השמח בחלקו

יהלום של התחזקות | יסודות במחשבה

בס"ד

שיחה מאת הרב נח ווינברג ז"ל (בעריכה שלי)

השמח בחלקו

מבוא

קודם כל – האם אתה אדם מאושר?

גם אם אתה מאושר בדרך כלל, האם אתה מאושר כרגע? מי קצת מגומגם? לא פשוט, הא.

למה לא פשוט? – כי יש כאן בלבול גדול. מצד אחד אנו יודעים שאנו מעדיפים להיות מאושרים יותר מעשירים, ומצד שני ישנה כאן אי בהירות גדולה: אנו יודעים היטב מהו הכסף, אך, מהו האושר? האם אני מאושר מספיק? דברים אלה מעורפלים למרות הרייטינג העצום שיש לאושר, ויש לחשוב עליהם.

 Let's do it together

בלבול אחד מוכר לכולנו זה שאנשים יאמרו 'אני מאושר' גם אם הם עם עיניים מגולגלות למעלה וזבי ריר. הם מאכולת עצבים אבל הם עדיין מחשיבים את עצמם מאושרים… אז אנחנו מתבלבלים… מה זה מאושר? מה נקרא לא להיות מאושר? אז כולם מאושרים, ותמיד.

בלבול נוסף: אני מאושר אין פירושו אני שורד. אנשים עונים, 'אני מאושר' ומחייכים (כדי לאשר זאת) ומה שהם לרוב רוצים לומר זה שהם אינם מדוכאים, כלומר, אינם קופצים, אינם אומללים לגמרי, אז הם 'מאושרים', והם יחייכו.

ואם תשאל אותם מה טוב אצלך? כיצד זה שאינך מדוכא?… אז הם יענו, 'אני אופטימי, אני מרגיש שמשהו נחמד יקרה, אולי בסוף השבוע, אולי בשבוע הבא, אני אפגוש מישהו, יקרה משהו, אני בהחלט אופטימי, וכל זמן שאני אופטימי זה מחזיק אותי.

אז הבה נראה: הצעירים (the young ones), נכון, הם בדרך כלל מאושרים. התבונן בילדים: במצב הרגיל, הנורמלי, שלהם הם מאושרים. גם בני הנעורים בדרך כלל כך, למרת שכאן יש לפעמים חריגים רציניים (אה, לו הצעירים היו יודעים ולו הזקנים היו יכולים). אבל בגיל 25 בערך זה מתחיל להיות פחות ניכר, נכון? בגיל 30 העניינים כבר די יגעים ואין זה עוד טבעי ומובן מאליו שאתה מאושר. ככל שמתבגרים יותר האופטימיות הטבעית נעלמת ואז אתה צריך להתחיל ללמוד מה עושים, כיצד נהיים מאושרים, אחרת פספסת את זה…

בכל אופן, זכור לך רגע בו היית מדוכא? זה דבר שייתכן בכול גיל, נכון? גם אם אתה צעיר… אם היה רגע כזה היית מאוד רוצה לדעת איך להיות מאושר באותו רגע, נכון? איך לברוח מהדיכאון, כפרת עוונות (ושלא נדע מהרגעים האלה). אז הבה נתחיל ללמוד את הנושא.

[קודם כל, אינדיקציה ברורה לגבי מצבך: אם אתה מוצא את עצמך מתנהג בנבזות אל זולתך, פוגע בו, כועס, נוקם… בידוע שאינך מאושר. אנשים מאושרים לא עושים דברים כאלה. לבם מגלה להם דרכים הרבה יותר מוצלחות להתמודד עם קשיים למיניהם. אדם מאושר אינו פוגע בזולתו. כך שאם אתה תופש את עצמך מוכן לפגוע במישהו, דע שעליך למהר ולשוב אל האושר.]

כעת, דע! שיש רמות שונות של שמחה. יש את זה המרוצה מחייו ובעיקרון נהנה מהם, אבל יש גם את זה המלא אקסטזה… מתרגש בכול רגע  של חיים. החיים  זה נפלא, הוא מלא מזה, הוא מרגיש שזו חוויה עצומה… אל מצב כזה עליך לחתור.

להמחשה: אם אדם נהנה באמת מסקי, שרוף על זה, ואתה פונה אליו ומציע לו מסלול סקי ארוך ומאתגר יותר, עם נוף יפה יותר, הוא יגיד לך 'באמת? איפה?' אבל אם הוא לא ממש נהנה הוא יגיד לך 'מה רע מה שיש לי'… אם אתה מבלה נהדר על שפת הים באחד האיים היווניים ובא מישהו, ידיד, ואומר לך יש חוף חלומי במרחק חמש עשרה דקות מכאן, אתה מעוניין? אתה אומר, 'איך לא, קדימה!' אבל אם אתה רק מעביר אותה על החוף (אתה לא סובל אבל זה רק נחמד כזה…) אתה לא תרצה לטעום משהו יותר טוב. מי שאינו נהנה – אינו מוכן להשקיע בעוד. באותו אופן אם אתה באמת מאושר ובא מישהו ואומר לך שיש עוד, שתוכל להיות סופר מאושר, אתה תהייה מעוניין. מסכימים?

ולסיום המבוא הזה: היווכח, האושר הוא רק סוג של טכניקה, הוא אמצעי, הוא אינו המטרה. אין אנו אומרים שהאושר הוא התכלית. הוא רק אמצעי להשיג ולהוציא אל הפועל את הפוטנציאל שלך. כאשר אתה מאושר אתה מלא אנרגיה, אתה שופע כוח. אתה מתמודד עם בעיות, מערכת העיכול שלך עובדת טוב יותר, הגב לא נתפש לך, אתה רגיש יותר לאחרים, אינך מפחד לראות את האחר סובל כי יש לך כוחות להעניק לו (אחרת אתה בורח או מתעלם, יש לי מספיק בעיות משלי…).

אבל אנשים נוטים לטעות ולזהות אושר עם מטרת החיים, עם 'הפסגה'. וכאשר אתה מנסה ללמד אותם להיות מאושרים הם נרתעים ואומרים 'אז מה יישאר לי לרצות אם אצליח להיות מאושר, עבור מה אחיה? זה יגמר. הגעתי'. הם, אם כן, מתאמצים כל חייהם להיות מאושרים אך חלילה להם מלנגוע באושר ממש.

זו וודאי טעות. ההיפך הוא הנכון. האושר רק נותן לך מרץ ועוצמה להמשיך, הוא אינו מטרה לעצמו. הוא נותן לך את הכוח להשיג את המטרות הגבוהות שלך, את התענוגות האדירים ששייכים לך. מה הם? או הו, יש הרבה, כולנו יודעים: להיות עם לב טוב באמת, להשלים משאלות נפש למען היקרים לך, להקים מפעלי חיים הדורשים התמדה ועמידה בניסיונות… אהבה… חכמה… וואו! לחיות אל מול השם יתברך… או הו, החיים מלאים תענוגות מסחררים. השמחה והאושר יביאו אותך אליהם.

עכשוו, חשוב, חשוב שנתאפס וניווכח: לאדם המערבי האושר הוא מעין מאורע שחולמים עליו, אירוע שיקרה בלב אם משהו אחר יקרה, מן תענוג שמתגעגעים אליו ומחכים שיקרה… כאשר אני אתחתן… אפגוש את הבחורה הנכונה… אמצא את העבודה שמתאימה לי… אוהו, אז אני אהיה מאושר, מאושר כמו פשוש בגינה כל ימי חיי. אז זה יהיה זה.

זו היא המודעות המערבית.

יש עדיין צעירים אצלנו בישראל, בסביבות העשרים, שמרגישים בכול נימי נפשם שלו רק תהיה להם מכונית כזו וכזו הם לא יתלוננו כל ימי חייהם, שום בעיה לא תהיה להם יותר, חייהם יהיו רק וורודים (הכרתי אחד כזה, אצלו זו הייתה משאית. אם… זהו, אני מסודר!).

אם כן הבה נעצור את הסרט המצויר הזה ונודה שאלה שטויות, נכון? הבלים. יש הרי בלי סוף אנשים שקיבלו את מה שאתה חולם עליו וזה לא עשה את העבודה אצלם. אנשים שפגשו את הנערה ולא נהיו מאושרים כפי שחלמו, אנשים שקיבלו את העבודה הנכספת ונשארו אומללים… אנשים שעשו את המיליון הראשון שלהם ולא המריאו לכוכבים (מישהו מכיר כאלה שזכו בפרס הגדול בפיס? אני הכרתי שלושה. אחד יותר מאוכזב מהשני) ומצד שני קל לראות שיש אנשים רבים שאין להם כלום מהדברים שאתה בונה עליהם ואף על פי כן הם מאושרים.

אם כן, התבונן סביב ורשום לעצמך: שיש אנשים כאן שהם בריאים, חזקים, עשירים, מפורסמים, כל דבר שחלמת עליו, והם עצבניים, דיכאוניים ואפילו נוטים להתאבד. זה לא תלוי במה שיש לך. נקודה. זה חייב להיות ברור. הכנס את זה פנימה כמו עשן הנרגילה: 'יש לי או אין לי', אין לזה שייכות כלל לעניין אם אני מאושר או לא!

טוב, אם זה לא דבר שתלוי בדברים חיצוניים אז מה כן עושה בן אדם מאושר?

או. קיי. אנו מלמדים, שהאושר הוא אותו סוג תענוג שמרגיש האדם כאשר הוא מעריך את מה שיש לו. כאשר הוא יודע להחשיב את מתנותיו. למנות אותן, ליהנות מהן. זה סוד האושר. היכולת להתבונן בברכותיך, לדעת מה קיבלת ולהתמקד בזה. ולא בכל משהו אחר, וזה כל הסיפור.

אדם שנהנה מכך שיש לו נעליים, נהנה מכך שיש לו ידיים, שיש לו רגליים, הוא אדם מאושר. אדם שמרגיש ומעריך את מה שאין לו, מה שחסר לו, הוא אומלל. זה הכול תלוי היכן אתה מביט. אם אתה מביט במה שיש לך ומעריך את זה, אתה מאושר. אם אתה ממוקד על מה שאין לך ואת זה אתה מרגיש, אתה אומלל.

[וזה נכון לגמרי גם לגבי עבודת השם שהיא עולמנו הרוחני. אם אתה מרוצה ממה שזכית לעשות, מעריך ומגדל את המעט שזכית לדעת או לקיים או להיזכר, אתה הוא העשיר, זה השמח בחלקו ואורות ירוקים ילכו לפניך כל הדרך. אתה נחשב מעשירי הדור. אבל אם אתה תמיד מצוברח, מריר, מקופח, רק חושב על מה שלא הספקת, שהפסדת, על הטומאה  שבראת, זו הבחירה שלך, חבר, זה מה שרצית. אתה תשלם את המחיר. והוא גבוה.]

הצעד הבא הוא להכיר שגם אם אתה מסכים למה שאמרנו ומחליט שזה מה שאתה עומד  לעשות, כלומר, להתבונן במה שזכית לקבל ולהעריך את זה, אין זה עושה אותך עדיין אדם מאושר. כדי להיות אדם מאושר עליך להשקיע מאמץ עקבי, מאמץ הדורש משמעת עצמית ונחישות אמתית. כי כאן אתה רוצה לשנות הרגל וכל הרגל שרוצים לשנות זה תמיד עניין של סבלנות וכוח רצון. הנה דוגמה טובה, הרגל מכוער להפליא, חיטוט באף ברבים. גועל נפש, נכון? ובכן יש לנו אדם שהזדמנה לו הזדמנות נדירה להיות מפורסם ואולי אפילו ראש ממשלה ואז מעירים לו שההרגל הזה לחטט באף יכול להפיל את כל הקריירה הזו. הוא כמובן מחליט מיד לחדול מזה. אין יותר חיטוט באף. בשום מצב. זהו זה. אך בראיון הטלוויזיה הפופולרי הראשון האצבע מתגנבת מאליה אל מעמקי האף נוכח המצלמה…

לשנות הרגל זו עבודה קשה. כל הרגל, אפילו הרגל דוחה.

כך ממש, אם יש לך הרגל להתמקד תמיד במה שחסר לך, בצרות ובבעיות שלך, לחשוב תמיד על כך שלא הצלחת להשיג מה שרצית, שאין לך כוח להשיג את זה, וכדומה, דע שזה לא יהיה קל לשנות את כיוון המחשבה. לא יהיה קל לשנות את זווית המסרטה. זו עבודה קשה. המחשבה, תגרור אותך שוב אל מקום המרעה הרגיל שלה כמו היד הנגררת אל האף. 'אוי, בזבזתי את החיים שלי… איזה נכס… הפסדתי את ההיא, את ההוא, את השנים היפות… אני לא מנגן איך שהיה מתאים שאנגן… אני לא מוצלח… הבעיה הזו הורגת אותי….' ואתה צריך עוד פעם ועוד פעם לשלוף את המחשבות משם ולומר, 'איזה יום יפה'.

יוצא מזה שעלינו לבדוק את עצמנו כל הזמן. בדוק עצמך עכשוו. על מה אתה חושב, על מה אתה מסתכל כרגע? האם על זה שיש כאלה בעיות למי שרוצה להיות מאושר? אולי על כך שזה בכלל לא כדאי? על כך שהיו הרבה דברים שניסית, שנראו נכונים, וזה לא עבד, גם זה לא יעבוד…

כן, הא? בכל עת, יש איזה ניגון, איזה מצב רוח שמתהלך בנפשך. אם זה לא משהו שמח עשה תפנית של 180 מעלות ואמור, 'וואו, איזה יום יפה', 'איזה תענוג ללמוד לחיות', 'אני כל כך נהנה… אני נהנה!'. לפחות עשר פעמים ביום עליך לסרוק את נפשך ולראות היכן היא רועה. מן הסתם היא מלחכת איזו מחשבה דלוחה, לא חיובית. משוך אותה משם!

משוך אותה משם אל יום יפה. לא לתת לה להביט אחורה. עוד פעם ועוד פעם שים אותה תחת שמים כחולים-חדשים ונוף לילי אהוב. הילחם שהלב ירגיש את זה. 'איזה עולם אדיר של קיץ'. והיא, המחשבה, תנסה עכשוו לומר, 'שמעתי כבר הרבה פעמים על רעיונות יפים שלא עבדו, גם מזה לא יצא כלום…כלום…סתם קשקוש, וחוץ מזה יש לך כאלה בעיות…'

אבל אתה עוזב עכשוו הכל. עוזב הכל וחושב רק על כך שיש לנו יום יפה כאן… זה נכון או לא?! יפה, נכון? אז רק על זה חושבים כרגע ומנסים להרגיש את זה… יום יפה, ווללה.

כלומר, אין אנו 'מדחיקים' את המחשבה העצובה שמטרידה אותנו. אנו פשוט עוקרים לנוף אחר להיות נטועים שם לגמרי. אנו עוברים משדות המרורים אל שדה ההדרים. אל השדה אשר בירכו השם. ובאמת זה לא קשה, גם אם הצרות רבות, חלילה, ויש להם כסוי במצב הגוף ובשכל… זה קל. למה קל? כי היום הזה הוא אמתי והוא יפה באמת. והוא יותר אמתי ומופלא מן האכזבות והצרות שלנו (כך, אנו מאמינים). ומי ביקש, ומי הכריח אותנו לחשוב דווקא על מה שמכאיב? הפוך. מבקשים ומצפים מאתנו לחשוב על מה שמשמח.

אם אתה אוהב פינג-פונג, למשל, ואתה שקוע כרגע באיזו מרה שחורה ובא יריב כערכך, ומזמין אותך למשחק, הראש שלך עובר אל המגרש, נכון? אתה עכשוו לא 'מדחיק' את מחשבות היגון. הן כלל לא בנמצא. אתה שקוע בלהט המשחק. כך יש להימלט מתוך מחשבות דכדוך אל יום יפה. אל זיכרונות משפת הים. אל מגל ירח שקט בשקיעה ענוגה… אל זה שהעיניים שלך רואות ואתה עם גב לא תפוש… אל חבר אהוב… להיכנס כול כולך אל עניין נעים. יש המון דברים טובים מסביב. ברגע שחזרת לפרופורציה אתה יכול לחזור אל הבעיה (גירושין, פרנסה) ולהתקדם אל פתרונה.

[שאל את הרב אחד מהתלמידים: ומה אם איבדת, חלילה, את אשתך, או, את אחד הילדים, חלילה, או אם המצב בבית הוא שאין מה לאכול מה יעזור לך עכשוו יום יפה? וענה הרב שהוא מקווה בוודאי שאיש לא יתנסה בדברים האלה אך אם ייווצר מצב כזה כל אחד מאתנו יהיה מופתע לגלות עד כמה התבוננות ביום יפה נחוצה דווקא אז, והיא רפואה נפלאה לנפש.]

או. קיי. כעת, עלינו להיווכח, שהמאמץ הזה – אנו מחויבים בו. חובה היא עלינו להסיע את לבנו תמיד אל השמחה. קודם כל זו חובה לעצמנו: להיות יעילים, להיות מלאי מרץ, להיות אופטימיים, להיות נכונים לקבל אתגרים, להיות עם רוח אמיצה. עבור כל הדברים האלה אנו צריכים להיות מאושרים. לכן זו חובה לעצמנו.

אבל יותר מזה, זו חובה לאחרים. איך למשל היינו מרגישים לו היו לנו הורים מדוכאים? תמיד מיואשים כאלה? או אח דיכאוני בבית? או אם היינו יוצאים לכמה ימי נופש עם שותפים אומללים? זה נורא, נכון? ומה בדבר הילדים? איך היינו מרגישים לו היו לנו ילדים אומללים, עצובים, כאלה? האם אנו מייחלים לזה? נורא ואיום, נכון? אנו לא אוהבים שמישהו הוא קוטר, אומלל כזה, או מיואש. זה מדכדך אותנו, זה הופך להיות בעיה שלנו… לכן הבה נעניק לילדינו הורים מאושרים, לנשותינו בעלים שמחים… זו חובתנו. כולם מסכימים? זה מה שהיינו רוצים שיעשו עבורנו.

הצעד הבא הוא להבין שלמרבה הצער הדרך היעילה ביותר להעריך את מה שיש לי היא אם אני עומד לאבד את זה או כבר איבדתי את זה, חלילה. אוהו, עכשוו אני נזכר להחשיב את זה ולהתגעגע ולבכות על זה. כך אנחנו. היה פעם שלט פרסומת ברחבי ארצות הברית שהציג שם בחור שאמר, 'אני הייתי אומלל בגלל שלא היו לי נעליים עד שפגשתי מישהו שלא היו לו…..רגליים'. להסתובב בלי נעליים יכול לאמלל בן אדם מאוד והנה הוא פוגש מישהו בלי רגליים. בבת אחת הנעליים נשכחות והוא נזכר ליהנות מזוג רגליו. זה לא מחזיק מעמד לתמיד, כמובן, אבל בכל זאת.

כך אנחנו. אנו נזכרים להעריך ולאהוב את יקירינו כאשר הם, חלילה, נפרדים לעד. 'אוי, למה לא טרחנו לראות אותם יותר, ליהנות מהם, לחיות לצדם, אוי…' עלינו, אם כן, להעריך וליהנות מהם עכשוו. הכרנו אחד שהיו לו שלשה אחים וארבע אחיות והם כולם היו גרים במרחק שעה וחצי נסיעה מביתו, ובמשך חמש שנים הזמין אותם פעמים רבות לביקור ולא באו, כי לא הסתדר, עד שלבסוף שלח להם הזמנה לערב אחים עם ארוחה ומשקאות כיד המלך והוסיף שם וכתב, 'אחים יקרים, אני רוצה כל כך לראות אתכם ודעו שאם אתם לא באים עכשוו כאשר אני חי, אז אל תבואו להלוויה שלי. אני לא רוצה לראות את הזנב של מישהו מכם שם'. הם כולם באו. זה הכוח של להתעורר להחשיב מה שיש לך על רקע האפשרות שתאבד את זה. יש, למשל, בתי חינוך לעיוורים ובתי חולים לנכים, אם נלמד להשתתף בסבלם של אלה הסובלים נלמד להעריך את מה שיש לנו. ואז נהיה מאושרים. השתתף בסבלו של הזקן שבקושי עולה את המדרגות והיזכר לשמוח שיש לך רגליים חזקות. אני מכיר משפחה ברוכת ילדים שמאמצת ילדה אוטיסטית בביתם וזו משפחה מלוכדת ומאושרת במיוחד למרות שפרנסתם בדוחק.

והנה דרך בדוקה להיות מאושרים: עשו רשימה. הקדישו שעה, שעתיים, של עבודה קשה אמתית ועשו רשימה של כל הברכות שלכם. כל המתנות שברשותכם. חלקו את הרשימה לשניים. רשימה אחת של המתנות החומריות, הגופניות, כגון: עיניים, אוזניים, ידיים, מכונית, מעיל חורף, מזגן, נעליים אורתופדיות, כסף… ורשימה שנייה של הברכות הרוחניות שלכם: נוף יפה, אהבה, אמונה, שכל בריא, ילדים, ארץ ישראל… שעה של עבודה. ואז, כל יום במשך שלושים יום הוסיפו דבר אחד לכל רשימה. כן, כל לילה יושבים ועוברים על הרשימה ומוסיפים משהו. מה קורה כאן? אנו לומדים להיזכר ולהתמקד במה שקבלנו, להעריך את זה. ליהנות מזה. אנו מאושרים.

לאחר שלושים יום כבר הרגלנו את עצמנו להתבונן בכל האוצרות שלנו. הצלחנו להיגמל מההרגל לראות תמיד רק את החסכים ולהיות מתוסכלים.

ועל מנת להימלא מוטיבציה להיכנס לעבודה הזו הבה נשמיע לאוזנינו פעם אחר פעם את הסיסמא: אם אתה לא נהנה ממה שיש לך אין טעם לתת לך משהו אחר. אתה לא תעריך את זה. היום אנחנו חושבים, 'אה, אם רק היה לי מטוס פרטי קטן והייתי יודע להטיס אותו, זה היה גדול, גדול '. לא, חביבי. אתה היית מתרגל לזה. התרגלת לזה שיש לך ידיים, היית מתרגל גם למטוס פרטי וטיסה בשמיים. היית חוזר להיות עצוב.

מה עוד הייתם רוצים? לדעת איזו מסכת בע"פ? לבנות בית כנסת? להקים ישיבה? להיות אלוף קרטה? הייתם מתרגלים גם לזה. התרגלתם, הרי, לכך שיש להם הורים שאוהבים אתכם, שיש לכם עיניים, שיש לכם שיניים, שהמוח שלכם עובד כאשר אתם צריכים אותו, אתם תתרגלו לכל מה שיתנו לכם. זה יפסיק לשמח אתכם.

שאל אחד התלמידים: למה, באמת, אנשים חושבים כל הזמן על מה שאין להם בשעה שהיו יכולים לחשוב על כל המתנות בגוף ורוח שיש להם וליהנות מהם? וזו שאלה הגיונית מאוד.

התשובה היא שזה הרגל, הרגל רע מאוד. ילדים קטנים אינם עושים את זה. הם נהנים מהחיים. אבל כאשר הם גדלים מלמדים אותם שכאשר הם בוכים הם מקבלים משהו נוסף, אז הם בוכים. ואז מלמדים אותם שכאשר הם מתלוננים שמשהו אצלם לא בסדר הם מקבלים תשומת לב, אז הם מתלוננים. והם מתרגלים לחפש משהו שאין להם. לאט, לאט הם נכנסים אל ההרגל הזה.

ויש לדעת שלהיות מאושר אין פירושו להיות טמבל, או להיות פראייר, להשלים עם ניצול, עוול, או משהו כזה. ההיפך. להיות מאושר פירושו להיות ערני, מבין עניין, זורם, מעז…

ועתה אל תועלת גדולה יותר שנפיק מן הרשימה הזו שטרחנו לעשות. והיא שוב דורשת מאמץ והפעם מפרך ממש: קחו את הרשימה הזו של כל הברכות והטובות שבאמתחותיכם: מוסיקה, שמחה, כנות הלב, משפחה אהובה, גוף צעיר, הכל בכל והקדישו חצי שעה כול יום משך חודש לערוך אותה מחדש והפעם על פי עדיפויות. דרגו את כל מתנותיכם על פי חשיבותן. וזה דורש חשיבה, מאמץ רגשי ואומץ לב וזה תרגיל גואל ממש. לדוגמא, איזו מתנה גדולה יותר ידיים או רגליים? שתי דקות למחשבה… רוצים עוד כמה דקות, בבקשה. באמת למרות שהרגליים מרשימות ותאטרליות הרי הידיים חשובות יותר. אנו משתמשים בהן כל רגע ממש. אין ספור פעולות נעשות על ידי הידיים. גירוד באף, אכילה, עצירת מונית… כאשר מתחילים לחשוב על זה נעשים בריות חדשות ממש. מבינים מה קבלנו.

אם כן, מי יותר חשוב העיניים או האוזניים? מי בעד עיניים? מי בעד אוזניים? זה לא קל להכריע, נכון? אבל כאן חז"ל הכריעו ללא פשרות לטובת האוזניים. קשה לראות זאת מיד כי אנחנו נמשכים אחר החוויה האסטטית המיידית של העיניים אבל הדברים שעושים אותנו אדם, הבנה, משמעות, דעת, מטרה, באים באמצעות האוזניים.

אם אנו עושים רשימה של עדיפויות אנו מתחילים לחשוב באמת על הדברים האלה. מתחילים להרגיש אותם למשש אותם. לומדים כל כך להעריך את הטובות שבידינו. רואים כיצד אנו נהנים מהן בכל כך הרבה אופנים, עד כמה הם יקרים. מי יותר יקר לנו: תחושת היופי שנחנו בה, או הידיים? איך היה לחיות בלי זה ואיך בלי זה? מה יותר חשוב אח שלנו או הידיים? אבא ואמא או הידיים? אנחנו קופצים כאן מרשימה לרשימה כי למרות שיש הרבה פעמים גם תועלת חומרית מאבא ואמא הרי עיקר התענוג מהם זו האהבה העצומה הזו, ללא תנאי, שהם אוהבים אותנו. איך היינו נראים ללא אותה אהבה? זה לא קל לערוך סדר עדיפויות כזה, ממש לא, זה דורש התמודדות עם לבך ומצפונך, אבל כל הנכנס אל המלאכה הזו זוכה להכיר באמת סוף, סוף את עשירותו ולהיות אדם השמח בחלקו, עשיר עולם, מודה על הטובה וכלי מחזיק כל הברכות עד קצה הדמיון.

תרגיל זה הוא משחק האושר המפורסם.

וכאשר עמלת בתרגיל הזה זמן מה, חודש, אתה כבר יכול להפיק ממנו עוד תועלת שאין שיעור לחשיבותה: כל חסרון, תסכול, תחושת קיפוח בנוגע למשהו שאין לך נסה להשוות אותו לרשימת המתנות שלך, היכן הוא משתבץ? מה חשוב יותר הוא או אשתך? הוא או עיניים? הוא או גיטרה? עדיף לי הג'וב הזה יותר מהשניים שלי? לא, נכון? יותר מיכולת הלימוד שלי? לא, נכון? יותר מ…. ממה? מקבלים תחושת פרופורציה. ממה אתה כל כך מצוברח? על מה אתה כועס כל כך? מה קרה? מה איבדת? מה אין לך? תואר שני, דוקטורט, האם היית מעדיף אותו על שניים? על עשר אצבעות? כן?! לא! אז מה הרעש? בדוק את זה. בדוק את הדברים האלה והיה אמתי. אבל אין לעשות את זה לפני שנהיינו בקיאים במשחק האושר שתארנו. אחרת כאשר חסר לנו משהו אנו מיד נשים אותו בראש הרשימה ונהייה אומללים.

שאלו התלמידים, 'ומה אם אתה, חלילה, מאבד עיין? עכשוו אתה אומלל על אמת'. אז סיפר הרב מקרה שנחרת בזיכרונו… לפני שנים, עוד בדירה הקודמת, הגיע בחור לישיבה, בחור צעיר, וכולם ראו מיד שהוא שמח בצורה נפלאה. הדבר הראשון שאמרתי לו זה, 'היי, אתה יודע, לא ראיתי מימי בחור שמח כמוך, איך אתה עושה את זה? זה נפלא, זה מעורר קנאה, אתה מלא שמחה'. אז הוא אמר לי, הוא היה בחור הולנדי, הוא אמר לי, 'אני קבלתי את מתנת האושר כאשר הייתי בן 9'. הוא קיבל את מתנת האושר. אני לא מבין על מה הוא מדבר ואני שואל, 'מה אתה מתכוון? מי נתן לך את מתנת האושר?' והוא עונה לי, 'הקב"ה נתן לי את מתנת האושר כאשר הייתי בן 9'. ואני חושב לעצמי הוא סוג של עפיפון, הקב"ה נתן לו אושר במתנה… אבל אני אומר לו, 'אנא ספר לי על זה, הייתי רוצה לשמוע על זה'.

אז הוא אומר לי, 'כשהייתי בן 9 רכבתי על האופניים בהולנד באמסטרדם ובאה רוח חזקה וזרקה אותי מהאופניים. ואני שרוע על הכביש ומשאית גדולה מגיעה, היא היתה מלאה חול, והיא עולה לי על הרגל… והרגל נקטעה  לי והיא נמצאת מטר וחצי ממני. הסתכלתי על הרגל והייתי מדוכא מאוד. ואז אמרתי לעצמי זה לא ייתן לך שום דבר… וזהו זה. זה עבר. אני שכחתי מזה'. ואז הוא מספר לי, אומר הרב נוח, סיפור מעניין איך הגיעו אליו ולקחו אותו לבית חולים והם מנסים לתפור לו את הרגל, ואז באים ההורים. הוריו הגיעו, והם נכנסים ללחץ, אוי וויי, מה יהיה, זה נורא, נורא, הבן שלנו בלי רגל, איזה אסון… והוא אומר להם, ילד בן 9, אבא, אמא, אתם תצטרכו להתרגל לזה. והם אומרים, 'אנחנו נצטרך להתרגל?! אתה תצטרך להרגל לזה! והוא אומר להם, 'לא, אני לא!' והם, 'על מה אתה מדבר?!' והוא אומר להם, 'אני התרגלתי לזה! אני, הרב, קבלתי את מתנת האושר כשהייתי בן 9. שמתי לב שכל החברים שלי תפוסים ומפותלים בכלום. אצלי… אני נהנה ממה שיש לי'.

לכן, אם, ח"ו, תאבד את העיניים אתה תלמד להעריך את מה שיש לך.

ובאמת, והבה נהיה אמתיים עכשוו, לא להיות מאושר פירושו להיות מפונק רקוב. רוצים  שנמחיש את זה? בבקשה. אתה עומד על המדשאה בקמפוס של הטכניון ומשוחח עם חברים והנה בכביש הפנימי מתקרבת מכונית ביואיק יפהפייה, אלגנטית, דיגיטלית לגמרי ועוצרת ליד, ויוצא ממנה בחור ומגיש את המפתחות לבחור אחד שעומד שם ואומר לו תתחדש, המכונית שלך, מתנה מאבא… כל הסטודנטים מפנים את הראש, וואו, איזה קטע, תראה מזה… והוא מתחיל לבכות. הוא בוכה. וכולם משתאים, למה הוא בוכה, מה הולך כאן? אולי אביו נפטר וזו מתנה לאחר הקבורה, ירושה. והם מודאגים, הברנש נראה שבור לגמרי, בוכה… ולבסוף הם מצליחים לסחוט שתי מילים ממנו, 'רציתי קדילאק'.

נו, מה אתם אומרים? מפונק רקוב, הא.

בסדר, מותר לך לרצות קדילאק, קח את הביואיק, תמכור אותה, תשכיר אותה, תעבוד קצת, תוסיף קצת כסף, אבל למען השם, תראה איזה אוטו קבלת, תשמח.

חברים, זה אנחנו. אנחנו כאלה. המתנות שיש לנו הן הרבה יותר מביואיק, והדברים שאנחנו מצטערים בחסרונם הם פחות אפילו, ביחס, מהמרחק בין ביואיק לקדילאק. למען השם, ראו מה יש לנו, יש לנו את ירושלים, את הגליל, את גב ההר, את הכרמל, אנחנו משכילים, אנחנו במדינה חופשית, ראו את כל הפליטים האלה איך החיים אצלם… ועוד לא התחלתי לדבר על העיניים והדעה הצלולה והלב היהודי עם הרחמים והאמונה, מה קורה כאן? ויש לנו בתי כנסיות, וסידורים ותהלים וספרים נהדרים ואנשי אמת שאכפת להם מאתנו… והכל בחינם, חינם. ככה, מתנה.

והדברים שאנחנו חולמים עליהם… ביג דיל, זה רק עניין של 'אני רציתי קדילאק'. ורק על זה אנחנו חושבים. וזו פשלה.

אנו, היהודים, דבר ראשון שאנו עושים כאשר אנו פוקחים עיניים בבוקר זה להודות לרבש"ע שאנו חיים. 'מודה אני לפניך', תודה רבה שאני חי. ואז יש סידרה של תודות עבור בוטיק נפלא של מתנות שקבלנו הבוקר מחדש. אלה הן מתנות, לא מעשה כשפים, לא להטוטים של איזו תעלומה שהמצאנו שנקראת טבע – קומבינות פיזיו ביולוגיות. והדבר הראשון שאנו מודים עליו זו הדעת. הנותן לשכווי בינה. יש בנו תבונה. ואז, הלאה, כאן יש הבדל במסורות, נלך לפי מנהג הספרדים אנו מודים על העיניים. מודים על כך שאנו לא משותקים, שיש לנו בגדים, שאנו שוב רעננים. מה עם האוזניים? לא מודים עליהם? זה כלול בברכת 'לשכווי בינה'. זו התודה הראשונה. כי התבונה באה דרך האוזניים. דרך הספרים, השיעורים, הדיבורים. אנו קוראים כמו שאנו שומעים לא כמו שאנו רואים.

אז, צריך לשים לב למסורת הזו של היהודים להודות בלב חי כל בוקר. לשים לב על מה מודים ולפי איזה סדר ויש מה ללמוד עוד, ב"ה.

ויש לשים לב ולהבדיל בין שמחה לבין אושר. השמחה joy)  באנגלית) היא התענוג של הציפיה למשהו טוב. הגל המשכר הזה של חיים הגואה כאשר קרה משהו שמבשר טוב. האושר ,happiness, באנגלית, זה היכולת ליהנות ממה שיש לך. לדוגמא, רוב האנשים שמחים כאשר הם זוכים בכסף: הביזנס תוסס, ירושה גדולה, עבודה חדשה עם משכורת גבוהה או הגרלה… בודדים יודעים ליהנות מהכסף שיש להם כבר.

אם עשית או מצאת חצי מיליון אתה קופץ. אם זה אצלך בחשבון הבנק, מעבר לכביש, ביג דיל. אם לא היו לך, חלילה, רגליים ובא מישהו ונותן לך זוג רגלים אתה קופץ מאושר, וואו! אני אוכל ללכת, אני אסתובב בכול מקום, לא יצטרכו לסחוב אותי… השמחה של הציפיה היא קלה. לעומתה האושר במה שיש לי דועך מהר. אתה לא תתלונן על כך שאין לך עבודה אם זכית לזוג רגליים. לא בשבועיים הראשונים. אבל אחרי כמה שבועות אתה תתחיל להתלונן.

היכן נוכל למצוא, אם כן, בכל זאת, דברים שאפשר להתענג עליהם זמן רב? אלה הם ההישגים שלנו. דברים שפעלנו ועשינו. (התנמנמתי וחלמתי…) היינו הורים טובים לילדים, הם בנו משפחות יפות, מאושרות. זכינו לעסוק בקירוב רחוקים, כמה אנשים יקרים עשו מהפך בחייהם בעזרתנו, למדתי לנגן הרבה שירים, יצאתי ללימודים בגיל מבוגר, נלחמתי למען העם והמולדת, התנדבתי בבית חולים, דברים כאלה… כדאי מאוד לחשוב עליהם ולחוש את האושר.

ועתה, אם אתה מוצא עצמך מתוח, אומלל, עצבני, מיואש, עצור והתרכז: למה? מה גרם לזה? אולי איזו דאגה, איזה כאב, נפילה, איזו תאווה, מישהו, איזה רעש? היכן אתה חונה כרגע? היכן לבך ודעתך? משהו מפריע לך, נסה לראות מה זה. עקוב אחר לבך. ועכשוו, כאשר גילית, שנה את מוקד הריכוז שלך ועבור למקום אחר. עשה סוויץ' אל עניין אחר. אמור לעצמך אני לא חושב על זה עכשוו. עכשוו אני חושב על איזה יום יפה, איזה יום נדיר של חיים מסביב, איך זכיתי?! מי שם אותי פה?!

אם פעם עשית את זה, פעם אחת הצלחת לשלוף את עצמך מאומללות לאושר, פעם אחת הצלחת לגרור את עצמך מייאוש למצב רוח אביבי, אתה אדם אחר. אתה אדם חדש. אתה סופרמן. אתה יודע שהמושכות של חייך בידך.

ועוד דבר, כל אימת שאתה עומד בפני ניסיון שעלול להיות מכאיב, מצב משפחתי על הפנים, משהו שקרה עם הילדים, משבר בעבודה, משבר עם השכנים, לפני שאתה מגיב, לפני שאתה נכנס אל הזירה, עצור… ועבור אל… 'איזה יום יפה'. סטופ!… יש יום יפה, פלאי מעליך, סוכך עליך. אם אתה תדבר מתוך כעס, תסכול, אומללות, אתה תרחיק את אשתך, תסתבך עם הוריך, תפסיד את העבודה, תזיק לילדים, תפספס את האוטובוס, הכל, הכל…

זרוק את עצמך אל יום יפה. הישר על הדשא.

ושוב, למי שאיבד את ההתחלה ושואל, 'למה אנחנו צריכים את כל זה?', דע, אושר זה אנרגיה, זה כוח. אנשים מאושרים הם בריאים יותר, הם רואים יותר טוב, הם שומעים יותר טוב, זה מפתח לחיים אדירים.

חז"ל אמרו בצורה נפלאה: איזהו עשיר – השמח בחלקו. מי באמת עשיר? זה שיש לו מיליונים בבנק או זה ששמח עם מה שיש לו? מה יעזרו לך המיליונים אם אתה לא נהנה מהם? העשיר הוא זה הנהנה ממה שיש לו. ולכן הוא כלי לקבל עוד…

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345