ימי החנוכה

בס"ד

ימי החנוכה

חורף, חשוך, קר, הימים קצרים, ימי חול טרודים, אנשים מכורבלים, רוחות ערות, לפעמים גשם סוער, והנה… מה זה? נר…? אור…? מה האור זה?

זה נר של קודש.

למה קודש?

כי אסור ליהנות מאורו רק לראותו בלבד…

רגע, מה אני שומע? קולות של הלל? הלל בתוך ימות החול? מה… חג עכשוו?!  

כן!

טוב, מה החג הזה?

 'הדלק את אורות האמונה', מהבהבת כל התמונה.

'אנו לא יוונים, ואנו אומרים זאת גלויות', לוחשות כל החנוכיות.

השאלות:

ראשית, מהו המעמד המיוחד של חג החנוכה לגבי לשאר חגי השנה (מבחינה כרונולוגית)?

תשובה: זה החג היחיד שנוסף לשנה היהודית לאחר חתימת התנ"ך.

עוד שאלה: בימי הפורים, החג האחרון שמוזכר בתנ"ך, עוד היו נביאים שיכלו לבשר שמשמיים קבעו חלון נוסף במעגל השנה היהודית אבל מה קרה כאן? כאן כבר לא היו נביאים. איך זה שתקנו חג? יש הרי איסור בל תוסיף? [ובאמת הגמרא מביאה וויכוח בין אסתר ובין חכמי הדור אודות נחיצות קביעתו לדורות של חג הפורים.]

והתשובה: אוהו, כאן קרו ניסים גדולים. אנו למדים מהנוסח של 'על הניסים', שניסים כבירים התרחשו בקרבות של יהודה וקומץ לוחמיו נגד האימפריה – אמונתם הטהורה של המכבים ומסירות נפשם הביאו לניצחון מופלא בקרב. ועל זה החג!

אבל, רגע… איך אתה יודע שאלה היו נסים? אולי גבורתה הנואשת של תנועת מחתרת הצליחה לנצח צבא ממלכתי ענק בקרבות מקומיים (בזכות אסטרטגיה נכונה והתמצאות בשטח וכל'). אין לך נביאים הרי שיבשרו לך שהיה כאן נס ממש?

ועוד, היו כבר ניצחונות  מופלאים בקרבות שבימי דוד ובימי שאול ובימי שאר המלכים ולא תקנו לכבודם חג למרות שהיו אז נביאים שהעידו שהייתה זו התערבות מן השמים?

וגם עדיין לא ברור: איך זה שחוגגים ניצחון בקרב רק על ידי הדלקת נרות? כדי להשוות: איך חוגגים ניצחון צבאי ברוסיה? בסין? איך חגגו ניצחון ברומי?

ואם זה חג של ניצחון בקרב מדוע שמונה ימים? הרי מספיק יום אחד?

וגם, היו ניצחונות נפלאים לחשמונאים גם אחר כך, כאלה שהביאו לעצמאות מדינית מלאה וליסוד מלכות בית חשמונאי, מדוע לא לציין את המועדים הללו?

ועוד, מה המיוחד בנס פך השמן? מה הרעש? והרי היו נסים בבית המקדש כל הזמן (ואגב, היה כבר פעם  נס כזה, בתנ"ך, מי זוכר?)

ובכלל, איך ולמה גזר אנטיוכוס גזרות שמד דתיות? זה לא מסתדר עם העולם האלילי פלורליסטי שהיה אז? ואם כבר גזר למה גזר רק ביהודה? היו, הרי, יהודים בכל רחבי מלכותו, ועליהם לא גזר?

ולמה היו צריכים נס? הרי טומאה הותרה בציבור? וכי הקב"ה עושה ניסים ללא צורך?

[ובכלל, השמן היה טמא רק מדרבנן (הם שגזרו טומאת זבים על הגויים) והרי לנו דוגמא שחז"ל גוזרים והקב"ה מקיים את דבריהם. הוא עשה נס לקיים את גזרתם!]

ואיך מבטא שם החג את מהותו? פסח, סוכות, שבועות – שמם מבטא את תוכנם. מה לשם 'חנוכה' ולניצחון על היוונים?

מתוך הדברים הבאים תעלינה התשובות לכל השאלות הללו, בעזרת השם. 

מפגש בין תרבויות

אנו יודעים שיש על פני הכוכב הזה תרבויות המבוססות על ראיית עולם שונה. אדם שהיה נולד במקום מסוים היה גדל ופועל בקרב התרבות של אותו מקום וזהו. היו יחידים, כמו מרקו פולו, למשל, שביקרו במקומות רחוקים וחזרו עם סיפורים מרתקים, היו סוחרים שהוליכו והביאו סחורות וניחוח מאורח חיים אחר, אבל מפגש שלם בין התרבויות לא היה. (היום בוודאי שזה קורה ובמלוא הקיטור והעולם הולך ומקבל גוון של תרבות אחת).

בפעם הראשונה שמפגש כזה קרה, ובגדול, זה היה בזמן אלכסנדר מוקדון וכתוצאה ממנו עולה על בימת ההיסטוריה התרבות ההלניסטית, היא תולדת המפגש בין שתי צורות חיים ושתי השקפות עולם שונות באופן טוטאלי – המזרח והמערב.  

המזרח – רציני. בעל מסורת עתיקה מקובלת ומכובדת על הכול, השקפה עמוקה על החיים. אמונה בנצח, בשכר עולם הבא. המזרח הדרדר לפולחן השליטים: מלכים הם אלים. שאר האדם לא נחשב כלל. ראוותנות מנקרת עיניים. נוצר גם מעמד אדיר ומעיק של כמרים וכהני דת. הם מפקחים ושולטים על כל תחומי החיים. 

המערב – צעיר, שופע חיים, זמר, ספורט, תחרויות. האדם נושא להערצה – גופו, יופיו, כישרונותיו. המערב מפתח את האומנויות: דרמה, שירה, פיסול, ובעיקר את המדעים. יש בו סקרנות טבעית לגבי העולם.

אבל זה לא אידילי כפי שזה נשמע – היה פירוד גדול בין הערים היוניות. היתה איבה של תחרות ביניהם. היה מעמד נרחב של עבדים שלעיתים התאכזרו אליהם. זרים לא היו נחשבים ואפשר היה להתאכזר אליהם. הנשים מבלות את ימיהם בבית, מרוחקות מהחיים הציבוריים, ושחיתות וגסות מתפשטת בחיים הפרטיים.

לאחר כיבושי אלכסנדר מוקדון, התרבות היוונית השפיעה רבות על המזרח אך לא האפילה על תרבותו. לא היו מספיק יוונים בשטח כדי להנחיל למזרח את גינוניי יוון. המזרח, היה מושרש עמוק בתרבותו בת אלפי השנים. אבל החלה בהחלט לנשוב רוח חדשה, סוחפת, של יצירתיות והתחדשות בכל התחומים. זה היה מדבק. החלה בנייה אדירה של מבנים עצרי נשימה ופריצת דרך במדעים. נוצרה תערובת חדשה. 

אור חדש. כך זה היה נראה. עולם נוצץ.

זה קרה שוב, בגדול, בזמן האימפריאליזם של סוף המאה ה-19.

מי ניצח? וודאי שהתרבות המערבית עם הטכנולוגיה המסנוורת שלה ניצחה. היו עמים שניסו, אמנם, להחזיק מעמד, למחות ואפילו להתקומם. אבל יפן הפכה מערבית, סין הפכה קומוניסטית. ומה עם אפריקה? ועם הודו? שם לרוב יש מיזוג בין התרבויות. או שגם זה כבר נעלם ורק הג'ינס, הקוקה קולה והסמרט-פון נשארו.

רוב העמים שקיבלו עצמאות במאה העשרים שינו את דפוסי החיים שלהם לטובת מהפך תעשייתי ומודרניזציה כדי להגיע לרמת חיים מערבית.

הנביאים מתנבאים שלעת"ל תהיה צורת חיים משותפת. ביום ההוא יהיה השם אחד והעולם אחד. אבל באופן של תזמורת ומנצח. מציון תצא תורה אל כל קהל העמים.

בעולם היהודי נפגשות תרבויות שונות דבר יום ביומו, כגון המפגש בין צורת החיים הספרדית והאשכנזית ומתחתנים לעיתים גם חסיד כבד עם מזרחית כבידה, וההיפך. זו תערובת מין במינו. כאן ההבדל הוא רק בין אורחות החיים ולא בהשקפת העולם.

היום נפוץ שבני נוער מטיילים בעולם ופוגשים תרבויות אחרות אבל זה לא ימשך לאורך זמן כי בעולם, באופן כללי, מתחולל תהליך של גלובליזציה כמו בדור הפלגה.

וגם צריך להיווכח, בהתפעמות וברעדה, הייתי אומר, שבעידן האחרון התרבות המערבית השתנתה לבלי הכר: רוח הסער העצום של המודרניות טאטאה את העולם הישן לגמרי ולא נודעו עקבותיו. הרוח המודרנית  קעקעה את הסדר הקודם והולידה אנושות חדשה לגמרי – ראש אחר: לא חושב מדיי, חומרני, סוגד למדע, לקדמה, לצעצועים הדיגיטליים, לנעורים ולכסף מעל לכול… חוקי הטבע הם המציאות הסופית לגביו. הוא מכיר, אמנם, במושגים מיסטיים, כגון נפש האומה, עליונות הגזע, תת ההכרה, אבל זה רק כדי לקשט את החומר. אופן חייו שטחי, שואף נוחיות בתשלום כל תנאיה. מכור לחיצוניות. מכור לתעשיית החדשות, מתנהג כמו להקת ארבה, מחליף אופנות 'חדשים לעונות', נתון לעריצות התקשורת ושרירותיות הטכנולוגיה וחסר זהות באופן הכי מסוכן…

עד כמה אנו עצמנו יוונים?

יש להודות ולהכיר באמת: כולנו מתייוונים.

מה שהצליחה התרבות החדשה לעשות זה לבנות עולם מגורה שמונח על גחלים כל הזמן. זה סוג של שיעבוד נורא שבו אתה מתבשל כשה על גריל ההתמכרויות – הגירויים לא מרפים ממך. הם גם ביטלו לגמרי, בין היתר, את הצנזורה בכמה מדינות… לא נורמלים! ]

אם כן, ההתייוונות פושטת ברחבי האימפריה וגם בקרב ישראל, בעיקר באלכסנדריה, אך היא מגיעה גם ליהודה וגם לבית המקדש ממש… אוי!

הכוהנים, מספרים המקורות, היו מניחים את הקורבן ורצים לאצטדיון, שנבנה ממש ליד המקדש, כדי לצפות בגמר התחרויות. על זה הקב"ה לא וויתר… והמתייוונים לא נחים לרגע. הם מבעבעים ומבעבעים עד שהם מצליחים להניא את הקיסר לגזור גזירות שמד על היהודים – דבר שאינו מסתבר, ולמעשה אינו מתקבל על הדעת כלל. מדובר בעולם בו בכול פינה יש פולחן תוסס לאלוהות אחרת. ושימו לב: אנטיוכוס גוזר זאת רק על היהודים שביהודה, לא על אלה שבערים אחרות באימפריה. למה? יד השם בעליל!

מה רצו המתייוונים?(מתייוון מלשון 'מת להיות יווני') הם אומרים: למה לא ללכת עם הזמן? למה לפתוח תהום בינינו לבין העמים? למה להישאר עם נחשל? החיים משתנים, מתקדמים, יש לזרום עם זה… והם היו מיעוט שהצליח להשליט את השקפת עולמו (או, אי השקפת עולמו) על הרוב הנאמן. הם נרתמו לאכוף את הגזירות בעזרת הלגיונרים הסוריים והיו מוליכים אותם אל הקורבנות, אחיהם, בנחישות מלווה בשפיכות דמים ברוטאלית. הם השתלטו על הכל.

המקדש חולל. העבודה הופסקה! 3 שנים אין ישיבות, אין חדרים, אין בריתות, אין פדיון הבן, אין סעודות מצווה, אין אורחים לשבת, אין שבת, אין קוגל, אין שבע ברכות, אין תזמורת חסידית, לא רואים כיפה, אין אפילו בית חב"ד… חיפשו עשירי למניין ולא היה, כולם היו באצטדיון. והרבה יהודים נתחללו… כאלה שמאריכים בתפילה, כאלה שנותנים צדקה כמשקל גופם… חושך.

ואז קם אדם אחד עם משפחתו ואמר שהם מוכנים להלחם ולמות ולא לחדול יהודים והם קראו לכולם להצטרף אליהם, למרות שזה היה נראה הזוי.

שאל ד"ר נתן בירנבאום בספרו 'עם השם' עבור מה נלחמו החשמונאים, עבור אמונתם או עבור עמם ומולדתם?

מה דעתכם?

ובכן, השאלה הזו נכונה לגבי הגויים אך לא לגבי ישראל. אין הבדל אצל היהודי בין אמונתו לבין עמו ומולדתו. אם אור התורה כבה בישראל, חלילה, מיד מתהווה איום קיומי על העם. רוחו של ישראל היא מהותו, היא הזהות שלו, היא הלאומיות שלו.

אכן ביוונים נלחמנו ולנו הניצחון – ניצחון בקרב שניטש לראשונה בהיסטוריה בעבור הדת והאמונה!

הרבה יותר מניצחון

לאחר נצחון יהודה וטיהור המקדש משהו מיוחד קרה: למרות שחלפו הימים וצרות חדשות הגיעו, ניכר היה שגלי התחייה וההזדהות שנצחונות יהודה חוללו בעם לא נשכחו. זה הראה לחכמי הדור שהכוח הרוחני שהתעורר אז, נקבע לנצח בזהות הרוחנית של העם. כלומר, הוא יוסיף להיתגלות כל שנה ושנה.

ובאמת זה לא היה ניצחון במובן המקובל. המכבים רק זכו למנוע משונאיהם (בעיקר שונאים מבית) להשבית את עבודת המקדש, וגם גרמו לאימפריה לחדול מהרצון לאכוף את הגזירות. אבל הגזירות לא בטלו רשמית. יראי השם היו יכולים עכשיו להיכנס אל המקדש ללא מעכב אבל האימפריה עדיין היתה שלטת ונהלה את כל ענייניי הארץ. היה לה עדיין בסיס איתן בירושלים, ואפילו הכוהנים הגדולים המשיכו להיות מתייוונים.

צבא יהודה היה צבא מתנדבים עראי שהתפזר מיד לאחר שהושגה המטרה – ביטול הרדיפות וחידוש העבודה במקדש.

מה שקרה אחר כך הוא שהאימפריה המשיכה לשלוח חילות עונשין ליהודה ויהודה המכבי היה צריך לאסוף את קומץ גיבוריו שוב ושוב. הוא גם נקרא לעזור לקהילות יהודיות שונות ששמע הצלחותיו גרם לגויים השכנים לקנא ביהודים ולפרוע בהם. יהודה עצמו מת באחד הקרבות – שנתיים לאחר חנוכת המזבח (ונס פך השמן).

זה לקח עוד עשרים שנה עד שקמה מלכות החשמונאים. תחילה הפכו להיות מושלים מוכרים על ידי השלטון בדמשק ורק אחר כך, בימי יוחנן הורקנוס, זכו לעצמאות מדינית. אבל שנות מלכותם לא ארכו והבית האמיץ הזה למרות שהיה אהוב ונערץ על כל העם הושמד כליל, ממש לבלי זכר. גם העצמאות בטלה. נעלמה כלא היתה, ורומי שיעבדה את יהודה עד שהחריבה אותה לגמרי.

והעם? מה עם העם?

העם נפוץ על פני תבל… כמה חבל. אבל הנרות נשארו… וגם געגועים…

כי, באמת, לא רק זיכרונות של ימי גבורה והתחזקות הם תוכן ימי החנוכה – הנרות מספרים יותר מזה. אפילו הרבה יותר מזה. כי, עלינו לדעת, שכאשר שלחו המכבים שליחים לערי יהודה לבשר בהתרגשות על ניצחונם, הביטו בהם היהודים בהשתוממות ואמרו, 'אבל אנחנו יוונים… אז את מי ניצחתם?'. משהו, אכן, קרה כאן. חכמי הדור ראו לחרדתם שאי אפשר יהיה עוד להחזיר את הגלגל אחורנית. כאן נזרע זרע זר, שורש פורה ראש ולענה, שילך ויגדל. העם טעם טעם של חילוניות. הוא לא הפך חילוני, חלילה, אבל טהרתו, תמימותו, נפגמה באופן עמוק. זה כבר מקנן בפנים. העולם הגדול קורץ ומנצנץ…

תמיד, כמובן, יקומו גיבורי רוח שיעוררו וינסו להשיב את הקודש לישראל, ואף יצליחו קצת, אבל טעם החולין הממכר, הברק המאחז עיניים של הדמיון הפיזיקאלי, כבר הכה שורשים בנפש עד שיבא זה שיגרום לכל בני האדם להנחם על דרכם, מנחם שמו.

אבל, הנה, ראו את הכוח העצום של האנטנות של חז"ל להרגיש את דופק החיים האמתי של עם ישראל. בעם אחר היו חוגגים ניצחון כזה בתאריך אחר ובאופן אחר. מן הסתם על ידי קרנבל וזיקוקים, עצרות ענק, בטדי, תחרויות ספורט, מונדיאל… ביום העצמאות ניסו לחגוג ככה אבל זה לא תפס. הסגנון של כוחי ועוצם ידי, מבלי לייחס את האירוע אל האלוקים, לא מתקבל בישראל, זה לא מחזיק מעמד.

הניצחון  אכן היה כביר ורוח טהרה פשטה בארץ אבל חז"ל ראו שרק אור קטן יישאר מכול זה. החושך יכסה את התהום. אפילו החשמונאים עצמם הפכו צדוקים במשך הזמן, לא יאומן כי יסופר. שלומציון המלכה תקנה מעט את המעוות, אבל שנות מלכותה היו קצרות. אבל אור טהור קטן נשאר! וחז"ל ראו שהוא תמיד יישאר.

האור הזה אשר הדליקו מתתיהו ובניו בנשמות ישראל ואחר כך בחצרות השם כאשר הכול היה נראה אבוד, ימשיך לבעור. גבורת הרוח הטהור לא תאבד לגמרי. הגעגועים יתחדשו מידי חנוכה. עידנים יחלפו והאור עדיין יהבהב באפילה עד שילך ויגדל ויבער את החושך…

אם כן נר חנוכה הוא צוהר לימות המשיח. עריכת נר לבן ישי עבדך משיחך.

גבורת המכבים ונס פך השמן

האדם השתלט על הכוכב הזה בכוח רוח אלוקים המפעמת בו. הפילים, הדגים, הציפורים והנמרים מותאמים הרבה יותר טוב לשטח. אף על פי כן האדם מככב כאן. הוא רודה בעוף השמים ובדגת הים ובכל רומש על האדמה. הנה דוגמא המעידה על תעלומות כוח יצירתו. שימו לב – האחים רייט הטיסו את ה'מטוס' הראשון בקיטי הוק למרחק של 200 מטר. זה היה ב 1903. ב 1969 האדם נחת על הירח. עברו רק ששים ושש שנים!

איך האדם עושה את זה? מה הסוד שלו? ברכת אלוקים! אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה. האדם יונק את סגולתו מן הקודש.

'…לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר השם צבאות' (זכריה ב, הפטרה לשבת חנוכה). זו סיסמתה של החנוכה. לא האמונה בכוח אלא הכוח שבאמונה. יש רוח אדירה באדם שכאשר היא נושבת היא מחוללת פלאים על גבי הכוכב הזה. סמל רוח היתירה הזו באדם היא המנורה. אותה ראה הנביא זכריה בנבואה. ופירוש הפסוק הזה כך: לא בחיל ולא בכוח אלא אם כן זה מלווה ברוחי. כמו בפסוק, 'רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם'. החשמונאים היו חדורים ברוח המיוחדת הזו. אמונתם הייתה חיה, היא הייתה גחלת חלוצית בהיסטוריה. יהודה המכבי היה מתפלל ברגש, היה אפשר לשמוע את מיתרי הלב האמיצים שלו קודם כל קרב. היה מעורר ומחזק, מלהיב את חבריו למרד: 'השם אתנו עכשוו כפי שהיה עם משה רבנו ועם דוד המלך, הוא עדיין גדול גיבור ונורא כפי שהיה וכפי שיהיה תמיד. אל תתפעלו ממראה השרירים וברק השריון שלהם, עבור הקב"ה הם כלום…זכרו מה אמר משה רבנו, "לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם, כי אתם המעט מכל העמים", השם בחר בנו להוכיח לכל העולם שהחיים והעוצמה זורמים מכוחו ית' ולא מכל כוח שבארץ'.

הבה נזכיר לעצמנו, אנו הקוראים, שהם היו בסך הכול חבורה של איכרים שהיו מתגנבים בלילות לחלוב את העיזים ולקטוף את העגבניות וחוזרים אל יהודה… או שלא חוזרים… זה היה משתנה כל קרב. ולכן, בגלל הרוח הכבירה שלהם, חולל להם הקב"ה נס גלוי במנורת המקדש דווקא, כי היא סמל הרוח העצומה שבאדם, זה נס פך השמן, כדי להראות לכול שרוח השם פיעמה בהם כי 'נר השם נשמת אדם'. הם התעוררו מלמטה והשם נענה להם מלמעלה והלך לפניהם במלחמה. הם לא היו תנועת גרילה אמיצה בלבד אלא ידי השם עשו כאן מלחמה בעליל. השם גילה את רצונו שיחוגו את החג הזה שמונת ימים דווקא, כדי לחזק את העדות על רוח הקדושה שנשבה בהם בסוד המספר שמונה. החשמונאים, בני בינה, הבינו זאת וקבעו שיר ורננה ימי שמונה.

כוחם ותוכנם של הימים האלה נקבע, אם כן, כימי הודיה ואמונה: אמונה בניסים שהשם עושה ויעשה עמנו תמיד כפי שעשה בימים ההם, והדלקת נר לכבודם כדי לפרסמם. ויש בשורה מיוחדת המאירה בנרות הללו – שלא משנה עד כמה יווני נהייה העולם או עד כמה ירוד וטמא היהודי, מעט מהקדושה והטהרה תמיד נשארים בו. כמו אותו פך שנותר באופן מוזר. לו רק יידלק המעט הזה, הוא יבער למרחקים ויאיר את העולם באור אחר.

אם כן, חג זה נתקן על ידי חז"ל כחג של אמונה ותקווה ולאורו מתעוררת הקדושה החבויה בכל יהודי. זהו חג של התחלות קטנות, אך אמיצות, שהפכו לאירוע גדול. והנה, ראו גם ראו את הכוח של רבנן: רחוב מודרני מלא חנוכיות…

הנרות הללו, זכר לניצחון, קודש הם – הם אור המקדש, אור העולם שמעבר, אור שיתגלה לעתיד לבוא. ואנו נוהגים להביט בנרות כדי לקיים 'לראותם בלבד'.

קודם שדלקה המנורה שמונה ימים לא היה ברור אם הניצחונות בקרבות היו ניסיים (כמו הספיקות לגבי הבנת המאורעות שבימינו). התלמוד מזכיר רק את נס פך השמן (3 שנים לאחר תחילת המרד. 165 לפני הספירה). אבל בתפילת 'על הניסים' אין הנס הזה מוזכר כלל, רק נסי הנצחון של המעטים הטהורים כנגד הרבים הטמאים. המהר"ל מבאר שהיה הכרח להתגלות מן השמים שתלמד  שניצחונות המערכה אכן היו נסיים ולא תוצאה של מלחמת גבורה נואשת של תנועת מחתרת מקומית כנגד אימפריה שוקעת. וכאשר דלק פך השמן שמונה ימים הבינו החשמונאים שכוונת הקב"ה שנודה ונהלל שמונה ימים על נס הניצחון – כי המספר שמונה קשור עם המימדים הרוחניים שמעבר לחומר.

המנורה! הממד ה- 7 והממד ה- 8

למנורה 7 קנים. 7 קני המנורה מקבילים לשבעה ימות השבוע, והם בנויים באופן ש 6 קנים יוצאים מקנה מרכזי  אחד. נקודה מרכזית זו היא השבת – היום שמאחד את ששת הימים של עולם החומר. אם כן המספר 7 מסמל את האחדות, ההרמוניה, שמתגלה בעולם החומר (במנוחת השבת השלים הקב"ה את הבריאה בהקדישו אותה אל תכלית אחת). המנורה מגלמת את אמונת היהודי. היהודי אינו רואה את כוחות היקום כמקורות-עצמה עצמיים אלא כהתגלויות של אחדות אחת. השם הוא מקור כול הכוחות: מי כמוכה באלים השם! האלילות ניסתה  להתקרב אל כל כח בנפרד, באופן עצמאי. היהודי ראה כוחות אלה כענפים של עץ החיים. היהודי לא יעבוד את הענפים אלא את המקור. עבודת הענפים קרויה 'לקצץ בנטיעות'. כאשר ניגשים אל כל ענף בנפרד כאילו קוצצים אותו מגזעו. היוונים השתדלו מאוד שכולם יעבדו לאליליהם לכן הדלקת המנורה לאחר תבוסתם הייתה בעלת משמעות גדולה. אור המנורה סימל גם את החכמה האלוקית. היוונים  התהדרו בחכמת העולם המפוארת שלהם אך במנורה שלנו האורות היו מעל שבעת הקנים ורמזו בכך שיש אור של חכמה גבוהה יותר מחכמת שבעת הימים. יפה אם כן סימלה הדלקת המנורה את העליונות על היוונים.

ועוד: 'נר השם נשמת אדם', אומר הפסוק במשלי. ניתן לדמות את מהות הנשמה היהודית לנר. הכלי הוא כנגד הגוף. השמן שבנר כנגד החכמה האלוקית, הפתילה היא הנשמה והאור הוא התורה הנלמדת. אורות המנורה מסמלים, אם כן, את היצירתיות האלוקית של היהודי, את המאור העולה מהשגת היהודי את האלוקים באמצעות התורה. כיוון שהיוונים רצו לכבות את אור התורה (כפי שאנו אומרים ב'על הניסים') היה זה חשוב ביותר להדליק את המנורה ולהראות שאור התורה עולה שוב.

השמן במנורה היה צריך להיות טהור. אין מדליקים בשמן טמא. כך גם, אם השגת האדם את האלוקים אינה טהורה והבנתו אינה נכונה, אין הוא יכול להיות מואר. היוונים טמאו את השמנים. הם ניסו להשחית ולהעכיר את הידיעה הטהורה שלנו אודות האלוקים. אך פך טהור אחד נשאר, מעט אמונה טהורה ונכונה באלוקים תמיד נשארת. פך השמן הטהור בער שמונה ימים, לא פחות ולא יותר. למספר זה משמעות רבה כאן. אם שבע פירושו שלמות הבריאה, שמונה הוא השלב הבא, הממד שמעבר לבריאה – החוץ עולמי. הכוחות שמעבר לעולם הפיסיקאלי. פך בן לילה שדולק שמונה לילות אינו מגדר חוקי הטבע. מכיוון שהנס היה מהסוג שהגיע לתחום השמונה, חנוכה נקבע כחג בן שמונה ימים.

זו הסיבה שהכהן הגדול לבש שמונה בגדים כאשר שרת בקודש. המקדש סימל את הקשר של היהודי עם העולמות שמעבר, עם השמונה. הכה"ג, בלבשו שמונה בגדים ציין שהוא היה שואב סעד וחיות רוחנית עבור יהודים מתחום גבוה יותר משבעת ימי הבריאה.

עוד מספר 8 חשוב הם שמונת ימי המילה. המילה היא הברית של היהודי עם הממד השמיני, עם האלוקים. היא נותנת לו את הכוח להתקשר אל הגבהים. הקשר הגבוה ביותר של האדם עם האלוקים היא הנבואה. בימי המכבים כבר לא היתה נבואה בישראל, אעפ"כ הם זכו לקשר גלוי עם האלוקים בשל אמונה צרופה ואמיצה שהייתה להם. למרות, אם כן, שקשר הנבואה אבד, שמונת הימים גילו שהקשר עדיין קיים ויציב. ואפילו אם האמונה והדעת שביהודי, לכשעצמם, מספיקים רק ללילה אחד, ליל גלות קצר, סוף כל סוף הם מעלים את היהודי אל מעל הטבע ואז הוא יכול לשאת את שנות הגלות המרות והארוכות. את המנורה ניתן להדליק רק בשמן זית. ישראל משולים לזית, שכאשר כותתים אותם שמנם יוצא ומאיר. הם אינם עוזבים את הקב"ה כאשר הם נדכאים ונלחצים. ההיפך: הם מתקרבים אליו יותר וזוכים לאור ומאור גבוהים יותר.

הנס קרה ביד הכוהנים – מתתיהו ובניו. הם שהחלו במרד והנהיגו אותו. עם חורבן המקדש יאבדו הכהנים את עיקר תפקידם – שימוש בקודש. לא עוד יישא הכוהן הגדול את שמונה בגדיו וייפתח את צינורות הקודש לכל ישראל, מעתה צינורות השפע יזרמו דרך אופן אחר של שמונה: שמונת ימי החנוכה. זה יהיה מקור סעד רוחני לגולים.

 

מה הם הניסים והנפלאות?

המצווה בהדלקת הנרות היא לפרסם את הנס. ההבדל היסודי בינינו לבין היוונים (וכל המיליארדים שחושבים וחיים כמותם) הוא האמונה בהשגחה פרטית. האמונה שיד השם היא הכוח מאחורי כל מראה, כל צליל כל חוויה.

בעולם המודרני: הטבע הוא אדון הכול, מה עוד יש? מקצה ועד קצה הכול 'לורד מקרה', 'ליידי מזל', אדון גורל. מסביב מין מעשה כשפים ענק. קרוסלה ענקית של הזיות ביוכימיות. החיים מתוארים על פי סקרים, תחזיות, הסתברויות, סטטיסטיקה, פסיכולוגיה, מולטימדיה ואנציקלופדיה. בית כלא תוצרת בית. הסיסמה האולימפית כבשה את הכול: יותר גבוה, יותר מהר, יותר רחוק, אבל לאן? (שתיקה). וכך גם המדע המודרני – חותרים הלאה, הלאה, אבל לאן? מי אחראי לכוחות החדשים ששחררת? (שתיקה!) וזה מסוכן לגמרי.

ביהדות: הכל מתייחס אל הקב"ה: צונאמי, מלחמת המפרץ, העוגה יצאה טוב, הנעל לוחצת, טיל בשדרות, רטיבות בתקרה, המנוע לא נדלק, השמש זורחת, יש מים חמים בבוילר, ירד גשם, לא ירד גשם, הכול זה הקב"ה. אין טבע! הכול ניסים! ויש כמובן גם נסי נסים. הכל בהשגחה.

רבים, ולאו דווקא דתיים, חוו מקרים של השגחה פרטית וידעו שראו את יד השם! ראו וחוו מקרים שבמחשבה שנייה, ממוקדת יותר, ניכרים כהתערבות גלויה מן השמיים. השכל והלב מכריעים שזה לא יכול להיות  אחרת…

הנה דוגמא לנס שנפוץ כל כך עד שהוא מתקבל כמעט כמובן מאליו – שאל ציבור אנשים:

אי פעם התפללתם?

רבים יאמרו שכן.

האם נעניתם?

שוב, רבים יאמרו שכן. לא יאומן.

אתה מבין מה אתה אומר?! אתה קולט מי ענה לך?!

האין זה נס שעוד לא ירדנו לסופו?

מה פירוש להאמין בניסים, להאמין במה? רוב האנשים חושבים שהכוונה להאמין שהבניין ממול יכול להתרומם באוויר ולרחף, לטייל מעל ירושלים ולחזור למקומו. נכון שזה פנטסטי לגמרי אבל אני אדם מאמין אז אני מאמין שזה יתכן, אם ירצה ה'…

ובכן הקב"ה לא עובד ככה, ולא זו הכוונה. אלא, הסביר הרב שלי (וזה מעוגן בשו"ע, וראה ושמע את השיחה הנפלאה אודות 'ניסים' כאן באתר ע"פ שיעור נפלא של הרב אריה כרמל ז"ל) הכוונה היא שתאמין שהקב"ה בוודאי יעזור לך. וודאי יושיע אותך מן הבעיה שיש לך עכשיו שנראית כמו הר אינסופי כזה.

אתה תצא ברכוש גדול מזה שזרקו אותך אל איזה סיוט ביולוגי או אנושי. אפילו אם נראה שצריך נס שזה יקרה, האמן בנסים! זוכרים אותך. אתה אינך קורבן, אתה שליח! אתה שליח להיכנס לתוך מצב קשה ולהחזיק מעמד באמונתך ולא לקרוס. יגמר טוב אתך. הניסיון יעבור. זה יסתדר. זה יסתדר. השם יעזור לך. חג החנוכה בא לעורר מאוד את האמונה הזו. להצהיר אודותיה. ליהנות ממנה. היא מחייה! היא מחייה! זה נקרא להאמין בנסים. יד נעלמה, אורגת עבורך עכשיו נחמה, האמן בזה באמונה שלמה. למען השם.

הרמב"ן סיכם לנו את עמוד התווך של האמונה הישראלית שנתגלה ביציאת מצרים, '…הקב"ה לא יעשה אות ומופת בכל דור….לכן צווה אתנו שנעשה תמיד זיכרון ואות לאשר ראו עינינו…והחמיר מאוד בעניין הזה…ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בניסים הנסתרים…עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים, אין בהם טבע'.

והשאלה המפורסמת של הבית יוסף – למה שמונה ימים זכר לנס? והלא הנס היה רק שבעה ימים?

אלא, כפי שלימד אותנו הרמב"ן: גם ההדלקה היומיומית 'בדרך הטבע' היא סוג של נס. אבל היא מסוג הנסים הנסתרים המתחוללים סביבנו במיליונים, ומן הנסים הגלויים (פך השמן) אנו לומדים שאנו במציאות שכולה גלימה של נסים. החשמונאים, בני בינה, הבינו דבר מתוך דבר ומתוך הנסים הגלויים למדו על הנסים הנסתרים ותקנו חג של שמונה ימים.

ועוד מאיר את עינינו בכך רבנו בחיי שכתב, 'עיקר הנשק של הכוח הרע זה הבלבול… בן אדם עליך לדעת כי השונא הכי גדול שיש לך בעולם הוא יצרך… והנשק הכי חזק שלו הוא השתדלותו להשפיע עליך שתטיל ספק בדברים שהתבררו לך כאמת. שתפקפק במה שהיה ברור לך. הוא, היצר, גורם לך להטיל ספק באמונתך ודתך שהתבררו לך והוא עושה זאת בכל מיני בלבולים וכזבים וקושיות של הבל'.

יש חיוב לפרסם את נס החנוכה – כחיוב ארבע כוסות של פסח. כך פסק הרמב"ם. וצריך, אם כן, אפילו למכור את כסותו לצורך קניית שמן לחנוכה, משא"כ בשאר מצוות. עד כדי כך פרסום הנס הוא עניין של קידוש השם. וכאשר מפרסמים את הנס יש להלל ולהודות ולפרסם גם את הניסים שזכינו לראות במו עינינו בדורנו. ורואים, למשל, במזמור 'מעוז צור' שכך צריך לעשות. מזמור אהוב זה מונה את כל הנסים המפורסמים שהיו בהיסטוריה שלנו לא רק את נס חנוכה.

איזה ניסים ראינו, אם כן, אנו, בדורנו? 

ראינו כמה שרצינו!! (לראות)

מלחמת ששת הימים… יום הכיפורים… מלחמת האזרחים בסוריה, מצרים לוחמת בטרור. מלחמות המפרץ, קליטת העולים, פטור בני הישיבות, תנועת התשובה. וכן נסים שכל אחד מאתנו ראה באופן פרטי: בימים ההם בזמן הזה. כל קיומנו כאן הוא נסי, נטו!

יש קשר בין חנוכה לשמחה?

בוודאי! אלה ימים שקבעו אותם להלל ולהודיה. בני בינה, ימי שמונה, קבעו שיר ורננים.

עינינו צופייה, רוחנו הומייה אל מול החנוכייה. שואגים כאריות אל מול הסופגניות.

רוקדים, מתרוננים ונופלים כסביבונים. אבל יהיה מה שיהיה אנחנו לא יוונים: לנו יש את אור החנוכה. הנה, יום חדש הגיע עטוף באריזה יוונית אבל לאור החנוכייה הוא נראה חדש really , חי ולא סטרילי. אולי הוא יום קר –  אבל לא עקר.

לגבנו כל יום הוא נסי, אני מרים לכבודו את כוסי. הוא יהיה כאן never again לכן היום צריך לנגן.  

ואני חייב לעשות איזו חנוכה בחנוכה, איזו התחלה חדשה בימים אלה. אולי נתחיל שוב להודות כמו שצריך כי אלה ימים של הלל והודאה: מצא על מה להודות. זו אומנות. זו קריירה!

הנה חלק מרשימת ההודיה הפרטית שלי (את הרוב לא תבינו, אבל אני בעננים):

*אני יודע עשרות אקורדים והגיטרה עדיין בידי. וואו.

*אני פארק האורות, ארץ מקיצה, כי זכיתי להקליט את 'חי המקום הזה'. וואו. (הכוונה לתכנית זהב על יום הכיפורים הנמצאת כאן באתר)

*הגיעו לידי ספרים כמו 'עם השם', והספר של ד"ר אבן, ו'טכנופולין', והמאמר של פרופ' ששון. וואו.

*אני זוכה לרשום את גלי החיים העולים בלבי במחברות חשבון נפש שלי.

* הסדרה Living Judaism  של הרב אריה כרמל על הנגן שלי, וואו.

ועוד, ועוד… אני מבורך.

בדרך כלל אנו מודים על חלקנו הטוב בברכות השחר. זה הזמן לתפוס טרמפ על ההודיות היומיות ולהוסיף עליהן.

אמירת ההלל בחנוכה זה רק המינימום הסמלי. שימו לב: אנחנו בארץ ישראל, ואף בירושלים (על מנת להשוות: יש אלפים שחיים בסירות-מעון כאלה בנמל הונג קונג). אני, ב"ה, לא ישן על הספסל עם עיתונים בחולצה ובנעליים. ועם גרב אחת ירוקה ואחת אדומה. היה פעם מחזמר שיער: יש לי ציפורניים, יש לי נעליים, יש לי מעיל, עיניים ואוזניים. וגם לא מקרקרת לי הבטן…

ועוד שמחה: חשוב לעצמך:

*עוד מעט אני אביט אל אחת מהשקיעות של החורף מעבר לרכס שממול…וואו.

*העולם מלא תעלומות, אני הגדול שבהן והשם מפענח נעלמים. וואו.

*עומדים להיות כאן נפלאות כפליים מיציאת מצריים. וואו.

*הלשון העברית עדיין בפי: פסוקים, ספרים, תהלים, והתורה עדיין אצלי והיא משיבת נפש. היא חוק יסוד המציאות. שמות הקודש עדיין אצלי: ברכות, תפילות, דיבורים… הקב"ה יכול לקחת לי את זה כעונש, חלילה, אבל, הנה, הוא  לא, המתנות האלה עדיין אצלי. הוא בעליל חפץ בי. אז למרות שאני כואב מעלבונות וביזיונות וייסורים וסטירות לחי, אעפ"כ אני חנות של מתנות, נבחר מיתר האנושות בעליל.

*בר"ה הייתי למרגלות כיסא הכבוד, ובהמשך חודש תשרי הנפלא טהרתי וזכיתי לחותם המלך. אני משווה עצמי לגויים באיטליה, בהודו או בקפריסין, מה חייהם לעומת חיי. ברכיי כפופות .

ובקיצור, חיי הם סיפור של הצלחה, נס קיומי, עפר שהפך לצלם אלוקים. זה לא מעשה כשפים, אלא – אהבה. ואני מאמין בניסים: אני מאמין שאני אשמח עד שמי השמים.

איך הופכים יום אפור ופשוט ליום מלא קודש של חנוכה? כאשר יודעים, כאשר משננים, שחבוי כאן פוטנציאל של נס. טמונה כאן הבטחה – למהפכה: אם אני אדליק נר קטן כל הבניין היווני ייפול!

מה פירוש להדליק נר קטן? כגון לחשוב על איזה פסוק (אבל עם לב!), על איזו הלכה, איזו השגחה, איזה ציור מאלבום האמונה עם שמחת הלב. ואז, ראו זה פלא: הכפירה של השגרה, הדעת המרירה, הגזרה למינה והצער הנורא – הכול מתבטל. כשזה קם – זה נופל. זה לא יהיה באופן של הוקוס פוקוס אבל זה יהיה. וזהו נס אחי ורעי. זה בפירוש נס! תנסו וראו. וזה תמיד יקרה, אבל תמיד מחדש נטיל בזה ספק…

כי מנסים אותנו כל הזמן. בודקים את אמונתנו.

אם כן, הדלק בלבך איזה נר ועד מהרה הכל יתהפך. לו ידעת איזה אור הנר שלך הדליק. לו ידעת מה עוררת להתייצב ולעמוד לימינך – את כל האינסוף, את השמונה.

ואם בא לך להתייאש, בבקשה: תתייאש מלהתייאש. זאת חנוכה!

עיקר טעם החיים זה שיש לי איזה משהו של תורה בראש. חושב מחשבות בריאות. חושב אודות דברים בריאים. מחשבות שבונות אותי כגון: בשבילי היום הזה, אני אמור להזריק בו אמונה, שפיות, אהבה, מצפים שאדון אותו לכף זכות. כל בוקר עולה עולם אחר ונפרש על צג חושיי כדי שאגמול עמו חסד.

עלי לנסות לפנות את המח מדאגות (חדשות, מדעים, פרשנויות) וכמובן מתאוות, דברים שמפילים אותי. ואז – חיים כאלה לא יהיו לאף מיליונר בעולם! גן עדן עלי אדמות.

לב בלי שמחה זה כמו צמיג בלי אויר. לא יכול לנוע. לכן, כאשר אתה מתעורר לעשות איזו מצווה, לימוד, מעשה, מחשבה טובה, לך מיד לבנק לפרוע את הצ'ק, כלומר, היה בשמחה עם זה. זכית בהון שמיימי ועכשיו קיים 'ביומו תיתן שכרו': שמח בזה! הדלק נר של קודש באמצע השבוע.

שמן טהור: היכולת של האדם לחשוב ישר – השם מתפאר בי.

שמן טמא: מחשבות נפולות: מבזים אותי מן השמים. אני לא אשתנה בחיים. אין כאן שום קביעות. הכול סתם, הכל חסר סיכוי.

אני מבטל מחשבות זרות: הטינוף זה לא אני! הכיעור, החולשה של החנופה, הזוהמה, הפחדנות, הבגידה – כל זה לא אני. נקודה. נלחמים בי. אני חולה אבל אני אבריא, כי אני רוצה להבריא והשם יעזור לי כי אני בטוח שתשובתי אמתית. אני בא מצד טהור. אני דירה בתחתונים לשכינה. ככה, איך שאני, בעצם היותי יהודי אני פנינה נדירה, יהלום נפלא, סגולה יקרה של הקב"ה. אין לי מתחרים, יופיי וערכי בלעדיים. לא ייתכן שאין בי טוב. אני אמצא את הנקודות הטובות שבי ואעשה עליהם 'זום'.

בעולם היווני, באתונה,  New Athens , אני zero – בירושלים אני hero.

ביוון המודרנית, המערבית, אני little man בירושלים אני Big Ben .

אצל המליינים של העשירון העליון, הדובדבן של הדמיון, אני dummy בירושלים אני ממי.

אז יוונים, תפסיקו לעשות עניינים, לכו להשלים מניינים…

 

 

 

 

 

 

תגובות

  1. אידה הגיב:
    אידה

    מאמר" ימי החנוכה"

    "ויש בשורה מיוחדת המאירה בנרות הללו – שלא משנה עד כמה יווני נהייה העולם או עד כמה ירוד וטמא היהודי, מעט מהקדושה והטהרה תמיד נשארים בו. כמו אותו פך שנותר באופן מוזר. "
    המשפט הזה מהמאמר אשתדל לקחת איתי בע"ה לכל מקום.


    דירוג: 5 / 5

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345