להצטרפות לקבוצה שלנו whatsapp

אומן כמו בפעם הראשונה

ראש השנה

בס"ד

חבלי שנה חדשה

לקראת ר"ה תשע"א מפרשיי היו רפויים. הגיע כבר חציו השני של אלול ואני ממאן להיכנס לקלחת של הנסיעה הזו. והנה, הכרעה! הדרכון שלי נתגלה ביום שלישי, שמונה ימים קודם ראש השנה, כלא תקף, ובבת אחת נולדה מניעה יותר גדולה מן הכסף שהוא עבורינו כמו הציפור הכחולה. ובקיצור, פטרתי את עצמי מהנסיעה הזו. אין סיכוי. זה ייקח לפחות עשרה ימים. באיזו קלות מוותרים על המדליות, הא!

אבל,

הנשמה יש לה ידיד עליון אשר בעזרתו אפילו מעט רצון דוחה הרבה מן הדמיון. וכוונתי, שעוד מראש חודש אלול החלו לעלות בלבי תמונות חיות מאלבום אומן לכמה שניות, כלומר, היו לי רגעים קצרצרים של עליית מסך השכחה וראייה צלולה של החוויה שאני עובר שם.

וזה עבד, זה עבד!

כי כאשר נאמר לי ביום רביעי, למחרת, שבמעלה אדומים יש סיכוי להשיג דרכון חדש ללא המתנת ימים, קמתי וחייגתי לאגד ובררתי את הפרטים ויצאתי לשם. אכן, מה שהיה נראה בעבר כהשתדלות שמעבר לבחירה אצלי (למי שמכיר אותי), הפך לדבר של מה בכך ומיהרתי למעלה אדומים (בפעם הראשונה בחיי) כאילו אני מונהג מן השמיים, בלי מחשבות וחשבונות כלל רק עשייה תמה.

באוטובוס אני שואל את הנהג האם יש כרטיס זול יותר, כלומר כרטיס הלוך ושוב, והוא אומר לי לא, אבל עם הכרטיס הזה תוכל לחזור. ואמרתי, 'אתה מתכוון בתוך הזמן של נסיעת המשך?' אמר לי, 'כן, אבל זה מה יש, אין כרטיס אחר'. וחייך. וחייכתי גם אני. כי זה היה נראה בעיני כהלצה – אני באתי על מנת לחכות שם עד הלילה, אם יהיה לי מזל…

האוטובוס עצר מול הקניון של מעלה אדומים ושם, בקומה השנייה, מימין לקפטריה הנקראת 'ארומה', במקום הנראה כמיועד לאיזו חנות צעצועים, היה סניף של משרד הפנים. 'זה נראה כמו סניף מעובד לילדים', חשבתי לעצמי, ונכנסתי.

התור היה דליל, שלושה אנשים וביניהם זוג עם ילד. והנה, אני מול פקידה חביבה ומותשת, חיה בת אסתר שמה הי"ו.

וזה הזמן לספר שעוד קודם הנסיעה, בצאתי מן הבית, נכנסתי אל הפוטו החדש במרכז המסחרי שלנו כדי להצטלם תמונות פספורט. שם התעקשתי באופן לא מוסבר לחזור על הצילום שוב ושוב עד שהצלחתי לחייך חיוך נלבב במיוחד. ושמחתי מאוד מאוד בתמונות האלה והודיתי לצלם במן התרגשות עמוקה כאילו קורה כאן משהו.

אני חוזר אל הפקידה. אמרתי לה שאני טס בקרוב, אי"ה, ואני זקוק למחווה מיוחד של זריזות בעניין הדרכון, והחיוך הטרי שעל התמונות הוא רק מפני ששמעתי שבמעלה אדומים יש אפשרות כזו. היא אמרה בלשון רפה שהיא תנסה לעשות משהו והיא לא מבטיחה אך היא חייכה למראה התמונות… ומהון להון, מדיבור לדיבור, היא החליפה לי גם את תעודת הזהות הבלה לחדשה וגם הנפיקה לי דרכון חדש הישר מן התנור, הכול תוך דקתיים! שאלתי לשמה. ועם עיניים שמתחילות להודות באמת הבטחתי לה שאזכיר אותה על הציון.

יצאתי מן הקניון היישר אל האוטובוס. האוטובוס הזה היה מונהג על ידי אותו שלט רחוק כמוני כי הוא עצר בעל כורחו. הנהג כבר סגר את הדלת לפני שהגעתי בריצה ואף התקדם כמה מטרים ואז נעצר ופתח את הדלת והיה נראה רותח בגלל משהו. הגשתי לו את כרטיס ההלוך שלי והוא הביט בו באי אמון, הניף את ידו בתנועה סוערת כדי להביט בשעון ולאחר כמה שניות שבהן נעצר הזמן ניקב גם ניקב את הכרטיס, אנוס על פי הדפוס. ואני קראתי לעברו בטון עליז: 'בכיף !', והתקדמתי אל תוך האוטובוס בשאננות בלי להביט בו עוד כלל. היה זה 20 דקות קודם זמן פקיעת הכרטיס. והכרטיס הזה, חברים, שמור עמדי כמו צנצנת המן, מצורף אל הדרכון, ואתם מוזמנים.

ואז, בנסיעה חזרה, יושב לחוץ בסוף האוטובוס, מאושר מעבר לרישיון, היה לי רגע של התרת הספיקות, כלומר, מן ברק של שמחה, וידעתי שאני נוסע לאומן, ידעתי שזה מה שאני רוצה, וידעתי גם שהרגע הזה עומד לעבור והעצלות והפחדים ישובו וידכדכו אותי עד מבזק האמת הבא, אבל השכל יזכור.

קיבוץ הכסף עבר על כנפי ההשגחה ובתוך כמה שעות: 200$ מיפתח הי"ו, ואחר כך עוד 150$ ממנו, הכל כספי מעשר, תהי משכורתו שלמה מלפני עוטה אור כשלמה. 300$ מפסטג הי"ו ( טלפון בהפתעה: 'תחזיר מתי שתוכל, בלי לחץ, אתה שומע, בלי לחץ!' ), 250$ מאוסנתי הי"ו יחד עם בקבוק של "שיבס ריגל" ועוד "שיבס ריגל" מתמר ועקנין הי"ו. נהייתי שר המשקים 2010. הכול יחד: 900 מלאכים ירוקים. גם הכרטיס עלה כמעט כך בשל הרגע האחרון.

[תמר ועקנין ז"ל הלכה לעולמה בשעת ניתוח להסרת גידול מן העין כשבועיים אחרי חג הסוכות (כמה שבועות לאחר הביקור הנ"ל). היתה מטופחת בהנהגותיה ותמימה  באמונתה באופן שאליו משתוקקים כולנו. יהי זכרה ברוך.]

מוצאי שבת, ליל יום הנסיעה – הסתדרתי עם יהודה ווקסלבוים בקשר להיעדרות מן העבודה על הצד ההרפתקני והטוב: אני אמסור את השיעורים כרגיל, כי אין לי מחליף, אבל הוא ייקח אותי ספיישל לשדה התעופה באוטו שלו. את האיחור נשאיר להשגחה.

בתפילת שבת, בבוקר, היה לי מצב רוח טוב אך הייתי עייף ונרדמתי לפרקים, והנה בעת קריאת ההפטרה איבדתי את ההכרה. כלומר, עבר עלי גל של איבוד הכרה פתאומי. סחרחורת ארוכה של עילפון מהאנציקלופדיה, חסדי השם שהייתי יושב, וזעקתי אל השם מתוך הערפל שמע ישראל… ולאחר כדקה זה חלף ונותרתי מדולדל ומבוהל ועד עכשוו אני על סף חולשה מבהילה ואין לי מושג מה זה צריך להיות.

למחרת בצהריים בשדה התעופה. – ד"ר סלוצקין חיזק אותי ונתן לי כדורים שעוצרים את העניינים ויהודה ווקסלבוים, ידיד ורע, עזר ועזר עם המזוודות, אבל אני על סף הרמת ידיים בכל רגע, כלומר, מוכן לעשות 'אחורה פנה' בלי התנצלות. ואני בתור לבדיקה ביטחונית ולצידי ידידי שלום בן סול, עולה לרגל וותיק, ואנו מחזקים איש את רעהו ושקועים במילים חמות. איש ביטחון ניגש אל שלום: 'דרכון בבקשה', והוא מוסר לו, ואיש הביטחון מביט בדרכון ומחייך 'אתה לא נראה ככה חבר', ומחזיר לו את הדרכון, ושלום לא מבין, והופך ומסתכל, ומפליט קריאה שקשה לחקות אותה: 'אני לא מאמין' ומסתובב אלי בפנים חיוורות 'זה לא קרה לי מעולם. הבאתי את הדרכון של אשתי'. ואנו שעה וחצי לפני מועד ההמראה והלוח הענק מראה שאין איחור בטיסה ושלום מנסה לעכל מה עושים, והוא מתקשר לביתו ומבקש שישלחו לו את הדרכון במונית ופורש הצידה.

אני מתקדם ונבלם בצ'ק-אין כמו כלום. עודף משקל של 16 קילו: אז מה?! מה קרה?! מה זה צריך להיות?! (אולי רמז על עודף שומנים ותענוגות, כך אני  מסביר לעצמי) "אין סיכוי! אין סיכוי!" ההוא מחברת התעופה אומר לי פעם ועוד פעם, "זה לא עניין של כסף אתה לא קולט! זה מטוס קטן! הוא לא ימריא עם עודף משקל. אחורה! עוד, עוד, אחורה! אתה לא רואה שאתה מעכב את כולם!"  ואני לוקח אחורה ונשאר בקשר עין עם הדלפק. זה לא יאומן עד כמה מקוריות המניעות הנולדות כנגד הנסיעה הזו. אני מתקרב שוב אל הדלפק: 'אז למה אתם לא אומרים דבר כזה קודם? מה אני אמור לעשות עכשוו?', 'תשאיר בשמירת חפצים או תמצא מישהו עם משקל נמוך שהוא יעביר לך!'. ואני עובר מאחד לאחד – אין מישהו כזה. ואני פותח את המזוודות ואין אפילו משהו בגודל קופסת גפרורים שאני יכול לוותר עליו כי כל שנה אני מביא אתי את האוכל. יש עוד אחד כמוני שם עם ילד קטן ומטען גדול, הוא מספר לי שהוא כבר ממתין שעה ורבע לאיזה פיתרון וקשה לו להאמין שיימצא מישהו אבל הוא לא מתייאש. ולמעשה הייתי יכול לוותר על כל האוכל ולהשאיר אותו בארץ (כפי שאי"ה אספר יותר מאוחר, אודות הכנסת האורחים המדהימה שהיתה השנה באומן מה שקשה לתאר) אבל לך תדע את זה בתוך הצמצומים של שדה התעופה?

וכמו שאמרתי – אני הגעתי לכאן רק על דעת שהכול ילך חלק ואם לא, אז אני, יעני, פורש. אבל אני עדיין איני יכול להחליט שמן השמיים לוחשים לי שאוותר, אז אני יורד קומה לחברת הנסיעות שממנה קניתי את הכרטיס אולי יעשו משהו למעני, וגם שם משיבים את פני ריקם ואומרים לי שעל הכרטיס כתובה ההגבלה הזו של המשקל ככה, בקטן כזה. חכמים בלילה.

חזרה אל הדלפק, שם האבא עם הילד חולפים על פני, ממהרים, עם כרטיסי עלייה למטוס. ואני רודף אחריהם: היי, רגע! איך הסתדרתם?  'התחלתי לרקוד', מספר לי האבא, 'ראיתי שכבר סוגרים את הטיסה וזה נהיה רציני ולבי הגה את העצה הזו ורקדתי עד שמישהו הסכים להעביר לי את המטען'.

לא חיכיתי רגע. רגליים: אווירה ארצה, אווירה ארצה, אבא, אבא, אווירה ארצה, מטען, אווירה, חורג, ארצה… והנייד מרטט, זו אשתי, 'למה אתה מתנשף?' 'אני רוקד, חייל'ה, סגולה לישועה, לא מעבירים לי את המטען, אל תדאגי כולם כאן ברסלבים אף אחד לא חושב שאני משוגע'. וזה לא יאומן עד כמה שהמשחק הזה מכור. תוך כדי ריקוד ההוא מהצ'ק-אין קורא לי 'בא! איפה המזוודות שלך, אתה האחרון! אנחנו סוגרים את הטיסה, נשארו לנו כמה קילו ספר!'.

אסיר רגשות ליד המעקה

יום שני, לעת ערב, על הציון. – כל שנה הציון מקבל מראה חדש, לא נותנים לנו להתיישן. תמיד מחכה לנו איזו הפתעה, לא נוכל לשחק בקיאים מדי. באים הביתה, כן, אבל עם ההתרגשות לגלות שמשהו השתנה. השנה הם יישרו את הרצפה לגמרי וחלקו את הרחבה באופן אחר. מדורים חדשים אך אותו ריהוט. והעיקר – הם בנו גשר חדש! כל הכבוד! נישט פשוט: גשר חדש בין ה 'ציון' ל 'הכנסת אורחים' עם גרם מדרגות לעלות היישר מן הרחוב. יישר כוח!הגשר הזה מוליך היישר אל מסדרון חדש המחבר את הרחבה של קדמת הציון עם המרפסת האחורית – מרפסת, שגם היא סוכרייה של הפתעה אבל עוד מהשנה הקודמת.

אני מספר את כל זה רק כדי להתקרב אל המרפסת הזו לאט, על קצות האצבעות. אני לא יכול להגיע אליה בבת אחת כי הזיכרונות רוויים מדי. זו המרפסת שעליה עמדתי לעת ערב, אל מול השמש השוקעת וסביבי המולת הקודש שבמתחם הציון.

המרפסת הזו גבוהה וממנה אתה משקיף אל אומן שאחורי הציון, כלומר, אל בית החיים הישן והגבעה שאחריו. למטה עובר נחל ומעליו גשר מוזנח קטן ולידו בניין ה'מיגומטר' הארוך עם הרחבה המגודרת שלפניו. מחזית המרפסת אתה רואה נוף של גבעות מיושבות עם טבע חום ירוק עד קצה האופק. הגבעות זרועות בתים כפריים מיושנים, טובעים בתוך סבך של ירק ועצים, בית פה בית שם, עם צמחיית פרא פורצת בכל הכיוונים. והנה השמש יורדת לטבול מעבר לאופק, והשמיים מעל צלולים, ענוגים, עם ראשוני הכוכבים מנצנצים בדומייה.

השקט הפסטוראלי הזה, הנוף הכפרי הנמוג לאטו אל תוך הלילה, סביבות הציון הפועמים בקדושה, הכול היה עשיר כל כך בחיים עד שלא יכולת שלא לחוש מן כמיהה כזו שמכווצת לך את הבטן. והנה אתה כבר נמס מתשוקה להתמזג אל הרקע הזה ורק מחכה שיתפנה לך מקום ליד המעקה ותוכל ללכת קצת לאיבוד, אתה, והחיים המתרפקים האלה לעיניך. ועיניך אלה בקושי עוצרות את הדמעות שרוצות לספר למעמקי לבך עד כמה אתה מלא עדנה אל מול התמונה הזו.

והתפנה מקום. ואני דבק במעקה, מביט ומביט, בתוך שורה של חסידים המתבוננים גם הם, מאחוריי מניינים אחרונים של מנחה וראשונים של ערבית ואני מול החלום הזה לוגם אותו כמו גמל שעומד על העין. לידי אחד צעיר, מעט מגושם, הזקוק לאוזן שומעת. הוא נדחק אלי ומספר לי על הגויים שהרגיזו אותו בדרך, אבל אני בעולם אחר והוא מרגיש זאת ומכבד את המצב, עובר להתבונן מעט ומסתלק.

אל מי מתפללים

ואני נזכר במשהו שקראתי אודות התפילה בשם אחד מגדולי החסידות – שכאשר אתה עומד בתפילה אל נוכח השם, ובעיקר בברכת אבות, אל תצייר את רבש"ע לנגדך כפי שהיה נגלה אל הנביאים – בדמות אדם על הכסא, אלא שווה אותו לנגדך כפי שחזו אותו אבותינו הקדושים – במראות העולם עוצרי הנשימה, בהוד מחזה שמיים וארץ, בחן שפע הבריות ובכישרון היצירה השופע בהם… ראה את הבורא, האינסוף, מביט אל לבך מבעד החלונות האלה, נסה לשמוע את המוסיקה שבהכרח מתנגנת בתוך כל זה ומחייה את כל זה … והשתחווה לו.

אין זה בסתירה ,אני מתרץ לעצמי, למה שכתוב בסידורים, שיש לכוון ולהתפלל אל קודש הקודשים אל בין כנפי הכרובים. כי הכרובים, פורשי הכנפיים בבית המקדש, היו מביעים, בין היתר, את הרעיון שאדון הכול נמצא בכול מקום בהרף עין. רוכב על כנפי הכרובים, כביכול. אף על פי שביתו כאן בירושלים הרי כבודו מגיע עד קצווי תבל: 'שוליו מלאים את ההיכל', 'מלוא כל הארץ כבודו'. והמתפלל יכול, אם כן, לצייר לנגד עיניו את ארון הברית ועליו כרובים פורשי כנפיים וברקע נופים יפהפיים שהפעימו את לבו – הם המה לבושי גאוותו. היום כל צלם חובב יודע לעשות זאת.

ולהשלים את הציור: הי"ת נקרא 'יושב הכרובים' (ובמקום אחר 'רוכב הכרובים') כלומר, הארון עם הלוחות והכרובים שעליו הם כביכול כיסא הכבוד. לוחות האבן שבבסיס הכיסא (כלומר, בארון) מלמדים אותנו שכיסאו ית' הוא כיסא צדק ומשפט: 'צדק ומשפט מכון כיסאו', 'מלך אוהב צדקה ומשפט', 'ישבת לכיסא שופט צדק'. כלומר, הוא יתב' אינו דיקטטור עריץ ח"ו המולך באופן שרירותי בלי קנה מידה ברור. לא! יש כאן חוק וסדר בעולם. יש כאן השגחה ומשמעות בכול: 'כי כול דרכיו משפט'. והוא יתב' גילה זאת לאדם. והאדם יודע תמיד מה רוצים ממנו ועל מה הוא נתבע. הכול כדי שעולם חסד יבנה.

ואת כל זה אפשר לצייר ברגע, כאשר כורעים לפניו בתפילה.

'השם אלוקי גדלת מאוד הוד והדר לבשת. עוטה אור כשלמה, נוטה שמים כיריעה'. והפירוש, גדולתו נשגבה מהשגתנו לאין ערוך לכן הוא מלביש את עצמו במלבושים ומצמצם את אורו הגדול באופן שיתאים לכלי הקיבול שלנו – כמו שמלה  המתאימה בדיוק לגוף. והשמים, הפרושים ונטויים מעלינו כיריעה, הלא הם נפלאות הצמצום הזה.

וכמובן הנוף הזה שמולי, הו, בוודאי גם הנוף הזה. אתם מתארים לעצמכם איזו תפילת ערבית הייתה לי אחר כך – תוך כמה שניות היא הייתה  ברביעי.

החסידים באים, החסידים באים

אחר התפילה נשארתי עוד לעמוד שם, ממאן להיפרד מן הדביקות הזו, וכבר היה לילה. לידי עמד בחורצ'יק עם זקן נעורים, ציציות מתנופפות וכיפה לבנה רקומה. הוא היה מתבונן למטה בעניין רב. לבי היה בשל ומלא ידידות. 'מה קורה אחי' שאלתי אותו, 'אני מחכה לאח שלי הוא צריך להגיע בחצי שעה הקרובה והוא לא יודע איפה הדירה ששכרנו', כך הוא עונה.

'מה, אתה יכול לזהות אותו מהגובה הזה?' 'כן, כמו כלום'.

דרך העפר העולה אל הציון הייתה מוארת באור קלוש. זו הדרך המתפתלת ועולה מן הכביש שעל שפת האגם למטה – מקום חניית האוטובוסים – אל מקום הציון הקדוש והרחוב המרכזי. בשביל הזה היה עולה עכשוו גל חדש של נוסעים שהגיעו בדקות האחרונות. הם היו מופיעים מעבר לפיתול, מתנשפים ועולים, סוחבים אחריהם את המזוודות הגדולות והתיקים הנפוחים – חלק כל כך מוכר מהנוף החגיגי של אומן – ואיתם היו עולים גם בעלי העגלות האוקראינים, עמוסים במזוודות ענק, מתאמצים ועולים, סופרים בדמיונם את הדולרים.

והשקשוק הזה היה נמשך יומם ולילה, שקשוק גלגלי המזוודות וגלגלי העגלות על האספלט המאובק. גל אחר גל של קבוצות ובודדים, צעירים ומבוגרים, ילדים ואבות היו מגיעים כול כמה דקות, ללא הפוגה, עד סמוך לכניסת החג ממש. מיד בצאת החג תתחיל אותה נדידה בכיוון ההפוך ותוך יומיים, שלושה, תתרוקן אומן מצבאותיה והציון יישאר רק עם משמרת של מספר נאמנים.

אנו היינו מביטים בהם מלמעלה, וזה היה מחזה שקשה לתארו במילים.

הפנגווין הקיסרי

ושוב אני נזכר במשהו. היה זה ווידאו נפלא שראיתי עם הילדים לפני כמה שנים שנקרא 'צעדת הקיסר'. סרט תיעודי עם צילומים משגעים (!!) אודות סוג מסוים של פינגווינים הנקרא 'הפינגווין הקיסרי' שעושה את דרכו מידי שנה בדרך לא דרך אל לב אנטרקטיקה, היבשת הקפואה, על מנת לפרות ולרבות שם. הלב מתקשה להשלים עם הפלא הזה, וכמוהו גם השכל. קשה לעכל שכול מה שמראה המצלמה אכן קורה שם וזו לא הזיה. כול הלהקה הזו מתקבצת מכול קצווי הארץ בשעה היעודה, על סף החורף, אל מקום מסוים בלב ערבות השלג על מנת לשהות שם כמעט כול החורף. ויש להם שם תסריט מהפנט של חביבות הקמת משפחה – לשנה אחת בלבד – והטלת ביצה 'קיסרית', ומסירות נפש בלתי נקלטת אחד לשני, ושניהם – לצאצא הנולד.

כיצד הם עומדים שם צפופים בלב שום מקום כאשר כול העולם סביבם הוא רוח מייללת ופתיתי שלג. משך חודשים הם עומדים כך, שומרים על הביצה הגדולה בקפלי נוצות הבטן השמנוניות עד שתחזור האימא מן הים – מסע פרטי שנמשך עשרות ימים בכול כיוון – לאחר שהיא העבירה את הביצה לאבא (עוד לפני שהחלו הסופות) כדי שישמור עליה. וכשהיא חוזרת, הוא יוצא אל אותו מסע פרטי כדי להחיות את עצמו גם הוא, וחוזר עם מעט צידה של דגים בגרונו להזין את זוגתו ואת הרך הנולד כפי שעשתה היא.

לראות את הלהקות האלה מגיעות שיירות, שיירות מכול שושנת הרוחות במסע פלאי כזה של הליכה מדדה על השלג או גלישה על הגחון, ימים ושבועות, עד שכולם נפגשים במקום אחד – זה לא יאומן. והם לא טועים. הם מוצאים את מקום המפגש למרות שערבות השלג מחליפות את צורתן מידי שנה בשל סופות ענק ונדידת שלגים.

ובכן, הנה 'הפינגווין הקיסרי' של מין האדם, חשבתי לעצמי בעמדי שם על המרפסת, קוראים לו חסיד ברסלב.

עיירה לשבוע

הדירה שאני מתגורר בה בשנים האחרונות נמצאת בחצר שקטה שבה יש עוד דירה ושתיהן סמוכות לציון ממש. אנו קוראים לחצר זו (יחד עם החצר שממול) קריית פסטג, לכבוד ידידנו שמסדיר את עניין השכירות כבר שנים. פעם, כמה המטרים של החצר היו פנויים וגם ירוקים, היום הם מלאים אוהלים – 'מעברת' פסטג. תנועת האוהלים הפכה תנועה המונית באומן. היא גם קיבלה גוון אומנותי: המדרון שאחורי הציון – מקום בית החיים הישן – מלא מהם. מושבה ססגונית של איגלו גמדיים – כר צבעוני של המוני פטריות נפוחות.

אם אתם מביאים בחשבון את הקור הלילי של תחת השמיים, בפרט של שעות הבוקר המוקדמות, הרי שהפינגווין הקיסרי של אנטרקטיקה הוא לא סוף הדרך. יש, כמובן, ביקוש גדול לשמיכות שם. 'הלו, סבתות של הוועד למען החסיד, תשלחו כמה…', אוי, רבנו, רבנו!

התשלום עבור הלינה באומן הוא על פי מיטה. לא קשה לתאר, אם כן, כיצד נראה פנים של דירה  בימים ההיוליים האלה של ראש השנה – גיבוב כזה של מזוודות, חפצים אישיים ופינות אוכל מאולתרות לא ראיתם מימיכם. לתוך חדר המיועד לשלוש מיטות – גג – דוחסים שש ואין מקום לזוז.

אני זוכר בשנה שעברה מזוודת ענק בגודל מקפיא בינוני שעמדה במטבחון הקטנטן שלנו וכמעט לא נתנה לחיות. מה יהיה בראש השנה, חשבתי, כאשר נצטרך לערוך כאן שולחן. ולא ידענו של מי היא? בערב ראש השנה הוא בא: חסיד צנום וגבוה עם כובע רחב ומרופט ומעיל ארוך ישן, והוא שאל בעדינות אם אפשר שתישאר המזוודה אצלנו גם בחג. כמעט נחנקתי. התימהון והמצוקה על פני חסכו ממני את הצורך לסרב במילים. והוא, ההיפי עם המקפיא, בלע את האכזבה בחן והחל מייד להודות בלב חי על הטובה הגדולה שעשינו לו. על כל יום ויום הוא הודה. איזה מותק של חסיד עם הכרת טובה אמיתית.

אני 'זכיתי' לישון במפלס העליון של המיטה הדו-קומתית היחידה בדירה שלנו. היא זולה מהאחרות בעשרים דולר. ששש… אומר לי פסטג, אל תגיד את זה, אני לא רוצה שאף אחד ידע, אני רוצה שדווקא אתה תישן כאן. יש לו איזו חיבה מיוחדת אלי כי הוא עשה השתדלות יתרה אצלי בבית לקראת הפעם הראשונה שנסעתי.

בימים הראשונים עוד הייתי יכול לרדת מן המיטה אל כסא פנוי שעמד לחוץ בין הקומתיים למיטה אחרת, וממנו לרצפה. אך יום לפני ר"ה הגיעו אחרוני הדיירים והחדר והכסא עלו על גדותיהם והמיטה ניתנה במצור של תיקים ומזוודות, כאלה של אנשים גדולים. הברירה היחידה הייתה לקפוץ מלמעלה אל לב אי קטן, פנוי ממטען, שהיה בערך מטר קדימה. לא נורא לאחד קרבי כמוני – הלוליין אפור הזקן – אבל מסתבר שזה עלול להיות מביך לאחרים. למה אני מתכוון?

אחד החסידים האחרונים שהגיעו הייה זה שקיבל את המיטה מתחתי. הוא היה אברך צעיר למשפחה חסידית, עדין מאוד ונחבא אל הכלים כמו פנינה בצדפה. הוא היה עייף לאחר טלטולי הנסיעה ונפל על המיטה לנוח. תוך שניות הוא היה בדרך לשינה עמוקה כאשר אני קפצתי. כלומר, זה הייה אז שהמיטה נחסמה מכל עבריה והייתי נאלץ לקפוץ.

ועדיין לא הייתי מאומן כל כך: זו הייתה קפיצה ראשונה השנה והיא לא הייתה לגמרי אולימפית. צנחתי בכבידות על ריצפת העץ.

הוא לא ידע, המסכן, שיש מישהו במיטה שמעליו וקפץ אף הוא בבלבול נורא פולט מילים לא מקושרות ומוכה אימה. הייתי נדמה לו כאיש עטלף או כאיזה שד שנחת זה עתה. הוא הביט בי בעיניים קרועות לרווחה כמה שניות, ושקע שוב בשינה טרם הספקנו להכיר באופן יותר רגוע.

נוחיות? אין דבר כזה

אפרופו, שינה. – באמת, לא שייך (כמעט) למפונקים או לקלי שינה לישון באומן בימים שקודם ר"ה. או שכל רגע מגיע מישהו חדש ואז הרעש של הריץ'-רץ' הנפתח, הרשרוש האינסופי של שקיות הניילון ושאר קולות יעירו אותך. או שיהיו אלה הקולות הלא-מתחשבים של בני אדם עייפים, המייחלים כבר להתארגן, ושוכחים שהכול ניסיון. או החגיגה של אלה המתרגשים לפגוש את 'אחיהם' אחרי שנה של געגועים וכל העולם מתבטל אל התענוג שלהם. וגם אחרי שהסתדרו כולם, עדיין יעיר אותך סדר היום השונה של כל אחד מהדיירים, כלומר, לכול אחד תהייה פעילות אחרת בהתאם להנהגות שלו או של החבורה אליה הוא שייך. והכול סביב השעון, אין אפס, ו…לכול מתרגלים.

החל מכניסת החג הדברים מסתדרים קצת – קדושת החג מכניסה את כל עשרות האלפים לעשייה משותפת, אבל גם אז יש הבדלים ניכרים  בין הזמנים של המניינים ובין סיבי העצבים הטמונים במאמינים – 'נרווים' בלשון אנ"ש – והשקט הוא רק יחסי. אלה המנוסים יותר, משריינים לעצמם מיטות בחדרים הפנימיים. שם הרבה פחות בלגן. אחד יחיד ומופלא מהאחרונים היה האברך הצעיר, החסיד פ. ש. וזה היה בשנה שעברה. מיד כשהוא הגיע, עוד לפני שהוריד את המעיל, הוא הוציא מאיזה תיק קומקום חשמלי, קופסת שקיות תה, וצנצנת קפה עם סוכר – הניח הכול על אדן החלון במטבח ואמר, 'זה של כולם', והלך. הוא חזר רק אחרי שעות ארוכות. לא פר! נתן לתודה להתבשל ולהתבשל בלבי כל הזמן הזה.

תודה ל פ.ש. המתוק, תודה אחי היקר. אתם לא יודעים איזה גמ"ח אגדי זה היה. מי ציפה, מי העיז להתפלל אפילו, לתה וקפה בתנאים ביתיים באומן?! איך הוא חשב על דבר כזה? מגלגלים זכות על ידי זכאי.

זה השפיע עלי עד כדי כך שהשנה הלכתי וקניתי גם אני קומקומון ומצרכים ואמרתי, 'אם הוא לא יגיע אז אני עושה את זה!'. ואפילו אם הוא חוזר על האהבה הזו אני חייב להוסיף עליה. מה עשיתי? קניתי שעון שבת ידני פשוט – זה עם החוגה והפינים – ובשרתי לכולם שהשנה יהיה לנו תה ביתי, טעים ואמיתי גם בימי החג. מה הבעיה? הרי בישול בגרמא מותר בחג, למי שלא מחמיר כחזון איש, ולכן כל מה שצריך זה רק לכוון את השעון שבת שידליק כל חצי שעה את הזרם ומתי שנרצה לשתות נניח שם את הקומקום עם המים!

מה דעתכם? האם מגלגלים זכות גם על ידי?

אבל הייתי צריך להטביל את הקומקומון ולא ידעתי מה לעשות. פתאום נזכרתי. אפשר להקנות אותו לגוי! מתנה על מנת להחזיר, ולא חסרים כאן מהסוג הזה. יצאתי אל הרחבה ההומה מאדם שברחוב פושקינא, היא ככר השוק של המושבה החסידית. בחרתי להקנות אותו לגויה שהייתה מוכרת בקיוסק הגדול שליד הציון – זה שנראה כמו ביתן מפעל הפיס. היא הייתה נופשת מעט בחוץ ונראתה מסבירת פנים ולא לחוצה. ובאמת היא הייתה מעוניינת לעזור אבל לא הבינה כלל מה אני מנסה לומר לה. היא הייתה בטוחה שאני מעוניין למסור לה את הקומקום על מנת שתמכור לי אותו. אני כבר התייאשתי אבל היא חשה באינטואיציה שיש כאן משהו מעניין ונהייתה סקרנית. 'מומנט. מומנט!' היא אמרה, וחייגה לאחד משלהם, דובר עברית רהוטה ומכיר את החסידים היטב, גוי של שבת ושל ביזנס כזה. ספרתי לו מה העניין והוא ידע מייד במה המדובר ואמר 'תן לי אותה! תן לי אותה!'.

הוא שוחח אתה כדקה בטלפון ועל פניה התפשט חיוך מופתע שהפך יותר ויותר משועשע. היא הושיטה את ידיה אל הקומקומון וקיבלה אותו בטקסיות רבה, קדה קידה ואמרה 'טנק יו' ואספה את הקומקום אליה, המתינה כמה שניות והושיטה לי אותו חזרה כאחת שמשתתפת בהצגת ילדים. אני קיבלתי אותו בהקלה ואמרתי לה בשמחה גדולה 'טנק יו ורי ורי מץ', וקדתי קידת הודיה גם אני ומיהרתי לחדרי ונותרו היא וחבריה הגויים מבודחים, עשיתי להם את היום.

המניין שעל הציון

השנה החלטתי לא להתפלל עוד עם המניין שאצל הציון אלא לעבור למניין הספרדי הגדול שבקלויז. הסיבה הפחות חשובה היא שרציתי לטעום טעם של מניין יותר מיושב, כלומר, פחות ספונטאני. וגם הגיל מתחיל לדגדג בכיוון של תפנוקים כגון מקומות קבועים, כסאות עם ריפוד ואווירה טיפ-טיפה יותר מסודרת. אבל היתה סיבה עיקרית שלא אציין כאן.

אני רוצה בכל זאת להיפרד מהמניין המדהים הזה שעל הציון בהצדעה של כבוד ולספר לכם שבשנה שעברה לאחר תפילת לחש של מוסף, ביום הראשון, הייתי במצב רוח כל כך מאושר עד שזחה עלי דעתי וכשהשליח צבור היה מנסה, כערכו, לעורר את לב הציבור להכנעה וליראה ואמר בקול כבוש: 'ועל המדינות בו יאמר אי זו לחרב, אי זו לשלום…', קראתי בקול צוהל, מה הספק. איראן למלחמה וישראל לשלום! כמובן שכול אלה שסביבי חייכו בהפתעה עליזה.

אף על פי כן ביום השני של אותה שנה, מייד לאחר תפילת שחרית, ניסיתי לפרוש מן המניין כדי לתור אחר מניין אחר. ולא קשה למצוא מניין אחר כבקשתך ב 'אומן שעל הציון'. בכל שעה משעות הבוקר הקדושות מתגודדים מניינים רבים בנחמנלאנד: מניינים רשמיים, רשמיים למחצה וחד פעמיים. יש אתרי תפילה מסורתיים, עם קבוצות מוגדרות פחות או יותר ויש מניינים רבים שנתגבשו זה עתה בכל מקום שתרצו. כול הקולות הצפים של מאחרי-קום למיניהם, תימהוניים, בודדים, פליטים ממניינים אחרים – הכול עגים עוגה סביב עצמם ומתפללים: עדתיים, חוצניקים, צברים – הכול יש. סלף סרוויס.

ובכלל, אני רואה את אומן של ראש השנה כתא חי העוטה קרום המבדיל אותו מסוג החיים שבחוץ. והתא הזה רוחש מוקדי פעילות שונים (כמו האברונים שבתא האורגני) אשר כולם חותרים אל מטרה אחת, מטרה שאותה קובע הגרעין המופלא של התא – דעת הצדיק.

ובכן, קמתי לצאת והייתי מפלס לעצמי דרך בין מאות מתפללים עטופים בטליתות, מצטופפים ברחבה שלפני הציון, והייתי נדחק ביניהם לכוון היציאה, והנה ניצב בדרכי אחד המתפללים ולא נותן לי לעבור. והוא מורה לי בידו בתנועה תיאטרלית לסור הצידה. לא התחלתי אפילו להבין מה הוא רוצה.  עצרתי והבטתי בו. ראשו היה עטוף בטלית, צעיף צמר נפוח היה כרוך סביב צווארו כי היה עדיין קר ושולי הטלית היו מהודקים לו בחגורה על מותניו. הוא היה מחייך אלי מתוך הטלית וחוזר על התנועה הרחבה הזו בידו לאמור, 'קח הצידה!'

'מה אתה רוצה?', פני שואלות. ואני נדחק בין קהל רב.

הוא היה שחום מאוד כמו אותם ההודים הבוהקים, עיניו ושיניו היו לבנות ביותר, והמראה הזה של פנים שחומות נשקפות ממצולות הלבן של הטלית שינו איכשהו את ברק העיניים ושוו להם מראה לא ארצי, משהו מהאגדות אודות הענקים האלה עם התרבוש היוצאים מהבקבוק.

והוא הייה מורה בידו: 'הצידה! הצידה!', ומחייך.

'מה אתה רוצה!', אני מתעלם ומנסה להתקדם.

ואז הוא איבד את הסבלנות, ובחיוך אבהי וביד חזקה דחף אותי הצידה אל כיוון אבן השיש השחורה שעמדה שלושה מטרים ממני. הציון הקדוש!

היא הייתה פנויה.

היא הייתה פנויה. אלוקים אדירים! רבנו הקדוש! אני לא מאמין!

מקום פנוי להשתטח! על מגש! בלב יום ראש השנה! בין שחרית למוסף!

גם היום יש לי צמרמורת כשאני נזכר בזה.

איך הוא ידע?!

איך הוא ידע, אותו ג'יני מהבקבוק, שלא הצלחתי עדיין להשתטח על הציון למרות שאני כבר ארבעה ימים באומן? שוויתרתי מהר מדי כי אני מהמפונקים? אבל רציתי, אבל רציתי! אבל התגעגעתי! הו, התגעגעתי. וחשבתי שזה בלתי אפשרי. חשבתי שזה חסר סיכוי גם בדמיון. אפילו לא התפללתי על זה. כל כך הרבה אנשים…

איך הוא ידע? איך הוא עצר אותי? דווקא אותי, באמצע התנועה שלי החוצה? ובכלל, מיהו? ומה כול הקטע הזה?

וידעתי שהשם אתי. וידעתי שהצדיק אתי. ידעתי שרוצים בי. וזו הייתה הרגשה ממכרת. וחזרתי אל תפילת מוסף רטובה עד לשד העצמות עם שמחה מתנוססת כמו דגל ברוח ערה. הצבור הייה יוצא מכליו בשירים  ואהבה ואני הייתי כמו עפיפון צבעוני בשמיי- שמיי הפרק.

לאחר המניין פגשתי חבר יקר שלא ראיתיו שנים. זו לו הפעם הראשונה באומן וכמובן שלא ראה מניין גועש כזה מימיו. הוא איש חינוך יצירתי, גיטריסט בחסד ומין עלם נצחי כזה. הוא הייה בהלם! הוא מעולם לא שיער שתיתכן הבעת אהבה ושמחה באופן כה חסר מעצורים. באמת, צריך צוות סופרים מיוחד כדי לתאר  את חדוות ההכתרה של המניין הזה.

'נו?' שאלתי אותו.

'הנשמה שלהם הייתה מגולה', הוא אמר, מנסה איכשהו להבין את מה שהוא חווה. 'היא הייתה מגולה'. 'בדרך כלל היא מכוסה', דיבר יותר לעצמו מאשר אלי. 'אצל כל החבורה הזאת הנשמה בדרך כלל מכוסה. וכך ימים ושנים. אבל פה, כל אחד נתן את כל מה שיש בו. את  כ  ו  ל  מה שיש בו! אתה מבין מה שאני מנסה לומר לך?' הו, הו! עד הקישקעס הבנתי.

הקיבוץ

הלב של הגווייה השוקקת חיים הזו שנקראת: 'הכינוס הגדול של חסידי ברסלב בר"ה', הוא ללא ספק המניין הגדול האשכנזי – 'הקיבוץ' – שבהיכל האולימפי לא רחוק מהציון. אני מוריד את הכובע בפני המניין הזה, אם יהודים לא נוהגים לעשות כך אז אני לובש עניבה לכבוד המניין הזה. אלפי לבבות רותחים שם, כמו גחלים בוערות! מי יכול להתקרב לשם. הם מתחילים בשבע בבוקר וגומרים לקראת ארבע אחה"צ בלי להתעייף. טוב, יש להם קידוש באמצע, אז מה. לנו, המתחילים בנץ, ומתפללים בלי הפסקות, יש מספיק זמן לקדש, לאכול, ללמוד קצת ולצאת ולהתרענן בחוצות המחנה עד שהם גומרים. אנו שומעים אותם מרחוק. שומעים אותם ברגעים הגדולים שלהם. אני חושב לעצמי שכל מה שרבים מאיתנו ראו אי פעם, באיזה אופן, כיצד נראה פיצוץ אטומי, זה רק כדי שנוכל להשתמש בזה כהמחשה לתאר את פעולת המניין הזה.

רואים לנגד עיניכם את להט הלהבות המזנק בבת אחת לכול הכיוונים? רואים את פטריית העשן הנוראה המיתמרת אל-על ונפרשת על פני חצי עולם, נושרת עליו ומביאה עליו כליה?ובכן, כל זה קורה כאן, אבל לטובה! וגם בעוצמה גדולה יותר, פיצוץ אחר פיצוץ!

כאשר הם עונים את האמן יהא רבא שלהם, או את הקדושה, אתה יכול לראות את ברק המלאכים מבזיק בלהט גרעיני בבת אחת ומתפרץ לכול הכיוונים, ואז, לגיונות המלאכים מסתחררים למעלה, מעל סככת הענק, באדי הוד ערטילאיים אל שמי מרום, אל מעבר לפרגודים, ושם הם מתפשטים כפטריית שלום ענקית המורידה שפע של ברכות ורחמים על העולם השרוי בעילפון. ההמיה האדירה, החוץ-ארצית הזו, הד הקודש המתערבל ומתגלגל מעלה עד הכבוד העליון – אין בארצות החיים חוויה דומה לזה. מי ששמע יודע. מי שלא שמע חושב שיודע ולא יודע. והגויים – שמעו וכאילו לא שמעו.

ובכן, הזדרזתי השנה לקנות לעצמי מקום במניין הספרדי הענק שבקלויז ושילמתי במזומן לבחור שאני לא מכיר שהסתובב שם עם פנקס קבלות ואז התברר לי שהכסא שבחרתי מתנודד על ציר אחד ולציר השני אין ברגים.

הכסא, אם כן, עומד להישבר לאחר כמה שימושים פשוטים ואתו ישבר גם חלום המנוחה, הראש השקט, של ראש השנה. נו, אז מה עושים. אין עם מי לדבר שם! אין מי שאמור להיות אכפת לו. זה מין סולם אחריות לא ברור – מדובר בפרויקט ענק המתנהל באופן חצי ספונטאני. זב"שי, איך שאומרים. אף על פי כן, יריתי באוויר כמה השתדלויות  ודברתי כמה פעמים עם מוכר המקומות (שרק ההשגחה זימנה אותו לפני כל פעם) עד שכבר הכיר אותי וזכר אפילו מה מפריע לי. אבל הוא לא התכוון לרגע לעשות משהו בפועל, ובאמת לא ידע איך לעזור לי לו גם רצה.

לפתע אני רואה איש אחזקה רוסי לבוש בגדי עבודה נכנס לאחד החדרים בפאתי האולם הענק. מיד לבשתי עזות דקדושה ורצתי לשם ונכנסתי אחריו אל החדר וסימנתי לו בידי שאני רוצה מברג וברגים. להפתעתי הוא התעניין, ובא אתי עד לכסא והראיתי לו מה הבעיה וסימן לי שמייד ישוב. לאחר שני מזמורי תהלים הוא אכן חזר עם כלים, וטרח, וטרח (כי העץ היה קשה מאוד) עד שסידר את זה. עבר שם שוב מוכר הכיסאות וראה אותנו עסוקים בכסא והתרשם מאוד וקרא אלי במין אדנות, 'נו, אתה רואה!'

אני רואה את השם ית' ואת רבנו, חשבתי בלבי, לא אותך, חבוב.

אומן. יום שלישי, בקלויז הספרדי, שלוש אחה"צ

החסד הגדול הזה של שיעורי התחזקות הנמסרים יום יום קודם ראש השנה הפך ממוסד בשנים האחרונות ורבים נהנים מהם. אני כל כך אסיר תודה להשגחה אשר יעצתני גם השנה להגיע כמה ימים קודם – כך יש לי זמן ליישב את הדעת, להתחזק ולהתארגן כראוי. עכשוו הרב קיוואק מדבר ואני רושם בחיפזון את הנקודות  שלבי שומע:

"משיח הראשון היה משה רבנו. הוא מצא אותנו במצריים שבורים, כואבים וקצרי רוח והוציא אותנו אל גלוי מלכות השם. הכול הפך שירת קודש, הכול השתנה… כך, ממש, אנו מצפים למשיח צדקנו  שיוציא אותנו מן המאסר העצמי שלנו היום שבו כל פתחי החירות סגורים ואנו נמקים בשלשלאות גוף ונפש.

האם שייך דבר כזה? להיגאל? האם שייך להתרומם מן ההרגשות הקפואות? המידות הנגועות והתאוות המשפילות שלנו?

רבנו עונה, כן! יש רחמים עצומים בעולם, יש רחמנות לאין סוף. נו, אם יש כל כך הרבה רחמים אז בוודאי שכדאי להשתדל לזכות בהם, ומי אם לא אנו. וזה עניינו של המשיח. כל מהות המשיח דבוקה במידות הרחמים, הוא הצינור המוליך שלהם, הוא היושב על כסא השם, כסא הרחמים, ומלכותו מלכות של חסד. אשרי העם יודעי תרועה, אשרי העם היודעים שיש רחמים כאלה.

אז איך נמשיך עלינו את עניין המשיח? את הרחמים? הרי נראה שאנו תמיד מסובבים באיזה דין?

על ידי עבודת התפילה. כאשר אדם משיח את לבו לפני השם, מתקשר אל האמונה ועומד לפני מלך שהוא חי וקיים ומדבר עמו, הוא ממשיך חיים אל המשיח, אל צינור הרחמים. אם תשוחח עם הקב"ה בכל יום אז תרגיש שיש גאולה פרטית בטעם גן עדן מזומנת לך. אנו נדרשים להתגייס אל צבא השם, הצבא שבעזרתו המשיח יושיע את העולם. מלחמתו איננה עם פצצות וטנקים – מלחמתו היא כאשר אדם ניגש אל השם בתפילה ומצליח לומר כמה מילים בכוונה. בכך האדם מערב צוף ודבש בחייו כי אחרת הכול רווי מרור. אנו צריכים להמשיך את כוח התפילה בעולם. זה הכוח שישליט כאן חסד וחיים מופלאים. כמו זרועות של מזגן מפוצל שמביאות חיים אל מקומות מיוסרים בחום כבד, כך אנו צריכים לבנות צינורות וערוצים של תפילות. בלי זה לא תאמין אף פעם שיש דבר כזה בעולם שנקרא גאולה או רחמים.

הנה, אדם גלש אל איזה וואדי. הוא צנח, ונתפש בבגדו באיזה ענף בולט ונשאר בחיים. ככה, תלוי. יופי! אבל צריך גם לצאת משם. איך מטפסים משם? איך מטפסים מתוך הייאוש? פונים אל דברי הצדיקים! מנסים לקבל קצת הארה מדעתם.

מה פירוש?

עד כמה שאתה מאמין  שיש הרגשה אחרת. שבוודאי יש עונג עילאי של שבת. שוודאי יש קדושת טלית ותפילין. שוודאי הכול אמת ואפשר לחיות ולהחיות את זה – זה נקרא התקשרות אל הצדיק! כאשר מאמינים שיש עודפים של חיים, מלאי עצום של תענוג של חצר-מלך והם מיועדים לך – זה נקרא התקשרות אל הצדיק. רק הצדיקים מגלים את הדברים האלה. הצדיק מלמד אותנו שאפשר לעורר בימי ר"ה רחמים חדשים שלא היו מעולם, ויש להכין לב לקבל אותם.

אבל דרכי התפילה נעלמות מאוד. והעיקר, לומר תמיד את האמת לפני השם. דע לפני מי אתה עומד ואמור את האמת. התפילה הזו עצמה היא כבר רחמים, היא כבר נפלאות תענוג הדביקות, אך כאשר אדם אינו זכאי לה, לא נותנים לו את מתנת התפילה. הוא אפילו אינו יכול להודות לשם על כול מה שרצה הרבה פעמים להודות לו. לא יכול לשיר לו, לא יכול לרנן לו. אינו יודע איך להשתמש בנשק הזה.

ומסביב, מראות-נגעים ואינסוף מהומה והסחת הדעת. אדם מתחיל לדבר אל השם ואומר כמה מילים אבל זה נגמר מהר   והלב נסתם ונדמה שאי אפשר להתקדם עם זה. ואדם חייב לפתוח את הפה ולומר: 'רבש"ע אני יודע שיש לב אחר, שיש הרגשות אחרות, שיש פילטר אחר לראות דרכו. אני חייב לשנות את עמדת התצפית שלי אנא, אנא, אנא… אני מאמין שהכול יכול להשתנות, שיש שנה חדשה. רבש"ע אל תזרוק אותי מן התפילה… אני חייב להתפלל אנא, אנא, אל תרחיק אותי מן התפילה'. זו המלחמה!

'אני וודאי יכול להתפלל! וודאי יכול להתחיל שוב! וודאי יכול להאמין שזה רציני. להאמין שזה מועיל!' זו המלחמה!

אם,למשל, יש לאדם משפט שעלול לחרוץ את גורל חייו והזמן מגיע והוא עומד לפני השופט. הוא הרי יודע שכול חייו תלויים כרגע במה שהוא יאמר. הוא הרי יודע שהוא עומד על בלימה. כמה יזהר, כמה יתייגע, לפרש באריכות את כול העניינים וכול הפרטים אשר יגנו עליו. כמה יחבל תחבולות לומר את האמת באופן שגם השופט יראה אותה כמוהו. והפסוק אומר: 'יכלכל דבריו במשפט', והפירוש והבשורה, לעניינינו, שאם תהיה רציני בזמן המשפט הקב"ה ייתן לך דיבורים מכולכלים. כלומר, בר"ה,  בעת המשפט, אתה תמצא דרך לפתוח שפתיך ותזכה לקבל חיים חדשים. וגם דעת ונקודות טובות תקבל, ותפילות יפות והרבה גמרות ושמחה תקבל, ותצא מכול הדברים שהורגים אותך יומם ולילה.

עיקר התגלות אור האמונה הקדושה זו התפילה הזאת של ראש השנה. ההינשאות הזו על כנפי התפילה בעת המשפט. אבל האדם לא רואה את זה ולא כל כך מאמין לזה, נדמה לו שהגוף דווקא הוא זה שקיים באמת. הנה, הגוף,  גדול כזה, והנשמה היא רק צימוק.

הבה נכנס אל רוח החיים הזו, רוח ההתחזקות הזו של המשיח, שאדם אמנם לא רואה בעיניים, אך היא המציאות. וכאן, באומן, אנו נמצאים בצומת החיבורים של המציאות הזו, בתחנת הגנראטורים הגדולה של המציאות הזו. "

עד כאן דברי הרב בקיצור שבקיצור, מה שקלטתי ומה שהספקתי לרשום.

באו לבקר אותי תלמידים שלי (לשעבר) בהפתעה. הם מצאו אותי איכשהו. אמרו לי, 'חזק אותנו לקראת היום הגדול'. אמרתי להם: 'הלוואי שלא נהיה כמו החתנים של לוט'. 'מה פירוש ?', שאלו, אמרתי להם, 'כאשר הוא אמר להם הבה נימלט מכאן הוא היה בעיניהם כמצחק. כלומר, הוא בוודאי אדם נכבד וראוי לאמון, והם לא היו ליצנים, אבל הכול סביב שקט כול כך… וסדום פורחת, ואין כול סכנה נראית באופק… אז אולי 'קרה' לו משהו. כך הם אמרו בליבם. חז"ל אומרים לנו שהכול מונח על כף המאזניים בימים אלה – יהי רצון שלא יהיו חז"ל בעינינו כמצחקים.

לא לדחוף, יש לכולם

כבר אמרתי שבאומן ישנים בכול מקום. ויש גם מושבות אוהלים בכול מקום והם דומים זה לזה כמו פריחה של כלניות, וההמונים השוהים במקום לא חסרים דבר. הכנסת האורחים כאן היא מופלאה, במובן העתיק של המילה.

יש כמה מוקדים של חלוקת אוכל חם ומנות ארוזות. לדוגמא, אותו דלפק ברחבה של פושקינא שכול כמה דקות יוצא אליו דוד ענק עם תבשיל חם, ואז מצקת נדיבה וקעריות חד פעמיות משלימות את המסיבה. מסביב יש הררי אשפה של שיירי אוכל וכלים שעשו את שלהם. איך לא. ובמרחק כמאה מטר יש אוהל ענק, חדש, עם מאות מקומות-ישיבה ושולחנות  ערוכים בטעם טוב וגם בלב טוב. ושם אוכלים כמה פעמים ביום, חינם אין כסף, ארוחת מלכים ממש, אורחים ללא הבדל כיפות. הייתם מאמינים? זה נשמע לכם מציאותי?!

וברחבה המרכזית הרמקולים מרעישים כול הזמן (השנה, ב"ה, פחות) ושם שוקק לו שוק ספרים ושוק מוצרי מזון ודוכני מאכלים ומה לא. ופוגשים כול מיני חברים ומכרים, וכול מיני טיפוסים, החל מהמראה התנ"כי ועד הפריקי היותר חדיש, וכולם רוצים להתקרב אל הקב"ה באמת, והולך שמח. תמונה בלעדית לאומן, למשל, אותו אבא הרוכן אל בנו בן החמש בלב צבור גועש, באולם שעל הציון, ששם הכול בוער באש, והאבא והבן אומרים מלה במלה את התיקון הכללי בסבלנות, במתיקות, עוד מלה ועוד אחת, והילד לא מתנועע בעינויי-אי-מרגוע והאבא לא מאבד את החשק והכוח לחנך, ושניהם מרוכזים. המראה הזה מעורר יראה בלב המתבונן: מה זה, מה זה, מה כוח האמונה הזה? מה אני אמור לעשות עכשוו? האב אומר מילה, והילדון חוזר אחריו, פסוק אחר פסוק, עד הסוף. וההמולה הזו מתגלגלת ועולה… אוי, רבנו.

יהודי מאלכסנדריה שחי בסוף ימי הבית השני מתאר באחד מכתביו עלייה לרגל (מצאתי את זה בספר היסטוריה של מרדכי ברויאר במדור 'מקורות') וכך הוא כותב:

"אלפים רבים נוהרים בכל חג מאלפי ערים, בים וביבשה, ממזרח וממערב, מצפון ומדרום, אל המקדש כאל מקום מפלט ומקלט בטוח לכול מן המהומות והתלאות של החיים, למען ימצאו כאן מנוחה ומנוס מן הדאגות שהם נאנקים תחת עולן משחר נעוריהם, ולמען יבלו תקופת זמן קצרה בשמחה וברננה. מלאי תקוות יפות הם מתמסרים בחסידות וביראת שמים אל הנופש ההכרחי, ואגב כך הם קושרים קשרי ידידות עם אנשים שלא ידעום עד כה, והלבבות נקשרים זה עם זה על ידי חבלי הנאמנות והאחווה ששוב לא ינותקו."

הנה לנו דברים נפלאים מפי עד ראייה. עד ראייה! אשרינו שזכינו. אני נוהג לקרוא את הדברים האלה פעם ועוד פעם. מזהים את הרגש? מזהים את החוויה? מי שהיה במילואים קרביים, למשל, מתחבר מאוד אל המילים האחרונות. מי שהיה באומן מתחבר אל כול הקטע. כאשר אותו יהודי מתאר את השהייה במקדש כ 'נופש הכרחי' הוא אינו מתכוון שהם היו רבוצים שם על כיסאות נוח עם כוסות לימונדה. זה פשוט! נפשם הייתה יוצאת בדברם.

ובמקווה, בערב החג, המים היו קפואים באתר המקלחות שאליו הגעתי, והרבה יחד אתי הפליטו קריאות אכזבה ואמרו 'שילך כפרה הכסף' והצטערו והתענו שם בנוזלים המצוננים האלה, כפרת עוונות. אבל אני אמרתי 'לא יתכן' ויצאתי לחפש אתר מקלחות אחר, 'חייב להיות!'  ובוודאי שהיה. עם מים חמים אורגינל. מסקנה, לא למהר לוותר.

יהי חלקי עמם

זה שהתפלל לידי, ג. י. אברג'יל שמו, היה חמוד כזה שמיד נהניתי ממנו. הוא בלגי, גרוש פעמיים והיה לא מזמן בעל עסק מצליח מאוד – חנות כל בו ענקית לצרכי בית (כך נדמה לי) – ועכשוו הוא נשוי שוב. הוא מאושר עד הגג. הוא לא מפסיק להתפעל ממעלותיה של אשתו. הוא חזר בתשובה עבורה. מה קרה? ראה שזה לא עסק לחיות כך באופן שכול החיים זה רק העסק, ועוד פעם העסק, ולבסוף כל הכסף הולך לגרושות שלו והחליט לסגור את הבסטה ולעשות אחורה פנה. ממש כך. לאחר הגירושין השניים הוא מכר את העסק שלו לגוי, וזאת למרות שהעסק היה פורח מתמיד. 'כל פעם שאנחנו נפגשים הוא מנשק אותי ומברך אותי בכול הברכות שגוי יודע לברך', כך הוא מספר – לא לי – אלא לקרוב משפחה אחד מצרפת שהתפלל באותו מקום אחריו. הם מזמן לא התראו והם מספרים אחד לשני כל מה שהתחדש ואני מקשיב בהנאה כי זה מרגש. הם לא יודעים שאני מבין צרפתית, וגם לו ידעו, מה בכך, אני מרגיש כמו אח שלהם.

'אז איך התחתנת שוב', שואל אותו הקרוב? 'התפללתי והתפללתי' הוא עונה. 'אתה יודע, אף פעם לא היינו נגד הדת במשפחה. פשוט, נפל לי האסימון והבנתי שאני צריך אישה יראת שמיים וזהו, והתחלתי להתפלל על זה ולא הפסקתי והנה, קבלתי אותה'.

הוא חזר בתשובה שלמה, וכל זה הייה לאחרונה, הם מתכוננים לעלות ארצה ולגור בנתניה. רוב הכסף הלך על הפלונטרים של הנישואין הקודמים. 'נו, אז מה תעשה עכשוו?' שואל הקרוב, 'איך תתפרנס?' 'מון שר פרר', עונה לו ג. י. 'כמו שהתפללנו על האישה נתפלל על הפרנסה'.

מוצאי שבת לאחר ר"ה

בשבת הייתי שרוע על הכיסאות שבקלויז הספרדי במין אפיסת כוחות. רבים היו פזורים סביב על הכיסאות המרופדים ישנים את שנת השבת, אך הם, ככלל, היו לבושים במין טרנינג או לבוש צעיר אחר עם תערוכה שלמה של קפישונים. והנה, ביניהם, שוכב אחד עם חליפה סולידית, מגבעת מונחת על פניו וזקן לבן תחתיה – זה אני.

וכך הייתי מוטל שעה או יותר. ואז, מתוך שינה-לא שינה כזו, מתברר לי לאט אט שאני שומע דברים של טעם ששובים את לבי. נאמרים בטון ובסגנון שאני אוהב. ואני הולך ומתנער מן השינה ונמשך אחר המתיקות של הדיבורים, עד שהם גרמו לי להתיישב, ולהסתובב אחורנית. שם, עם הגב אלי, על הבימה בלב האולם הענק, מול מתי מספר של שומעים, היה אדם חסון, צעיר למדי, עם מעיל ירושלמי ושטריימל צנוע והוא היה מדבר לעניין וגם באופן ידידותי כזה שהרים אותי לגמרי מרבצי והביא אתי לשבת מולו. לא הכרתי אותו. שאלתי אחד לידי מי הוא, גם הוא לא ידע. אח"כ נודע לי ששמו הרב מזוז, והוא מצפת.

הוא היה אומר: 'רבנו ראה עצמו כנהר המטהר מכול הכתמים. אך חייבים להיכנס אל הנהר הזה בלי חציצה. מהו בלי חציצה? בלי להיאחז באחד מן התלמידים שלו שמרווים את נפשך ולחשוב שזה מספיק לך ואתה חסיד שלו ואין לך עסק עם יותר מזה. זו תהיה טעות גדולה, ולזה יקרא חציצה. יש להיכנס אל הנהר עצמו, אל דעת הצדיק, ולקרוא את ספריו ולהכיר את הכתבים שלו מקרוב. מי שיעשה כן, הבטיח הרבי, 'אני רופא אותה', את הנפש, את בת המלך, 'מכל החיצים שירו בה'. הוא מוכן להתעסק אתנו כמו, להבדיל, המיסיונרים – ברחמנות אין קץ. אך מי שלא החליט עדיין להיכנס אל הנהר הזה, לא החליט להיות כלי לאור הדעת הזה, הרבי ימשיך לטלטל אותו לאומן שנה אחר שנה, והוא יהיה מיטלטל והולך עד שייפול אצלו האסימון.

והעיקר: הדיבורים! כלומר, ההתבודדות. כידוע, יש בברסלב חמש תפילות ביום: שחרית, מנחה, ערבית, תיקון חצות והתבודדות. הדיבורים האלה יצליחו לגלות את האבידות האמיתיות שלנו – את אותם החטאים, החולשות וההרגלים ששם אנו מזידים, מורדים, שומרים את המלכות לעצמו ואיננו מוכנים לתת דריסת רגל לקדושה.'

'מה אנחנו כל כך מפחדים?', המשיך ואמר, 'וכי הקב"ה הוא נורא כל כך? מה יקרה אם נמסור לו הכול? רק טוב ונפלא יהיה לנו! הרי אנו מכירים אותו?! אנו יודעים, עד כמה טוב להתקרב אליו! ועוד הרבה דיבורים מתוקים שכאלה. ובתום שיחתו נפרד מן הציבור בפשטות נהדרת והסתלק מייד. ואני הייתי עומד ומתלבט אם לרוץ אחריו או לשמור על מקומי, וכך מצאני אחד מתלמידיי שהגיע אז, ובזכותו נשארתי לשיחה הבאה.

הרב טייכנר – 'העולם נברא עבור הנשמה – כדי שהיא תזכה להמליך את השם בתוך ההסתרה, ואז היא תזכה לשוב אל מקורה ולהתאחד עם דודה מבלי שתתבטל. כלומר, היא תזכה לשמור על אישיותה וזהותה. ההמלכה, צריך שתהיה ברצון, כלומר, צריך לבחור בה, צריך שתהיה אפשרות אחרת, לכן אי אפשר שזה יהיה במרומים אלא רק כאן. רק כאן ישנה אפשרות אחרת של 'אנא אמלוך', כאשר הגוף עם הנפש הבהמית עולים על כס המלוכה ומתקיים: 'עבד כי ימלוך'.

ועיקר ההמלכה נעשית בכוח המחשבה – כך מלמד אותנו הזוהר הקדוש. ולכן צריך מאוד מאוד את דעת הצדיק! כדי שיתאר ויצייר לנו את נועם המלכות דקדושה, את גדולתה, וידריך אותנו כיצד נעשית ההמלכה הזו. הוא זה החושב אודות הקב"ה כל הזמן. הוא זה, שעל פי הזוה"ק, נקרא 'קוצה של דלת', כלומר, הקוץ הקטן שבקצה האות דלת המבדיל אותה מן האות ריש. כלומר, הוא המבדיל בין 'אחד' ל 'אחר' – בין מלכות השם לבין הדמיונות. הוא ידריך אותנו כיצד לשלוט במחשבות שלנו וכיצד להכיר את כחנו ואת גודל הנקודות הטובות שלנו'.

הרב ברנר – דיבר באופן נרגש ומעורר דמעות: רבש"ע, נתת לאתון של בלעם דיבורים – תן גם לי! 'רק ראשית ההתבודדות או ראשית תיקון החצות נעשים בקושי ובלי לב', הבטיח, 'עד מהרה זה משתחרר, ואדם זוכה לדמעות כאלה שמכבסות לו את כל העוונות'. 'רבינו לימד אותנו', אמר, 'שמיד כאשר קמים בבוקר יש להיזכר בעולם הבא ואם לא מצליחים אז לפחות יש להביט בשמיים. דבר ראשון בבוקר יש להביט בשמיים.'

וסיפר, שרב נתן ענה פעם לרב אחד שאמר לו שיש לו תלמיד שיודע בע"פ אלף דפי גמרא: 'ולי יש תלמיד שיודע לומר אלף פעם – רבש"ע, עזור לי!' והמשיך ואמר שרבנו אמר, 'אתם בואו אלי עם עצים ואבנים ואני בונה מזה בית מקדש'. ומפרשים החסידים שכוונתו היתה שנבוא אליו אפילו עם לבבות של עץ ואבן, כלומר, לבבות הנמצאים בקטנות ובקבלת עול שוממה, והוא כבר יגדל את זה מאוד. וכן סיפר על אותו חסיד שהשתטח על הציון לפני עשרות שנים ושמעוהו בוכה ואומר: 'רבש"ע, רק דבר אחד! שכאשר יבואו הניסיונות, שלא אשכח שהייתי כאן.'

אמן ואמן! אכן ואכן! שלא נשכח שהיינו כאן. זה היה נפלא לשמוע, והרגשתי מחנק בגרוני לכל אורך השיחה.

'וכול מי שטרח ובא לאומן ואמר תיקון הכללי הוא חסיד ברסלב! שלא תתבלבלו.' כך הבטיח לנו.

ודיבר גם על האחריות שיש לנו להיות שמחים וטובי לב בשאר ימות השנה ובעיקר בזמן השיבה הביתה – שיראו כולם שחזרנו עם לב חדש ועם מטען של אושר שאין לקנות באף בורסה בעולם. 'עוד כמה שעות נהיה שוב בדרכים', אמר, 'וימי תשובה ווידויים יהיו לחם חוקנו. יהי רצון שנדע שהרבי ממשיך לתקן אותנו גם שם ונתבטל אל עצותיו ואל דרכיו'.

אנשים פשוטים בתכלית שישבו שם יחד אתי קבלו 'מוחין דגדלות' ונהנו כל כך. היה אחד מגושם, אבל ממש, שהצביע על עצמו ואמר, 'תיראו, הביאו את הבהמה אל הרבי'. זה היה אחר-צהריים נפלא של שבת תשובה.

וכבר אנחנו בדרך חזרה.

המיניבוס דוהר על גבי הכבישים האינסופיים של אוקרינה, אלה הכבישים הסרגליים הנמתחים מאופק עד אופק משך שעות ארוכות בלב כל נופי השדה, והם היו ריקים מאדם בשעה מוקדמת כזו של בוקר. מזג האוויר היה קריר ורענן, הישר מהיצרן. השמיים מעל הראש היו נראים כתקרת גבס ענקית, מקושטת, שטוחה. לא כדוריים כמו השמיים מעל ירושלים אלא מישוריים, קרובים לאדמה – נסו לצייר לעצמכם.

לצד מזרח היו מתקבצים המון עננים לבנים כאילו מתגודדים לקבל את פני הזריחה. אלה היו עננים של ראשית הסתוו והקרניים הראשונות היו מכות בהם בזווית כזו שהיו נראים כשמיכות משי תפוחות, מבהיקות, בחדר מיטות מפואר. ציירו לעצמכם חדר שינה מלכותי, לבן כולו, אשר בצדו דולקת אש אדומה שצובעת את השמיכות שלידה בוורוד משיי. זו הייתה השמש העולה וכך נראו השמיים, וזה היה מקסים, מקסים.

והארץ מתעוררת. למלוא העין, הכול ירוק ועשיר משובץ בחום פורה של שדות מעובדים.

והנה, עיר! והבתים הטובלים בצמחייה נראים כמו אלה שבסרטים המצוירים: סגנון כפרי כבד, צבעוני, מלא דמיון, עם זוויות דקורטיביות וחיטובים מצועצעים. ולפתע בניין רב-דירות ענק, אפור, כוורת אדם, מתמר כמו הר בזלת מתוך מדשאה רחבה הנמשכת עד סמוך לכביש ממש. ועכשוו אנו עוברים על גשר עצום מעל נהר אגדי כזה שזורם בשקט איתן, ובנהר סירות ודוגיות זעירות, נקודות חמדה בלב המים האינסופיים, והנהר הזה הוא עורק החיים של האטלס השופע סביב…

העין לא שבעה…

שלטי הפרסומת הענקיים בצידי הדרכים הולכים ומתרבים וכך גם הנתיבים המתחלפים וזה מעיד שאנו מתקרבים. ואכן, פניה משמעותית אל כביש צדדי ועוד כמה דקות של נסיעה ואנו בשדה התעופה… נסתיימה דהירה רצופה של למעלה משלוש שעות והמיניבוס רועד ממאמץ.

את פנינו מקבלת חולייה קטנה במדי קרב (התלבושת הלאומית האוקראינית) המסמנת לנו בדממה אדישה לפנות אל האוהלים.

הטיסה חזרה תמיד שקטה. כולם סחוטים ושקועים בשינה של חולשת אין-אונים וכל המציאות מתכסה בערפל חמקמק. הרחק, הרחק מתחתינו פרושה אוקראינה, ואז הים השחור, טורקיה, ושוב הים – הפעם, הים התיכון, עם קפריסין תחת שמי המזרח התיכון, ובאופק כבר קו של חוף – תל אביב!

כל כך מעט ירק יחסית לקייב וכל כך צפופה. לו רק היה הפאזל הענק הזה מלא יראת שמיים היה הכול הופך ליופי שאין בתחתונים דומה לו. ובינתיים, כל רצועת החוף זרועה ישובים עירוניים ומעבר להם גבעות חשופות, צהובות, אך יש גם רצועות של ירק ושדות… והעיקר שהכול אמתי. הבאנו שלום עליכם.

תגובות

  1. adi הגיב:
    adi

    גדול!!

    יפה ומצחיק


    דירוג: 5 / 5

להגיב על adi לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345