מיליון חנוכיות

בס"ד

יום שלישי בלילה, ליל א' טבת, נר שביעי של חנוכה תשע"א

ההדלקה הייתה פחות או יותר עם רגש וגם היו כמה דקות של איכות מול הנרות, ואז יצאתי להליכה.

כבר בפסיעות הראשונות ליד הבית אני מרגיש כיצד הדיכאון פורש את כנפיו על עורקי הלב והמועקה הארורה מתחילה לשאוב אליה את בית החזה במהירות. זה אמנם התחיל עוד קודם, בחשאי, אבל אז לא התייחסתי… המדובר בסוג של חרדה ללא הגיון, מין חושך ארור שגורם לך לאבד עניין בכול דבר, עצב קיומי המחביא בכנפיו את הגיהינום. ואין טעם לשאול, 'למה? מה זה? למה דווקא לי? למה עכשוו? לא כדאי להתמהמה. ממש לא! כל דקה שזה נמשך זה נעשה יותר מבהיל. אמרתי לעצמי, 'אני לא מוכן! לא יקום ולא יהיה! אנו בחג החנוכה, חג שבו אנו שרים: "בגיל ובשמחה נמלא את לבנו", היכן הגיל והשמחה?! זה חג שבו אנו שרים: "באנו חושך לגרש", הנה החושך וצריך לגרש אותו! אני לא מוכן להיות מאלה שעליהם כתב הנרי דוד ת'ורו: 'הרוב הגדול של האנושות חי חיים של ייאוש שקט…' אנא, אבי, אבי, אנא, למען החנוכה, למען ימים קדמונים, למען כל ההיסטוריה, למען הגבורות והנפלאות, עזור לי להילחם, עזור לי לעשות משהו'.

ואמרתי לעצמי, 'הצל עצמך מן המיתה המתקרבת!'  כבר ידעתי מניסיוני שצריך לעשות משהו. כן, אפילו ברגעים שזה נדמה אבוד, חסר סיכוי והייאוש מחלחל עד שכבת הסלע שבנפש, עמד לי זכר ההצלות הקודמות לדעת שצריך לעשות איזו פעולת הצלה בלי חשבון! תהיה הפעולה מה שתהיה! זה עובד! יש כאן סוד, יש כאן בשורה והיא: שלמרות שהלב נכנע, לכאורה, לדממת האבל, להכרזת התבוסה, זה לא המצב באמת. זה ניסיון! ניסיון מפחיד, אבל עדיין רק ניסיון! אני חוגר חרב נגדו! אנא, השם, אנא, אנא…

ונשאתי את עיניי והנה חנוכיות… מאות מהן… חנוכיות מתוקות, דולקות בזגוגיות של מאות אגני זכוכיות בפתחי הבתים, בחלונות, במרפסות, החל מסמוך לפני הקרקע וכלה בקומות הגבוהות של הבניינים – ים של חנוכיות-זהב בוערות… גלים, גלים של כתמי אור זהובים ניבטים אלי מכל העברים ואני פוסע ביניהם..

ואמרתי לעצמי אולי אנסה לראות אותם בפעם הראשונה, אולי אשתדל ליהנות מהם הנאה של הכרות ראשונה ויהיו בעיני כחדשים… ונעצרתי. כן, כך, באמצע הכביש החשוך עצרתי ועצמתי עיני וספרתי עד עשרים ופתחתי אותן..

ואוו… ברוך יוצר חנוכיות… ברוך בורא שמן טהור, להבות ומאור… ברוך מחדש לילות ופתילות, וכבישים וחלונות ואישים… עמדתי נדהם. סביבי, תערוכה של אקווריומים נוצצים…

מה הן כל חנוכיות השמן האלה המהבהבות בחשיכה? מה כל כוסיות האור הקטנטנות הדולקות בשקט? מה הן כל אלפי הלהבות הזעירות הניצבות רוטטות לכל אשר אביט? הן מדברות אלי! הן מעידות בפני עדות. הן מספרות לי סיפור. עוד אחת ועוד אחת, כל כך הרבה מהן. כל כך הרבה אנשים מנסים לומר לי משהו. הרי כל הנרות הללו הודלקו בעבור אחד כמוני, המהלך בחשיכה, כדי להודיע לו דבר מה…

אני מכיר רבים מן הדיירים האלה, אנשים ישרי דרך, בעלי מחשבה מקורית, אנשי צורה. וכי כולם נתפשו לאיזה טכס עתיק של הדלקת נרות בעברי רשות הרבים? הנה אני עובר על פתח ישיבה. ים של אורות…מדפי ברזל ארוכים עם עשרות חנוכיות…איזו חגיגה של אור…טיפות אור לאלפים… מה זה?!  אופנה חדשה שהתפשטה לאחרונה?

חבר, אמרתי לעצמי, מדברים אליך! אלפי אנשים טורחים לספר לך על עולם הניסים וההלל של חנוכה. אנשים, שאתה יודע שאין הרבה טובים כמותם, מנסים לומר לך שנעשים כאן ניסים, שפלאי פלאות מתחוללים כאן, שהעולם אינו טבע! שאין כאן שום טבע! לא שמץ ולא זנב של המושג המטורף הזה. השגחה פרטית מחייה כרגע את תמונת החיים שלך. רצון בן חורין מחדש את המקום והזמן בעבורך. "מסירות נפש", היא המפתח אל חידת ליל הזהרורים הזה. "בחירה חופשית ואמונה" הם נושאי המנגינה. גבורות וישועות ניבטים אליך מסביבך וגם מתוכך.

התעודד! התפעל! ברח מן הכלא היווני! המלט מן העונשים והבושות של מהדורות החדשות. נוס מציפורני הייסורים שננעצו בך. תפילה אתה צריך… תפילה רטובה תביא אליך את כל הטובה. תן לנוסחאות, לפרפראות, להעלות אבק באוניברסיטאות – אתה פתח ספר של חיים, ספר של אחד הצדיקים, ספר קודש כלשהו… נסה! נסה! ניסית? נסה עוד פעם. זה יעבוד!

'הדלק את אורות האמונה', מאותתת כל התמונה. 'אנו לא יוונים, ואנו אומרים זאת גלויות', לוחשות כל החנוכיות.

אנו באים מצד הקדושה, מהצד של אברהם יצחק ויעקב שבאו לגרש את החושך של הטבע מהעולם. אנו צאצאי יוצאי מצרים. אנו יצאנו מתעתועי הלגו הפיסיקאלי ביד רמה. אנו זוכרים זאת כאילו עכשוו. לנו יש את שמחת הלב המתענג במחול שמונת האורים המעידים שכל המקרים מתאחדים.

הידד לחנוכה! הללויה לחנוכה!

הרגשתי כיצד החיים חוזרים אלי… כיצד השמחה מגרשת את הצללים שנראו כהררי בראשית לפני רגע… והנה דמעות של תודה ואהבה מציפות את עיניי… הלכתי והבטתי עוד ועוד אל האורות, ולבי נמלא שירות. יש רחמים גם עבורי. 'גם כי אלך בחושך – השם אור לי', כיצד? בזגוגיות של רחוב עטור חנוכיות…

והייתי הולך וצמא לראות עוד חנוכיה ועוד חנוכיה אבל כבר היה מאוחר ולא רבות דלקו עדיין. כבו להם האורות, עשו את שלהם. ואני שיניתי ממסלולי וחזרתי דרך הבניינים דווקא כדי לנסות לשמוע עוד את האורות, אבל לא נשארו כמעט מהם…

וזעקתי אל השמיים, 'אנא, אבא, עוד אחת, אנא, עוד אחת לחתימת הנס הזה שעשית לי'. ואכן, בבניין האחרון שבשורה, על גדר האבן שלפניו, עמדה חנוכיה, מהסוג הישן, עם נר אחרון שהיה מהבהב הבהובי פרידה ונגשתי אליו בדחילו ורחימו ולגמתי את אורו מלוא הפך…

תגובות

  1. אידה הגיב:
    אידה

    על "מליון חנוכיות"

    ריגש ועודד אותי הסיפור הזה מאוד. הרגשתי הזדהות.


    דירוג: 5 / 5

  2. תלמידה ותיקה הגיב:
    תלמידה ותיקה

    מדהים ומרגש

    כ"כ מאיר ומרגש לקרוא את מילותיך בחג החנוכה


    דירוג: 1 / 5

  3. ברכה דדון הגיב:
    ברכה דדון

    מליון שלהבות!🔥

    כל זמן שהנר דולק אפשר לתקן…🔥מפעים💓


    דירוג: 5 / 5

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345