אם באחת השכונות ככה… (מוצאי ל"ג בעומר תשע"ז)

בס"ד

יום ראשון בלילה. מוצאי ל"ג בעומר תשע"ז

איזה יום! איזה עוצמת חיים! בליונרים, ברי מזל אנחנו!

ההדלקה עם האדמו"ר מסאוואראן: רגלי פשוט לקחו אותי לשם. לא ממש ידעתי שיהיה ככה, אבל כאשר התקרב הזמן כמו מישהו אחר הוציאני מביתי (במן קדחתנות) והלכתי בהתגברות החשק – חי הנושא את עצמו, חיה המריחה את המים… רציתי דווקא אותו מכל המדורות כי קראתי (בעלונים לשבת) דברים יפהפיים, משיבי נפש, שהוא כתב, והתעורר צמאוני מעט, ברוך  המעורר ישנים ומקיץ נרדמים.

עוד מרחוק שמעו את ההדים של הרמקולים וכשהגעתי למקום היו שם – ברחבה שלפני בית הכנסת 'דבאח' – ציבור דליל ואורגניסט עם זמר צעיר, חסידי, נעים קול, שהלבישו את האווירה בלחנים ערבים, ולא היה רועש מדי. אני עקבתי בעניין כיצד הם מכינים את הכירה עם הפתילה הענקית. זה היה דוד ענק (אבל לא ענק מידי) עם איזה פיגום של כמה עצים באמצע וסביבם כורכים ריפוד עבה של צמר גפן, שכבה ועוד שכבה, חפיסה אחר חפיסה במבנה של חרוט עם כיפה כזו, פעם ראשונה שאני רואה את זה, ועל זה יצקו אין סוף בקבוקי שמן, לא יאומן כמה, עד שנספגו היטב, היטב… אחר כך הניפו את הדוד והניחוהו על חצובה בגובה הכתפיים, עם שני ספסלי בית-כנסת לרגליה עבור המדליק. והיו מזמינים את הקהל, שהחל להתגודד, לרכוש בקבוק וליצוק עוד שמן ולהשתתף בהדלקה לכבוד רבי שמעון.

כל זה נמשך ונמשך מעבר לזמן שהם פירסמו, ואני תמיד לחוץ בזמן, טרף קל ליצר, והתחלתי להרהר כמה זמן אני מקציב להם והנה מכונית צנועה מגיעה ומתוכה יוצא האדמו"ר והוא נראה לי צעיר, אישיות קוסמת, מלאת חן וניגש היישר אל ההדלקה, הוסיף גליל צמר גפן משלו וגם בקבוק שמן, עשה מהר בלי לעשות מזה עניין… וקודם שהדליק הסתובב אל הקהל שהלך ונאסף סביבו, ועשה תנועות חביבות של שמחה וקפיצות קלילות מן האדמה, והכל הגיבו בשמחה בבת אחת… היה ברור שכולם, בלי אומר ובילבול, מרגישים אותו דבר.

וראיתי שהיגעו לשם כל אשר לבבם ער ומייחל אל השם באמת. איש לא נעדר, ליטאים מובהקים, ספרדים שורשיים, החיישנים של הנשמה מרחרחים את התורה והרגלים כבר נקלעות לשם איכשהו… והרבה צעירים שכבעליל מיועדים לכך, אשריהם. איזה מחזה מתוק של השגחה זה היה.

והוא החל להדליק, וזה לקח כמה דקות, וכשהלהבות אחזו בפתילת הענק הוא החל לנתר בדביקות רעננה, צוהלת, פנימית כזו, וכולם בבת אחת השתגעו מרוב שמחה ומעגלים ספונטניים נוצרו… ואני הבטתי בלהבות ולבי נשאני אל תוך תוכן הלוהט ודמעות של כיסופים אמתיות סוף סוף על לחיי, עונג מסחרר של התרת הספיקות, זהו, זה זה, את זה אנכי מבקש, ושלא ייגמר לעולם, וכל השאר הבל ושטות… חבל על הזמן והכוחות שנוזלים לאיבוד בכל הנסיונות החוזרים ונשנים, נגועי הספיקות והכפירה, לגשש ולוודא שזה אכן זה…

כחצי שעה הייתי שם בין המעגלים, והאדמו"ר רוקד כאחד מכולם בתוך עם השם, משיב מאיזו נקודה על פני המעגל את הרוח המלבה את האש שבפנים, עד שהזמן דחק בי, וגם פחדתי שאנו נושמים יותר מדי פיח ופרשתי. והודיתי לקב"ה כל כך על החסד הענק שעשה עמי. כיצד נתן בי חיים עצומים קדושים כאלה. אין כמו הרשב"י וישראל וההוד שבהוד, ואם כך ברחבה קטנה בשכונה קטנה מה קורה במירון, חשבתי… ואוו!

והאדמו"ר מסאוואראן? ובכן, הוא אצלנו בשכונה. אותן רגליים שלקחו אותי אל רחבת ההדלקה תיקחנה אותי, מן הסתם, אל בית מדרשו הצנוע. אמן.

 

תגובות

  1. יפעת עוז הגיב:
    יפעת עוז

    חווייה מתוקה וממתיקה

    ב"ה
    כייף לחוש דרך המילים והרגש שלך מה הייתי אמורה לחוש בהדלקה. יופי של חיות מלווה אתכם תמיד. מכוונים את התדרים שלי… ומחייה אותם.
    בברכת אור ושמחה פנימית וחיצונית כל השנה.


    דירוג: 5 / 5

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345