יום רביעי, אתה עכשיו כל אירועי, אנא, סייעי במסעי, לצאת מארץ גוועי במרעי, וללכת אחרי אל רואי!

בס"ד

טיילתי בשבת בשכונתנו החגיגית, שוקקת חיים, מטופחת, מלאה תקווה יפה… ומה שמאפיין שכונה כזו, כך אמר לי פעם חבר טוב מקנדה (שרואה היטב את ההבדל) זה ריבוי הילדים – בשום מקום בעולם, וגם ברוב המקומות בארץ, אין כל כך הרבה ילדים וילדות, משחקים וצוהלים, מטיילים בחבורה… הנה שתי ילדות בנות שמונה בערך מדלגות יד ביד במורד הרחוב, לבושות שמלות שבת וצוחקות וצוחקות בלי סוף. שום דבר לא מפריע את הנאת הצחוק המתגלגל הזה. אפשר לחוש בכמה חושים עד כמה לבן שמח ופורח בחלקן הטוב, באהבת ההורים… הן פנויות להתפתח ולגדול ללא פרץ וללא צווחה, עליזותן עולה על גדותיה…

ושאלתי את עצמי לפתע, כלומר, הבליח בדעתי, ומה עם שמחתנו אנו? מה זה? איפה השמחה שלנו? מה קורה כאן?! אנו, המבוגרים, הרי יודעים דברים נפלאים אודות החיים, אודות אבינו מלכנו, הוד אהבתו וגדולתו… אלה דברים שיכולים לשבש לבבות מרוב תענוג כמו כלום. מה קורה לנו? למה אין אנו שמחים יותר מהילדים? הרבה יותר?

אנו, הרי, בחודש ניסן, על סף יציאת מצרים, עסוקים פנים וחוץ בחג המתקרב, חג שכולו דעת, כולו בשורה, כולו תקווה גואלת, דברים שאין יקר מהם בעולם… והנה הם מגיעים אלינו שוב, מגישים בפנינו את פירות החיים שלהם ושלל המתנות הגשמיות הנלוות אליהם, ואף על פי כן כל זה אינו מתורגם אצלנו לשמחה סוחפת, או אפילו לסתם שמחה… איך זה יכול להיות?! משום מה זה לא נדמה אמתי! איך זה יכול להיות?! היכן התפרצויות השמחה?

על כורחנו שנהיינו "ידענים" להרע. פרופסורים לדאגות. איזה פשלה! הפכנו להיות מאלה שיודעים שיש גם מחלות. יודעים שיש גם סכנות וצרות ואסונות, יודעים שיש אנשים רעים, יודעים שהאושר והאהבה אינם מחזיקים מעמד, יודעים גם שקשה מאוד להתמיד באיזה ענין טוב, זה לא מצליח…

מי ביקש מאתנו לדעת את כל זה? ובכן, אנו יכולים לתאר לעצמנו מי!

ככל שיודעים יותר אמת, ככול שהיא הופכת להיות אמת שמעציבה אותנו. אין זאת כי אם נתקיים בנו, 'מרבה דעת מרבה מכאוב'. הצליחה עצת השונא הארור להפוך את כל גאולת הפסח, מתנת הדעת הנכספת, קנאת המלאכים, לאבן נגף, חלילה. איזו פשלה! כמה, כמה, כמה, חבל! חג הפסח כולו דעת – 'למען תידע', למען ידעו כולם, למען לא תסתובב כאן כילד קטן, משתעשע בצעצועים צבעוניים, הולך לאיבוד בספרי קומיקס לנערות משועממות. למען תרגיש כיצד מרגיש אדם המעלה, יצור נכבד אמתי, אחד היודע שכל אוצרותיו האישיים, הנאמנים, הם מתנות העליונים, בוטח באביו גואלו ומלכו, חי בתפארת המלכות בעולם מבושם… ואנו הולכים טרודים, אבודים בדאגות היומיום, קוצר רוח ועבודה קשה – כל הדעת הזו רק מקשה עלינו את החיים. לא יאומן! הולכים ויודעים דווקא דברים עצובים, וגם עושים מזה אנציקלופדיה! "יודעים להפליא" שהדברים בעולם לא פשוטים ואין לצפות להפתעות ממשיות (כגון גאולה ודברים כאלה), "יודעים בבירור" שצריך לדאוג לעצמך לפני שתישאר בלי כלום… ומי יודע מה ילד יום… פרופסורים!!

ובני ישראל אפילו צידה לדרך לא עשו להם. 'זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה'. אולי הפעם זה יקרה גם לנו. אמן

חג נפלא!

 

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345