ראש השנה בכותל

בס"ד

ר"ה תשע"ב, בכותל.

 

תמונת הכותל הבהירה, עם צמרות העצים שאחריו עדיין חיה לנגד עיני והלוואי שלא תסור מזיכרוני לעולם.

המניינים היו קולחים ומשוחררים, חלק מכוח הקדושה, החי, של הכותל.

כל הרחבה היתה הומה מהחגיגיות של ראש השנה. התיירים הרבים היו הולכים ובאים, הרובע היה ממש מוצף מבקרים. אבל איכשהו לא היה צפוף, מזג האוויר היה נפלא והיתה ממש חוויה להיות שם. גם אם ארצה לא אוכל להסתיר שנהניתי כל כך. לא חשבתי שצריך להביא בגדי חורף לכן בשעות המוקדמות של הערב הקור ציער אותי, וכן בשעות הבוקר המוקדמות. בפעמים הבאות אהיה יותר חכם בע"ה. אבל לא וויתרתי. ב"ה, לא וויתרתי. שאפתי ושאפתי דרך כל החושים את ניחוח המראה הזה של עם השם הבא לטפס השמימה בראש השנה.

לאחר הסעודה המאולתרת בדירה הציבורית ברובע (דירה שלא היתה שונה בכלום ממה שקורה באומן), נכנסתי מוקדם למיטה אך לא הצלחתי לישון וחזרתי אל הכותל. באותן השעות הקטנות של הלילה היה פרוש עליו יותר מתמיד הוד הקדומים המיוחד של ירושלים. הנוף התנ"כי השקט, העמוק, לוחש הסודות… דממה עתיקה כזו, קסומה, שובה את הנשמה… חבל כל כך שקודם עלות השחר קולות המגדלים המוסלמים חללו אותה… אוי!

הדאגה לכל צורכי המתפללים היתה מושלמת. לא חסרנו דבר ולא חסר איש דבר: סידורים, סטנדים, כסאות, פרוכות וספרי תורה היו מזומנים לכל דורש. בערב, המקום היה זרוע מניינים וכולם היו מלאי חן וכולם היו בטוב… מן הסתם כך גם יהיה בבוקר.

היתה שם בהחלט גאולה גורפת מן האימה הקודרת של יום הדין – האימה של חריצת הגורלות שעלולה לשתק את המאמין הרציני, או לפחות לבלבל את עשתונותיו. שם, היראה הומתקה מאוד. עיקר התחושה היתה של קירבה ביתית כי כל סוגי האנשים והמניינים היו ברחבה אחת. כל אופני ההמלכה והמנהגים השונים היו סמוכים זה לזה, וכמו שדברי מאפה שונים מצטרפים לשיעור חלה על ידי הסל, כך רחבה הכותל צרפה את כל גווני היראה לאחדות חגיגית אחת.

לעתיד לבוא תבואנה כל משפחות האדמה אל חצרות השם. כל אלה שנאמר בהן 'ונברכו בך כל משפחות האדמה' תגענה בתלבושות המיוחדות להן עם כלי השיר האהובים עליהם ובשירת ההכנעה המקובלת אצלם. ואז, חצר המקדש תצרף אותן לאנושות אחת, אנושות מרננת. ואנחנו נהיה ממלכת כוהנים המשמשים בקודש.

אם כן, רחבת הכותל הזרועה מניינים היא עכשיו מיניאטורה של חצר המקדש לעתיד לבוא.

ובלב הלילה הראשון, כאשר הכל היה מכוסה קורי שינה מעולם האגדה, פגשתי את עמיאל היקר, גביר המרכז המסחרי שלנו. הוא האדם בעל העיניים האנושיות ביותר שאני מכיר, והחיוך הרך והצנוע סביבם מעמיק עוד יותר את העצב שבהם עד תחתית המצולה, והוא חוצה את הרחבה הריקה עם ערמת סידורים בידיו ופניו אל גוש צפוף של כסאות וסטנדים בחלק הסמוך לעזרת נשים, וכל טירון יודע שאי מרוהט כזה ברחבה פירושו אחד מן המניינים הקבועים שיחל לפנות בוקר את דופק חייו, כלומר, עוד שעתיים בערך. שאלתי אותו בלי מילים, 'מה אתה עושה פה?', 'כן', הוא עונה לי, 'החלטתי להתפלל בכותל בימים האלה, ובכלל לשהות במקום הזה ככל האפשר. כבר נמאס לי מן הבעיות. כל החיים הפרטיים כואבים ומעייפים… אתה סוגר איזו בעיה כאן וזה נפתח במקום אחר. אתה מטפל במקום האחר והנה פירצה באזור חדש. אתה חש להתמודד איתה וזיקוק אדום מן הנייד קורא לך בעניין בלתי צפוי. זה לא נגמר. זה לא נגמר הדבר הזה, אין לזה סוף. המשחק הזה מכור. לכן החלטתי לבוא לכאן לחשוב על דברים אחרים. על בית המקדש, על ירושלים של מעלה, על הקב"ה, על צרכי ציבור, על התפילות… החלטתי לפתוח את הצמצם, לחיות בעולם עם משמעות אחרת, גבוהה יותר, וזה העולם שלי כרגע.'

כל כך נהניתי לשמוע את הדברים האלה. כל כך התפעלתי מהם. הם נכונים תמיד אך יותר מכול היו נכונים עכשיו, באישון לילה, בעיר האלוקים השקועה בשינה טהורה, גנוזה כזו… בליל ראש השנה.

[אה, עמיאל, עמיאל, אתה חסר לנו יקירי. האדם היקר הזה טיפס כמה ימים לאחר הפגישה הזו על סולם, לבנות את סוכתו, נפל לאחור ושבר את מפרקתו, ועלה בסערה השמיימה. דודי ירד לגנו ללקוט שושנים. האדם הזה היה טומן ראשו בתפילת שבת בפינת קיר בית הכנסת כל משך התפילה ולא היה מסב ראשו לרגע וכתפיו מטלטלות בבכי כל הזמן, כל הזמן, שבת אחר שבת… בראש השנה ויום הכיפורים לא ראיתיו עוזב את הפינה הזו כלל וכתפיו ביתר שאת… הוא, עמיאל, הוא הבעלים של המרכז המסחרי שלנו. זת"ע ]

כשעלה עמוד השחר המניינים שהתקבצו ברחבה כבר זקפו את ראשם והיו מנערים את אגלי הטל מעליהם, וכשהנצה החמה הם כולם נתנו ריחם. כל המניינים לבלבו שם. זו היתה חוויה גואלת – גואלת מן התסמונת של 'הגביע הוא שלנו'. כי הנה האשכנזים למיניהם והספרדים לסוגיהם ראו אלו את אלו עולים כבני חיל במסילות התפילה. כשולפי חרב מנעוריהם היו הכול מתקדמים בעוז ובבטחה אל פסגות התודה והתחינה, אוחזים בנחלת אבותם ומרננים בירושתם. הנה המניין של הייקים, ושל בעלי הבתים, ושל המקובלים, ושל הליטאים, ושל החסידים. כל אחד יודע ומכיר בחברו שאינו נופל ממנו במאומה. וזה היה מרפא לנפש וגילה ללב. הליטאים ראו שהחסידים אינם קלי דעת בשמחתם ושמחתם היא להבה מן הקדושה שבישראל, והחסידים ראו שכל המניינים שאינם חסידיים גם הם יראי שמיים וחדוות השכינה בתוכם. והכל עלה לפני כסא הכבוד… והשם מלך.

תגובות

  1. יעל הגיב:
    יעל

    חזק!!!

    המילים הנפלאות והתאורים המקסימים החיו את החוויה לנגד עיני. הרגשות צפים וההתחברות לכך קלה מתמיד. תודה על השיתוף וההשקעה.


    דירוג: 5 / 5

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345