אם באחת השכונות ככה… (מוצאי ל"ג בעומר תשע"ז)

בס"ד

יום ראשון בלילה. מוצאי ל"ג בעומר תשע"ז

ההדלקה עם האדמו"ר מסאוואראן

רגלי פשוט לקחו אותי לשם. לא ממש ידעתי שיהיה כפי שהיה אבל כאשר התקרב הזמן כאילו מישהו הוציאני מביתי במן קדחתנות ואני הולך בהתגברות החשק כחי הנושא את עצמו, חיה המריחה את המים… רציתי דווקא אותו מכל המדורות כי קראתי (בעלונים לשבת) דברים יפהפיים, משיבי נפש, שהוא כתב, והתעורר צמאוני מעט, ברוך המקיץ נרדמים.

מרחוק שמעו הדים של רמקולים… כשהגעתי למקום היה שם – ברחבה שלפני בית הכנסת 'דבאח' – ציבור דליל ואורגניסט. על המיקרופון היה זמר צעיר, חסידי, בעל קול נעים שעיטר את האווירה בטעם טוב ולשם שינוי לא היה רועש מדי… אני עקבתי בעניין כיצד הם היו מכינים את הכירה בעלת הפתילה הכבירה. זה היה דוד ענק (אבל לא ענק מידי) שבמרכזו היתה כמין חצובה מעצים וסביבה הם היו כורכים ריפוד עבה של צמר גפן, שכבה ועוד שכבה, חפיסה אחר חפיסה – הכל במבנה של חרוט אבל בלי שפיץ אלא כיפה עגלגלה. פעם ראשונה שאני רואה דבר כזה. על זה הם החלו ליצוק אין סוף בקבוקי שמן, לא יאומן כמה, עד שנספג הצמר גפן היטב, היטב, ואז הם הניפו את הדוד והיניחוהו על פיגום מברזל בגובה הכתפיים עם שני ספסלי בית-כנסת בצדו עבור המדליק… הם היו מזמינים את הקהל, שהחל להתגודד, לרכוש בקבוק וליצוק עוד שמן כדי להשתתף בהדלקה לכבוד רבי שמעון.

כל זה נמשך ונמשך מעבר לזמן שהם פירסמו, ואני, שתמיד לחוץ בזמן (טרף קל ליצר) התחלתי להרהר כמה זמן אני מקציב להם, אבל מכונית צנועה מגיעה ומתוכה יוצא האדמו"ר… הוא נראה לי צעיר, אישיות קוסמת, מלאת חן וניגש היישר אל ההדלקה. הוא הוסיף גליל צמר גפן משלו וגם בקבוק שמן ועשה הכל מהר בלי לעשות מזה עניין… קודם שהדליק הסתובב אל הקהל שהלך ונאסף סביבו, ועשה תנועות חביבות של שמחה ודילג כמה דילוגים שמחים מבטיחי טוב – הכל הגיבו בשמחה בבת אחת! היה ברור שכולם, בלי אומר ובילבול, מרגישים אותו דבר.

ואני ראיתי שהיגיעו לשם כל אשר לבבם – כפי הרגשתי וידיעתי – ער ומייחל אל השם באמת. איש לא נעדר: ליטאים מובהקים, ספרדים שורשיים – החיישנים של הנשמה מרחרחים את התורה והרגלים כבר נקלעות לשם איכשהו. היו גם הרבה צעירים שלא הכרתי שלא נראו חסידיים דווקא. הם בעליל מיועדים מן השמים לשמחה המיוחדת הזו, אשריהם. איזה מחזה מתוק של השגחה זה היה.

והוא החל להדליק… זה לקח כמה דקות, וכאשר הלהבות אחזו בפתילת הענק הוא החל לנתר למולן בדביקות רעננה, צוהלת, פנימית כזו, וכולם בבת אחת השתגעו מרוב שמחה ומעגלים ספונטניים נוצרו… אני הבטתי בלהבות ולבי נשאני אל תוכן הלוהט ודמעות של כיסופים אמתיים סוף סוף על לחיי, עונג מסחרר של התרת הספיקות. זהו. זה זה! את זה אני מבקש! ושלא ייגמר לעולם, וכל השאר הבל ושטות… חבל על הזמן והכוחות שנוזלים לאיבוד בכל הנסיונות החוזרים ונשנים לגשש ולוודא שזה אכן זה… ניסיונות והיסוסים נגועי ספקנות וכפירה.

כחצי שעה הייתי שם בין המעגלים, והאדמו"ר רוקד כאחד מכולם בתוך עם השם – משיב מאיזו נקודה שעל פני המעגל את הרוח המלבה את האש שבפנים… ואז הזמן דחק בי, וגם פחדתי שאנו נושמים שם יותר מדי פיח (ענן סמיך היה מיתמר אל על ללא הפוגה) ופרשתי. והודיתי לקב"ה כל כך על החסד הענק שעשה עמי. כיצד נתן בי חיים עצומים וקדושים כאלה. אין כמו הרשב"י! אין כמו ישראל וההוד שבהוד! ואם כך ברחבה קטנה בשכונה קטנה מה קורה שם במירון, חשבתי… ואוו!

והאדמו"ר מסאוואראן? ובכן, הוא אצלנו בשכונה. אותן רגליים שלקחו אותי אל רחבת ההדלקה תיקחנה אותי, מן הסתם, אל בית מדרשו הצנוע. אמן.

 

תגובות

  1. יפעת עוז הגיב:
    יפעת עוז

    חווייה מתוקה וממתיקה

    ב"ה
    כייף לחוש דרך המילים והרגש שלך מה הייתי אמורה לחוש בהדלקה. יופי של חיות מלווה אתכם תמיד. מכוונים את התדרים שלי… ומחייה אותם.
    בברכת אור ושמחה פנימית וחיצונית כל השנה.


    דירוג: 5 / 5

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345