יום שלישי כ"ב תמוז. ר"ת: כוחי בפי, כוחך בפיך, כוחנו בפינו!

בס"ד

שטות לא לנצל אותו!

הבה נשתמש בו כדי לשלוף את הלב מן המצולה – נבטל בפינו מחשבות זרות!

אבא, אני לא רוצה להביט כל הזמן על הרע שבי. אני רוצה לבטל אותו!

מחשבות מכל סוגי האומללות רודפות את האדם כל הזמן. יש לעצור מידי פעם ולרסס את הלב מהם כמו שמרססים חדר מזבובים. איך? אחת העצות היא אמירה מפורשת בפה אודות ביטול המחשבות האלה. כן, לדיבור יש כוח לאבד את המחשבות הרעות מקיומן. 

הבה ניזכר: לי, מעצמי, אין כלום! כלומר, אין כלום ששווה לדבר עליו. אני גוש עפר שהפך לבשר אורגני על ידי תהליכים ביוכימיים הכי נדירים – זה, אמנם, לא משהו שעליו מדברים ההורים, זה גם לא במדיה – אבל זה באנציקלופדיה. אני בא, נטו, מן השדות והסלעים והמלחים והשלוליות והכרמים… גס כבהמה, כהה ומגושם, רוחש גאווה הומה מתאווה. כך הייתי מסכם לעצמי את עצמי – נמשל כבהמות נדמו… אבל זה לא כל הסיפור!

יש אהבה נעלמה שהקיצה ורוממה אותי מן האדמה, ידיד נפש שהאיר את הספארי, נתן בי נשמה טהורה, יודעת, מבינה, היא כל כבודי ותקוותי… ומלמדים אותי שהיא מי שאני באמת.

אם כן, לפניכם פלא מהלך, סיפור הצלחה שאין הדעת משיגה אותו – אדמה עם קרינה אלוקית, סופר-סטאר מן העפר.

הגוף שלי כולו טרוד ועסוק בפעימות חייו, לא ישקוט כל הימים…. מצד חומריותו חושק הוא תמיד באכילה ושתיה וכל שאר תפנוקיו. כאשר, למשל, הוא רעב הוא יכביר מחשבות כיצד להשקיט את רעבונו, וככל שיגבר עליו הרעב כן ישתלטו על המוח מחשבות אכילה. וכך גם בממון – הגוף לא ינוח ולא ישקוט מלעורר אינסוף מחשבות איך להצליח בממון. וכך, בדיוק, היא העצבות (הצילו!) על כל צורותיה וצרותיה. היא תולדה של החומר: הגוף לא ינוח ולא ישקוט מלהגות במחשבות דאגת המחר וכישלונות העבר – המון חשבונות הרבים.

העצבות, אם כן, היא תאווה מתאוות הגוף. וככל התאוות הרעות היא מולידה תערוכה שלמה של מחשבות רקק וציוריי סרק. ואם לא אעבוד עבודה גדולה לשמוח במתנת הנשמה ולצייר את עולמה, תמיד אמשיך להגות בענייני הצער והאומללות העולים  מגופי, מצד חומריותי. ובקיצור, אני יודע שכל קולות העצבות שבקרבי (כלומר, הדאגות, חלישות הדעת, הפחדים, התיסכול, התאווה) אינם מי שאני באמת! הם יצירי החומר הגואים בי ואני מתעורר לחסל אותם – אני שולף חרב כנגדם….

איזו חרב?? איפה חרב?? כוח הדיבור, אדוני! הלשון שלך, אדוני!

הכוח המופלא של הדיבור היוצא מן הלב יכול להביא את האדם אל התחדשות! אשרינו שיש לנו עצות טובות כאלה.

הנה הנוסח שאני משתמש בו (בקול רם ובכוונה):

הריני בא להדביר את כל נחילי המחשבות הצואות המייסרות אותי, להשבית את רוח השטות המייללת בי.

לבער את צבא החשבונות הרבים  המגדף בתוכי – קול ענות בקרבי.

הישות שבי מבעבעת ומשריצה דמיונות ופחדים כל הזמן עד שיצר הרע בטוח שאני שלו. חה! חה! חה!

לא היא!

אני מאלה שמגלים את כבוד השם בעולם לא מאלה שמסתירים אותו. אני בא מאברהם, יצחק ויעקוב.

אני בא מסטרא דקדושה, סטרא דיציאת מצריים, הידד!  אני בא מסטרא דהשגחה פרטית, הללויה!

אני בא מסטרא דתפילה, הידד!  סטרא דגאולה, הללויה!  סטרא דשמחה, הידד, הללויה!

זה אני!

והריני מגלה דעתי ורצוני לפני ריבונו של עולם בלב שלם ובנפש חפצה, לבטל בטול גמור ושלם כדין וכהלכה,

כל הרהורי פחדנות ומורך לב, הרהורי מרירות ודאגנות, הרהורי חלישות הדעת וראיית שחורות, הרהורי תבוסתנות, אימה וייאוש, הרהורי תאווה מאוסים… כולם אינם אלא:

רפיון הדעת!

רפיון השפיות!

ריק כוזב ודמיון מהבהב!

צבעים הזויים!

הבל מתנוסס!

תעתועי הגאווה הארסית – שורש פורה צואה עסיסית!

והריני מתנה עליהם שיהיו כולם בטלים ומבוטלים בטול גמור מכל צד ופינה (כמו ביטול החמץ קודם חג הפסח!)

ועכשו הבה נתאוורר עם כמה מחשבות טובות על קצה המזלג. (יש המון, אתם תשלימו):

*כל יום, הוא עוד הזדמנות לגרש את הקטנות,  עוד ניסיון לגרש את הדמיון שהכול יורד לטמיון.

*כל יום, הוא עוד תזכורת – שהעולם הזה הוא רק מעבורת, ופרושה עליו מכמורת. והלב הטוב ינתק אותה כנתק

האש את הנעורת.

*כל יום, הוא עוד הזדמנות להציל שכחה, פאה ולקט – מהבירה הדולקת. וברוב תהפוכות הביש – נולד איש.

 

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345