . ויש גם את התרופה הנפלאה (פיתוח מיוחד של ד"ר שמחה) – צחוקמול – למי שרוצה לשכוח מהאתמול. (כדור זה מופיע גם בגרסאות: פורימול וליצנול, למי שהחיים הפכו אצלו עול)

הודעה: דרושים חיוכים בהתנדבות! על פי חוק השבות – אנו מקבלים את כל העולים מן העצבות. החיוכים שלך פודים את הלבבות – מתהום האכזבות.

דע, מדד החיוך בעולם ירד, מיליארד ועוד מיליארד. גם תושבי ירושלים, נמצאים מתחת לקוו השפתיים. יש מגמה של כוחות החוק – למחוק את סימני הצחוק. לכן אנו מכריזים על מבצע: שמחה around the clock  צחוק בסגנון הברוק. צחוקוקו בסגנון הרוקוקו.

אני מכריז על הפתיחה – של הבהלה לשמחה. אל תהיה מיואש – Join the Simcha rush

כל ילד כל ילדה – יודעים את העובדה – שבלי שמחה אין שמחה. שמחה – לא חשוב על חה. אה, על מה. סליחה.

החיוכים מאתמול עברו למושבים האחוריים – בחזית החיוכים הטריים.

ואנו עוברים אל 'המגש הפרמקולי' של ד"ר שמחה: שם תמצאו את התרופות הבלעדיות: שירלין, רינלין, זמירלין (לכל מי שקצת בנפטלין). ד"ר שמחה נוהג לומר: העולם הזה פרוזדור והעולם הבא טרקלין. מה יעשה דור שהתאהב בפרוזדור? ייקח שירלין, רינלין, זמירלין. סלסל את הקול, תצא מהכול.

והגענו אל 'המגש הדינאמי' של ד"ר שמחה. שם תמצאו את התרופות המקפיצות: הופדלגיל (למי שמתקשה לחרוג מהרגיל), וריקודיזון (למי שרוצה לדלג כמו ביזון).

על בקבוקיי התרופות של ד"ר שמחה כתוב בדרך כלל: 'נער לפני השימוש'.

למה? כי, גם האדם הוא כמו בקבוק תרופות. רובו מים. וכל בוקר הוא בריאה חדשה ויש בו מזיגה חדשה של היסודות (זה בספרים לא באגדות) וגם תרופות חדשות של שכל ולב. והוא, האדם, נברא לשמש את קונו, לכן יש לנער לפני השימוש. כלומר, לרקוד!

עד כאן תרופות בלי מרשם רופא. אבל למצבים יותר רציניים, כשאין ברירה, ד"ר שמחה  נותן אנטיפטטלגין, למי שהעצבות אצלו היא עמוק IN, או, אנטי-פוסטמה-ביציל למי ששרוע על הספה כמו חציל. זריקה בכתף ואתה בכיף.

בימים האלה ד"ר שמחה מרבה להמליץ על שיקוי חדש שמופק מדמעות תודה מעורבות ברגשות חרטה – הוא נקרא: אלמלק (כנגד עמלק). לאחר שבועיים של שימוש, מבטיח ד"ר שמחה, אתה הופך להיות עמלקילר.

על כל התרופות כתוב: זהירות! שימוש מופרז עלול לגרום לתענוגיטיס.

וכמו להרבה תרופות, גם לתרופות אלה יש תופעות הלוואי.

וכל יתר גבורותיו ועלילותיו של ד"ר שמחה והחי-חסידים שלו (ח' בפתח), כיצד נלחם פנים אל פנים במרי השחורה והעצובוהידים במצריי זיפת-אל-מזל, ליד דכדוך-טאון, הלא הם כתובים בספר החיוך למלך המשיח. יבוא מהרה ויגאלנו. אמן.

 וזכור! יהודי שמח אחד שקול אצל הקב"ה יותר מכל אלה שאינם שמחים.

טוב, אחיי ורעיי, היה נחמד אתכם, אני בחיים לא אשכח אתכ…אה, איך קוראם לכם?

(השיר של ד"ר שמחה)

תגובות

  1. שוש פשוש הגיב:
    שוש פשוש

    פשוש תעוף לי מהראש

    קראתי את כל המאמר- למרות שהוא לא נגמר
    נהנתי מכל מילה.יישר כוח


    דירוג: 5 / 5

  2. עופר מנתיבות הגיב:
    עופר מנתיבות

    הרב אהרון בר הוא פרופסור לשמחה

    מדמיין את השיעור הזה ברדיו הבוקע בקולו המיוחד של הרב ורואה את עצמי רוקד, צוהל, שר ובעיקר עףףףףף בתשובה והתחזקות


    דירוג: 5 / 5

  3. בונדי הגיב:
    בונדי

    פשוט נפלא-נא להוסיף אפשרות לשתף את הציבור

    בס"ד
    פשוט נפלא!! אנא תוסיפו באתר אפשרות לשיתוף- בפייסבוק וכו' שנוכל להפנות אליכם חברים ואנשים רבים שמפסידים!


    דירוג: 5 / 5

  4. ריטה פ הגיב:
    ריטה פ

    יסוד חזק

    איזה כייף כל מילה היתה יותר מאירה מהשניה שבאמת השמחה זה הכלי שיביא ישועות.זה פשוט עורר בי את הרצון של להיות שמחה מתוך אמונה של יש מלך מנהיג כל רגע בחיי אז מה הדאגה .ואם נפלתי אז לקחת צחוקמול ונישכח מאתמול 🙂


    דירוג: 5 / 5

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345