ראינו סרט בחול המועד
בס"ד
יום שלישי, י"ח ניסן חוה"מ פסח, מוקדם בבוקר
אתמול בלילה, לפני כמה שעות, ראינו (שירה, יחיאל, רחל ואני) את הסרט The Green Mile . שירה אמרה שהוא זכה באוסקר. על רגל אחת: מסופר שם על סוהר בדימוס, בבית אבות, המספר פרקים מחייו לידידה מבוגרת והסרט חוזר וחי את העבר. הוא היה מפקד בבית-כלא לאסירים שנידונו להוצאה להורג בכיסא חשמלי. האסירים, וגם הסוהרים, הם מטיפוסים שונים. בין האסירים היה אחד כושי ענק שמתברר יותר ויותר שהוא בעל כוחות על אנושיים, מסתוריים, אלוקיים למעשה, והוא חף מפשע אעפ"כ מוציאים אותו לבסוף להורג, ואותו סוהר, הבוס ( אחת הדמויות החיוביות בסרט), מתברך על ידו באריכות ימים פלאית והוא צריך להתמודד עם זה.
בתחילה השתתפתי באי רצון. התמהמהתי. אבל אחר כך נבלעתי בלוע הדמיון של האוסקר.
היו שם הרבה דיבורים זולים שפגעו בתמימותם של ילדיי וטמאו אותנו, ועכשוו איך נמחק את זה? על ידי הרבה דמעות ותחנונים, נכון? לך תביא אותם… אבל יותר גרוע – היה זה סרט מושקע שמכה שורשים בנפש וטורף אותה חיה, אוחז בה בצבת פסיכו-מגנטית וזולל אותה. הסרט גלש באיזה שלב למין מיסטיקה הבונה על הרגש הדתי, בעיקר על הפחדים, והחל לערבל את תחושת המציאות עם תוהו-דמיון כזה ואז הלך והפך לסרט בדיוני בלי מסר ברור עם בלבול ציפיות אצל הצופה ותחושת סלידה הולכת וגוברת למראה הדמיון הרווי.
החלפנו עולם אמתי בבצק קולנועי!
והיה ברור ומבהיל עד כמה היינו טיפשים לעשות את זה. להחליף עולם אמתי וקדוש בבצק קולנועי של דמיונות. חוויה רעננה של מועד שמח, זמן המיועד לששון, החלפנו בעיסה תפוחה של רגשנות סינטטית – חמץ גמור. אוי!
הבית היה כל כך רגוע קודם, כמו מנמנם בשלוות המועד, וברקע, כמין אור מקיף, תחושת הנקיות המיוחדת של הפסח, אשרי העם שככה לו. אבל אם אתה לא חושב בכיוון הזה ולא נזכר לשמוח בזה, אם אתה לא מתעורר ליהנות מהחוויה, השודד הידוע ימצא פתח לבוא ולמכור לך איזה דמיון של שעמום, תחושה של אי מנוחה, ויגנוב לך את זה… הוא יוציא אותך אל מחוץ למועד.
ולא יכולתי לישון מרוב חרטה ואימה על מה שעשיתי, כיצד טרפתי דעתי בזדון והטבעתי פני מלך חיים בבור של צואה, אוי! אללי! כיצד הפסח הטהור מחמץ נשחת וחולל על ידי תעתועים המעיקים על השפיות, הו, השפיות היקרה כל כך.
וניסיתי נואשות, ועדיין אני מנסה, להסיח את המחשבות שלא תדבקנה כמו סטיקר אל התעתוע הקולנועי ומייחל שהשם ירחם עלי וישיב אותי אל נופי הפסח ויתהפך הכול לטוב. כל כך היה ברור כיצד יש לפנינו עולם מול עולם – חיים מול דמיון, עושר רוחני אמתי מול בליל של ערכים, אולי יפים לכשעצמם, אך מעורבים ביצרים המוניים ואלומת פחדים חסרי זהות…
חטא התרבות המערבית (אמריקה בראש) זה עדיין אותו חטא עץ הדעת, קליפת הנוגה, כאשר הטוב והרע מעורבבים זה בזה והרע נוגע בטוב כל הזמן ומשחית אותו. כל עניין הפסח זה ליצור שדה סטרילי למשך שבוע בלי טיפת חמץ ואז אפשר להיגאל.
והיה בהיר ומוחשי עד כמה יש בידינו נכסים ואוצרות נפלאים הלא הם כל אוצרות המועד, מחשבותיו ורגשותיו. ויש בידינו לעקור את המתנות האלה ולטעת במקומם גידולי פרא. קצת נחמה יש במחשבה שאולי דחפו אותנו מן השמיים אל הניסיון הזה ללמד אותנו את נועם יפי ירושתנו.
התמכרות
קשה לתאר עד כמה היה קשה אחר כך להינתק מן ההזיה הגסה הזו. זה לא בא בלחיצת כפתור, ממש לא. כיוון שטעמת, אתה מיד כרוך אחרי השרץ וצריך כבר מעין גמילה… הספרים הקדושים מלמדים שאדם אינו יכול לחשוב שתי מחשבות בעת ובעונה אחת ולכן יברח מן המחשבה המייסרת אותו אל מחשבה במקום אחר. זה נשמע כל כך פשוט אבל זה לא עובד ככה … אני הייתי צריך להלביש אוזניות באישון לילה ולשמוע הקלטה של שידור שלי כדי לא ללקק שוב ושוב במחשבתי את הסרט. וגם זה עזר בקושי ובאופן חלקי… עד כדי כך זרועותיו של השקר דביקות…
הפחד
ועוד עניין – הפחד! הפחד הזר הזה שנכנס בך מן הערטילאי, מן העולמות שמעבר לפרגוד, מהתגלות רובדי חיים נחבאים שמציצים לפתע… כאן התורה מתגלה ביופייה, בדרכיה הנעימות. אני מתפעל כיצד אצל התורה הרבה מהפעולות הפלאיות, המיסטיות, שזורות בדרכי העולם באופן לא בולט מדי, מלובשות בדרכי הטבע באופן שלא יבהילו אותך, שלא תהיה רוטט מאימה. היפך הסרט שתיארתי! ראו כיצד התורה מחברת את העולמות ביד רחמנייה מבלי להרתיע את בני האדם, לקעקע את עולמם. ראו כיצד היא מחנכת אותנו לחיות מול הנצח תמיד…
כדי להבין יותר מה אני רוצה לומר כדאי לקרוא את תיאורו המיוחד של ד"ר נתן בירנבוים בספר 'עם השם' אודות הפלגתו הראשונה לאמריקה (קודם שחזר בתשובה). כיצד נפתח לו צוהר לפתע אל ממדי האינסוף על הסיפון, בלילה, בלב ים, והוא התעלף מחרדה, לא ידע מה היה לו… ולאחר כמה שנים נקלע לאותן נסיבות ממש, אבל הוא כבר חזר בתשובה בינתיים, כבר שומר תורה ומצוות כמה שנים, והוא עומד על ההבדלים בעוצמת כלי הנפש שהתפתחו בו להכיל את החוויה העצומה הזו של ירח בלב ים אינסופי… הוא הפך מעין בן בית בנצח.
המחשות
אם כן, בפחד שהסרט עורר היה מעין רווח – זה עזר לך להמחיש, על רקע הפסח, כיצד, למשל, אימה וצמרמורת נפלו על המצרים, וגם על העברים, למראה המים הכבירים ההופכים לדם. דם חי, סמיך, עם ריח של ביולוגיה. וכיצד השחין הנורא מבצבץ על פני האנשים והנשים, בוקע על הצוואר והחזה עד כפות הרגליים ואי אפשר לדרוך. ולמראה הברד הצולל עד מלוא האופק, מחשמל במיליוני זיקוקים את השמים ומצליף בעוצמה על כל מצריים. והחושך המשתק, המוחשי, כאילו כולם קבורים חיים…
ואיזו הרגשה היתה זו לשבת אל שולחן הסדר הראשון בהיסטוריה בידיעה שכבוד הדין האלוקי חולף עתה על פני מצרים וזעקות הזוועה נשמעות… מי לא ריחף מפחד… ובוודאי צמרמורת ובעתה עברה בהם אחרי כמה ימים לפנות בוקר למראה הים הנבקע ואחר כך למראה גוויות הסוסים והרוכבים צפות בהמוניהם על פני המים, וגם למראה שכבת המן המונחת כך על קרקע המדבר…
וכל שכן שקפא לבם למראה האש הגדולה עד לב השמים בראש ההר. הפחד המייבש את הלשון כאשר ההרים רוקדים כאילים וגבעות כבני צאן וכל העולם מזדעזע. ובוודאי שפרחה נשמתם לגמרי (כציפור בקרוב אליה יד האדם) כאשר שמעו וראו בנבואה את הקולות באים מתוך האש והענן…
הפחד הזה עולה ומציף בבת אחת את לבנו כאשר הווילון של המציאות היומיומית מרשרש מעט והנצח מביט מבעד לחרכים. הכול הופך גמדי ברגעים כאלה. עלילת החיים שתופשת אצלך את כל המסך הופכת למשבצת קטנה של סרט (מצויר) בקצה המסך ואתה מול הכוחות האינסופיים.
חבר שלח לי במייל לינק אל סרטון מופלא ביו-טיוב The Miracle Of Life , סרטון של 13 דקות על פלאי היווצרות האדם מרגע ההפריה עד רגע הלידה. זה סרטון הדמיית מחשב, ללא מילים, על רקע מוסיקה דרמטית ואני קפאתי מול המסך. זה לא היה מרגש או מרתק – זה היה מבהיל. הפלא חסר המילים, החידה בממדי אמת, מוצגת מול עיניך והן נקרעות מאימה. כמו, נניח, שאתה יורד לבקר באיזה יריד אומנים, ביריחו, ואתה נכנס אל ביתן הקדר, יוצר בחרס, ורואה כיצד מגוש בוצי כהה הוא יוצר כד חינני מעוטר וזה מרשים, אפילו מרגש… אבל כאן בסרטון אתה רואה כיצד האומן הנעלם הולך ויוצר מכמה חלקיקי חלבון – שהם עצמם באים מאדמה – אדם חי! אדם חדש ממש?! עולם מלא, מתנועע, אלוקי! אפשר להתעלף. אין לך קצה מושג איך זה קורה, זה רק הולך ונבנה מול עיניך… והנה הוא נולד… מזל טוב.
אפשר לא לפחד!
רק משה רבנו לא פחד. שנים ארוכות במדבר עם הצאן הוא התבונן בקרקע הכנועה, השוממה, הנמשכת עד האופק, משוועת למעט חיים… והיה נזכר במצריים המבורכת, משופעת בשדות ירוקים וביבולים עשירים של ירקות ודגנים, חונה על הנהר הענק ויונקת את שפעו… והבין שמצרים מיועדת להיחרב על היותה כפוית טובה וגאה בעושרה. היא עתידה להיענש קשות על צלילתה אל תהום הגאווה, אל דמיונות גדולתה, אל ההתפארות הראוותנית.
והוא הלך והגדיל את דעתו, הלך והרגיל את לבו לעמוד נוכח הפלאי, הנעלם, האינסופי, עוד ועוד. הוא התבונן ללא שוחד באפסותו שלו וחזר לעמוד נוכח הלילה המדברי, משווה לנגדו את הרקיע המעפיל אל גובהי התעלומות עד שהאירה נשמתו את גופו והרגיעה את לבו כמו שמרגיעים תינוק לאט, לאט… רוכשים את אמונו… לאט, לאט… עד שסרה הבהלה, האימה נרגעת והנפש יכולה לעמוד מול הקב"ה כדבר איש אל רעהו. ומבשרת לנו התורה שכולנו עתידים להתחנך ולהבשיל אל המצב הזה. מצב של ענווה והשגה עד שתוכל השכינה להתהלך בינינו ולדור בקרבנו כמתואר בפר' בחוקותי. לא יאומן.
מזדהה
כל מילה בסלע. חשתי הזדהות אמיתית עם התוכן. מאז ומתמיד לא התחברתי לסרטים שאינם דוקומינטריים. ההבלים והדמיונות משבשים את התדרים הרוחניים שלנו ומותירים בלבול ארוך שקשה להיפטר ממנו.
תודה על האתר ועל כל מה שאתה מייצר ומעניק לנו
דירוג: 5 / 5