בכור ההשגחות

בס"ד

תמונות מכור ההשגחות. אומן ראש השנה (תשס"ח).

אהרן בר

 יום שני עשר וחצי בלילה באוטובוס על גבול רומניה אוקריינה.

"לראות את ההרחבות בתוך הצער" אמר הבחור בחיוך מלא עונג כאשר ראה אותי מודאג בקשר לפספורטים שנילקחו מאתנו  "כי אחרת היינו צריכים לרדת מהאוטו….והם עושים אתנו חסד". היה כפור בחוץ.

ואותו בחור ענה לי קודם באותו חיוך: "הרבה רצונות והרבה השתדלויות", כאשר שאלתי אותו איך הצליח לייצב את משענת הכסא שלו. שלי היתה  צונחת שוב ושוב ואני לרגע לא האמנתי שזה יעבוד.

הטיסה יצאה בזמן והמראנו בערך בחמש וחצי בבוקר. שלש שעות אחר כך כבר היינו על האוטובוסים בבוקרסט רומניה, עם פקקים ביציאה מן העיר, ואח"כ נוף רומניה כמו זה של אוקריינה עוד ועוד ועוד…

בינתיים גמרתי קילו מזונות מהבית ואין לי שתיה ואני מנסה להתחזק והלילה קר והמסע תקוע על הגבול… מחכים לוויזות שתגענה.

ועכשיו שלישי 10.30 בבוקר. היינו תקועים כ 11 שעות על הגבול בלילה קר. והיו גם כאלה בלי אוטובוס, הוא נטש אותם, והאוקראינים עם כלבים, ואני כמעולף על המושב בשינה טרופה, ויש כאלה שיודעים לשמור  על ישוב דעת כמו אחד בשם פירר, חסיד אידישאי, שרקד חצי שעה במעגל "הבאת אותנו עד לכאן תביא אותנו לאומן" ועם אותה מנגינה: "בלי פספורטים ועניינים רק שירים וריקודים"… שם בתחנת הגבול הוא רקד… ואח"כ הנהיג את תפילת שחרית ביד רמה, בלי סידור, הכל בעל פה, והטרמיטים האוקראינים מסתכלים… וניכר אצלו שהעיקר עיקר והטפל טפל… והגענו לאומן ביום שלישי לקראת שעה 5.00 בערב. הללויה. שתי תפילות שחרית עם טלית ותפילין התפללנו באוטובוס הזה.

ואת יפתח וחבריו הורידו בגבול למרבה החרדה, אני הייתי מתעלף… הוא עם התפילין בפסוקי דזימרה… אני זוכר את הרגע שעלו והודיעו שהשמות שיקריאו מתבקשים לרדת מן האוטובוס עם החפצים אל תוך צינת הבוקר ואני מנסה במאמץ נואש להרגיע את לבי  "אל תדאג אל תדאג…  גם אם גם אם… אבל לא…  רק אל תדאג…".

ובדרך גם הספקנו להיכנס אל הבעש"ט במזיבוז למרות שהיינו מנוקזים, אבל לא ותרנו. דדי בן עמי לבש רוח סמכותיות מצהילת לב כזו והורה לנהגים הממאנים להגיע תיכף ומיד אל המקום, ושם במין אולם מרתף מרווח יש הכנסת אורחים הכוללת סיר מרק גדול וחם… רק זה, אתם מתפלאים? חברה, אל תישארו מאחור, אתם לא יודעים מה זה היה עבורנו, זכור כי עפר אנחנו… אחר כך כבר היה הרבה יותר עם מי לדבר…והתפללנו שם גם על החברה שנשארו בגבול.

בירידה מהאוטובוסים אני לא מוצא את גיא, הוא האחראי לומר לי מה קורה עם המטה באוהלים, ואני לא יודע מה לעשות (אח"כ התברר שגם הוא הורד בדרך) והנה השגחה גדולה וציון רוזיליו המתוק ניגש אלי ומציע לי לחלוק עמם בדירה ואני מזנק על ההצעה, וזכינו במקום נחמד ברחוב פושקינא במחיר נח של 80 דולר, ועמנו סימן טוב ומשה הילד ויותם מהקיבוץ ובחור בשם רבי. במעלה העלייה ליד הציון מחכה לנו רכב שלקח את חפצינו אל הדירה. רכב? באומן? מי? מה? כן, הוא הצעיר שלמה רוזיליו, בנו של ציון המתוק הנ"ל, עלם מיוחד, עדין וגומל חסדים, עצמאי להפליא, מתגורר לבדו באומן שנים ושורד קוממיות. איך אתה חי? כל השנה יש ברכה במקום הזה. ציטוט.

ואני קולט במבט אחד שהם הרחיבו ושיפצו את הציון, כל שנה משנים דברים כאן אין אפס. השנה הם החליפו את הדפנות החיצוניות במין מבנה חדיש עם הרבה חלונות, וגם הפנים שונה באופן ניכר והושוו הגומות, רק איני מרגיש התרגשות מיוחדת כי הנסיעה האינסופית בודאי שהוציאה הרבה רוח מהמפרשים.

ולקחתי לחמניות אשר חלקו שם, אשריכם ישראל. פעמיים לקחתי, ובפעם השנייה, בבוקר, נתתי אחת לרוזיליו שבאמת הודה לי והיה צריך לזה, ומעט השבתי לו חסד על רוחב הלב העצום שגילה אלינו בהכנסת האורחים שלו ובמסירות הנפש לישן על הרצפה לטובת הילד, ואני ישר בחרתי לעצמי מיטה בשרירות הלב וכך נקלעתי אל חששות כבדים בעניין שעטנז…יצא שכרי בהפסדי… לפחות לא ביליתי בה הרבה זמן הודו לשם.

ירדתי תיכף אל הקלויז למניין ערבית ראשון באומן, ושם בחור ג'ינג'י למחצה מזמין אותי לפתע ללמוד אתו משניות, מסכת מנחות, ולמרות שהייתי הלום עייפות ישבנו ונהנינו…ולמחרת ראיתי  שהוא פתח לעצמו מן עסק שמירת חפצים פרטי ליד המקווה… סיפר לי שהוא לן על הכיסאות בקלויז… מן עצמאי תימהוני חצי אדמוני כזה.

בעיצומו של הלילה הראשון והנה מכשיר נייד מעיר אותי בחריצות מיוחדת ב 4.00  בבוקר וזו מין חוצפה כי עוד לא הספקנו לישון ואיש לא ביקש ומאי קסבר, והם לא קמים רק אני קם, אבל אני מקבל בהכנעה ואומר הכל לטובה והולך אל הציון. שם איני מזדרז לומר סליחות עם הצבור בשל בחירה עייפה וכך מפסיד סליחות בער"ה אבל התרת נדרים אמרתי ואח"כ מניין שחרית ואחריו ווידוי תכליתי וביקשתי על כולם אבל לא הספקתי לחזור על השנה במחברות חשבון הנפש שלי, רק מעט, ולהתחזק עם ה mp3 לסירוגין… וכעת התחיל המסע הרוחני אל צור הלב תשס"ח כי ציון רוזיליו מצא אותי על הציון והתיישב לידי ושוחח עמי אודות  תורת רבנו בעניין אלול – עד כמה אפשר לפעול אם מקבלים מעט הרגש לגבי פגם החטאים שלנו, ואני, למרות שהכרתי את הדברים, תופש טרמפ על זה ומוריד את ראשי על ידי וסוחט מעצמי כמה דמעות אמיתיות שהפכו לבכי כואב של חרטה בנוסח היסטרי של  "אני לא רוצה לפגוע באף אחד! אני לא רוצה לפגוע באף אחד!"… מן צעקה החוזרת אצלי לאחרונה… לך תדע… ואני חוזר וצורח את זה עוד ועוד ובוכה מרה. עד שרווח לי ונטהרתי מעט ואני חוזר, אסיר תודה, לדירה ונח מעט ואחר כך עוד שיחה עם ציון ושנינו הפסדנו בגללי את התיקון הכללי בצבור, כפרת עוונות… והכנות אחרונות לחג, קניות קטנות, שכפול מפתחות… טלית קטן חדש כבר הכנתי בנסיעה, הודו להשם, כי היתה השגחה מיוחדת עלי שהייתי אולי היחיד עם מקום פנוי לידי, ממש כך, כבוד אישי, וכך גם בחזרה, למרות שמאוד הקפידו למלא את כל המקומות וכמה פעמים בדקו ושאלו אודות מקומות פנויים וכל פעם אני אומר 'לידי יש' ושום דבר… החברה, אגב, התמודדו איש בדרכו עם הנסיעה המפרכת וחלקם התנהגו שלא כראוי ובהמוניות חלילה וגם השתלחו בנהג חינם… ואז הליכה למקווה ועבר בשלום ברוך השם, וקניתי כרטיס רב פעמי של 10$ והיה לשווא כי לא תבעו כרטיסים במשך החג וגם מים חמים לא היו, במין שרירותיות אשכנזית, אני חושב, כי לספרדים מותר, ושמעתי  כמה שירים בדיסקמן לשמח את עצמי לפני החג ודאגנו להדליק נרות יו"ט ולעשות עירוב ובלב טוב לבשתי את החליפה והנה תיקון נוסף, אמיתי, הריץ' רץ' נשבר וכאן לא היה סוף של אגדות ילדים כי גיליתי ששכחתי את זוג המכנסיים הנוסף בבית ואלה שהורדתי מלוכלכות, וכך כל החג וכל השבת הסתובבתי עם הבזיון הנסתר הזה, המטריד תמיד, של גנות ריץ רץ פתוח במכנסיים…

אני אומר תיקון נוסף כי היה אחד קודם, עוד בארץ… ואני נזכר כיצד חיה קמה מן המיטה מתנודדת מעייפות להיפרד ממני ונמלאתי הערכה עזה אליה והייתי יושב כהה מעייפות בבית הנתיבות ואיני יודע פרטים מזהים על הטיסה עד שמצאני יפתח ממתין נים לא נים ומסר לי את הכרטיס שהיה  מורכב משני גליונות מטושטשים מעט שנראים מצולמים במכונת צלום אחד הלוך והשני חזור, והפקידה המיואשת בקבלה לקחה ממני בטעות גאונית את גיליון החזור והשאירה בידי את כרטיס ההלוך עם כרטיס עלייה למטוס, וכך הגעתי אל הduty free – לא נשאר לי זמן להתפלל במניין, כך שיערתי לעצמי, אז לפחות ננסה לראות מה חדש בעולם התמורות… והכוונה כמו שאיינשטיין יודע לספר שהחומר מתחלף באנרגיה והם למעשה אחד דו- פרצופי, כך ב duty free הם יודעים להראות כיצד תערוכה של פרפראות ותפנוקים משקאות וצעצועים מתחלפת בדולרים והם אחד דו-חלומי. ואני מגיע אל הקופה עם שני בקבוקי J&B  אחד לכבוד סוכות ואחד לכבוד החתונה של שרה רבקה ומבקש להפקידם עד לחזרה לארץ, והקופאית: היכן הכרטיס חזור? ואני מגיש לה והיא: 'לא זה הלוך', ואני: 'לא זה חזור', והיא שוב באי סבלנות: 'זה הלוך!' ואני מתחיל לשמוע את האזעקה בנבכי המח ומביט באי אמון והיא צודקת ואני עוזב אותה בתנועה של חיה המריחה מוות ולבי מתכווץ לנקודת חיים קטנה וכל מנגנוני החירום מצלצלים אצלי, כל הטיסה הזו היא טלאי על טלאי של ניסים ואני בחיים לא עולה על המטוס בלי כרטיס חזרה… אני מנסה לפרוץ את המחסומים חזרה ל check in במסלול שבו הגעתי והשוטרים משיבים אותי מיד אל ה duty free: 'אין דרך כזו אדוני', והם בוודאי לא בסרט של לחרוג מן הספר והפנו אותי אל המודיעין ושם הרגיעו אותי זה לא נורא יחזירו לך את זה, אתה תפגוש את אותם האנשים עם הכרטיס שלך בעלייה למטוס, זה בטוח…ובאמת כבר הגיע זמן העלייה למטוס, ואני מתקדם לשם, מותש מהמתח, ובדרך רואה את החברה מתנהלים במנוחה עם התיקים אל שער היציאה למטוס לאחר שהתפללו בזריזות בבית הכנסת… ובבת אחת לבי נצבט. הבנתי. אבל האם הקב"ה כביכול כבר הקדים מכה על סמך שאני אבחר לא להתפלל? קשה לומר דבר כזה…לא יתכן…ומה היה קורה לו הייתי מחליט להתפלל? אעפ"כ לבי הכיר את פני האדון השם כאן וזו היתה חרב מושחזת של בזיון הישר אל מח השדרה של הגאווה.

חזרה אל ערב ראש השנה.

הלכתי אל הציון אל תפילת מנחה אחרונה של השנה והחל לטפטף ועד מהרה הפך לגשם קל ובציון קרנבל: הכל נבלע בכל ואין מושל בכיפה, כמו, למשל, המח – שיש בו אזורים אזורים, כל אחד מרכז תפקודי בפני עצמו אך בעת ובעונה אחת חלק רצוף מהמח, כך גם בציון: מניינים מניינים כל אחד עסוק בשלו ובעת ובעונה אחת חלק רצוף מגוש אדיר של מתפללים המתנועע באלף תנועות. וכמובן שלא שמרו לי מקום בשום מקום שם, ולהיכנס לאיזה שהוא מדרך כך רגל שם זו החלטה שבאופן אחר מחתימים אותך על מסמכים לפני שאתה ניגש אליה, אבל אני ועוד רבים רבים קיבלנו אותה. ולא אמנע  מלספר שאני הגעתי בדיוק בזמן הדחיפות הלא נסלחות של תלמידי אחד המפורסמים הנערצים של ברסלב שהיו מגרשים הצידה בצעקות פרא והדיפות לא עדינות את כל הקהל שהצטופף מאוד ליד מצבת ההשתטחות של הרבי, כדי לאפשר לרבם מעבר יציאה מן המקום. כך גם פינו לו דרך פנימה. כמו אמבולנס שעובר בצומת פקוקה. וזה עסק מצער שתמיד חוזר על עצמו ותמיד מעורר התמרמרות מוצדקת. אני לא יודע איך אפשר אחרת אבל כאן ה 'לא טוב'  מוצא דרך לחדור אל הציון. בכל אופן הגעתי כמה דקות מאוחר והמניין הראשי היה כבר בעמידה והתנועה הפנימית של הקהל הביאה אותי ליד הקיר החיצוני החדש עם החלונות הרחבים ושם הצטרפתי אל מניין זעיר שהחל את חייו הפרטיים בתוך רחם החיים הגועשים סביב… המנחה החלה לעלות על המזבח אשר לפני השם אך לא הרחיקה עלות והגשם הנמשך גרם לאנשים לנסות למצוא מסתור ביתר שאת וזכות החסינות של תפילת עמידה בישראל לא כובדה, וזה הפך בלתי אפשרי אפילו לחפף ונאלצתי באמצע שמונה עשרה להחליף מקום פעמיים עד שנעמדתי אצל החלון תחת רצועה רחבה של שמים פתוחים בלב הסככה החדשה (כך בנו אותה) ושם, הודו להשם ולגשם, היה פחות צפוף וניתן היה לסיים משפט בלי אפקט ה bowling. אך גם שם לא היתה לי מנוחה כי עמד שם פיגום מתנועע חדיש של בנאי סככות, גבוה עד התקרה כזה, שטיפסו עליו עוד ועוד 'לוליינים לשעה אחת' מקרב צעירי המאמינים שרצו לראות את המראה כולו מגבוה והיה ברור שאין המתקן יכול לעמוד בעומס וחששתי שאחד מהם או כולם יתמוטטו לי על הראש, והחשש גבר לאחר שאחד מהם שנמאס לו ירד לי בבום על הכתף ועל הכובע. אבל יותר מזה לא ידעתי לעשות, לכן התאמצתי מאוד לזכור שאני מתפלל… ואז משמים הזכירו לי שזו התפילה האחרונה של השנה, והשם ראה את ידי המושטת אליו כל כך נלחמת לאחוז במעט ישוב דעת בלב הגעש והרעש ודופק לב הצבור, ואחז בה פתאום, והשער נפתח, ובבת אחת עלו הדמעות והלב גאה והגרון נחנק וצעקתי להשם במין צהלה של דביקות תודה לך על תשס"ז! תודה לך על תשס"ז! ועוד פעם ועוד פעם  הרבה פעמים… והייתי מוצף בתחושת העוצמה של האמת ונרגעתי ונמלאתי שמחה על היותי כאן וזה לא היה קורה בשום מקום אחר, חשתי. והמשכתי להתפלל בלב מאושר, נחבט כל הזמן ימינה ושמאלה והלוליינים למעלה והגשם למטה ולי כבר לא אכפת –  by by תשס"ז darling,  וברוכה הבאה תשס"ח dear.

לקראת ערבית כבר פילסתי לי דרך אל מקום מעט יותר מרכזי, העיקר לא בטווח הקריסה של הפיגום אבל עדיין באותו קו הרוחב של הטפטוף כדי להשאר  בצפיפות של פחות מ 50 איש למטר, וקבלת עול מלכות שמים של הקהל היתה נפלאה וחגיגית, ותפילת העמידה היתה נפלאה עוד יותר, כי כבר נכנסנו אל לב הבלגן ויצאנו בשלום ושוב הוא לא הפריע,  וגם הטפטוף לא גנב את ההצגה והתפללתי כמו על שפת אגם שקט, ובקשתי על מלכות שמים עלי אדמות בלב קרוב, וכאשר פסעתי אחורה בתוך שטח מצומצם שהיה באופן פלאי פנוי מאדם אמר לי אחד מהצד תראה איזו תפילת ערבית סדרו לך…וכשהתפזר המניין, חבורה קטנה של אנשים לידי בגיל העמידה, מסורתיים כאלה, היתה כל כך שמחה עד שהניחו ידיים על הכתפיים ובקפיצות ודילוגים חצו את כל קווי המתפללים בשירת 'שנה הלכה שנה באה אני כפי ארימה' משאירים אחריהם חיוכים על שפתי כולם. לא שהיו חסרים שם חיוכים אבל אלה היו רחבים במיוחד.

סעודת החג היתה בארבע אמותינו. בלי תוספות, מעט סימנים והרבה עייפות, והופ, למיטה.

ובלילה הנייד העיר אותנו, ולמעשה, שוב רק אותי, ב 2.30, שכמעט אין שעה כזו, ובזה הנייד קיבל דין רודף גם לדעות המקילות כי מעתה זה נמשך כל לילה ובלי טעם נראה לשכל (בצהרים למחרת שאלתי את בעל הנייד: WHY, אבל: NO REPLY), ובתחילה הייתי בטוח שהשעה 4.00 כמו אתמול ומיד עוררתי בעצמי מחשבות טובות והרבה אמונה וקמתי קוממיות רק כדי לגלות שאני על הסדן – בין המיטה לבין המניין – כי למיטה אי אפשר לחזור כי מי ערב שתקום אח"כ, ולמניין יש עוד הרבה זמן, וגם ברררר… בחוץ, אעפ"כ הלכתי אל הציון וישבתי שם עם מחשבותי והתחזקויותי ועם התיקון הכללי וכמובן שהיה קל למצוא מקום בשעה כזו ולבסוף גם החלה התפילה ועברה כראוי, הודו להשם, ואחריה נמנמתי כצפוי על הסטנדר sorry boys  וקמתי רענן לקריאת התורה והתקיעות ותפילת מוסף…

תפילת מוסף עבורי היא השיא של ראש השנה, היא העיקר, היא  לב העבודה, היא תוקף הצפייה בהוד מלכות השם ובתפארת רחמיו, תוקף החזיון של שפע המון בריותיו הקוראים אליך הצריכים לך ולתפילותיך… ורגע השיא שבשיא הוא קטע הזכרונות שבמוסף… כאן אתה נכנס אל תורף הדין, כאן נעצרת הנשימה לעת עלות המשפט, הנה נחרצים הגורלות ונולדות הגזירות ונזרעות על תלמי השנה החדשה…רגע מסמר שיער…מי למוות מי לחיים …אל הרגע הזה התכוננו, אל הרגע הזה הוזמנו לכאן, כתתנו רגלינו, נעים ונדים היינו בואכה מקום מבקשי נפשנו, ואף שילמנו כסף רב רק כדי להיות במקום בו תוכל לעמוד במלוא כח שליחותך כמצביא גדול ולהטות את דין דרי מעלה ודרי מטה לכף זכות…כיצד??

בתוקף אמונתך באלוקיך, בתוקף בטחונך ברחמיו, ובעיקר, בתוקף  אמונתך בחביבות האדם אצל בוראו ובעונג פסגת השעשועים שגורמים לו הצדיקים. ומי היה מעז להעלות זאת על דל מחשבתו שאל עליון נבדל מכל רעיון, אור האינסוף נשמת כל זירת החיים, יעניק את שרביט תהלתו לשוכני עפר וקרוצי חומר…וזה עבר נפלא. השנה זה עבר נפלא ביראת גיל של עונג רואי פני המלך היושבים ראשונה במלכות, הצופים אלי אהבתו… אכן ההכנות המרובות וההתחזקות הממוקדת כל אלה נתנו פריים ובשעה שבשנים עברו היו שניות שבהן נלפתתי בזרועות הדין הרי השנה דגלי מלכות החסד של השם נישאו בגאון בדעתי והבשורה הנהדרת של מלכותו הייתה מצוירת באופן חי וחווייתי אצלי, אשריך ישראל!  על הרגעים האלה אמרו חז"ל בגמרא: איזהו גוי גדול? שמכיר באופיו של מלכם ויודע לאכול משמנים וללבוש לבנים ולשתות לחיים ביום הדין. כי מכירים הם נאמנה את רחמיו, כלומר מאיר להם בצור הלב שאכן נפלאים רחמיו ומלכותו היא מתנה לכל. והייתי אסיר תודה להי"ת שהשגיח מעבר להשגה להעמיד ולקיים את המעמד הזה, ולצדיק שהאציל מהוד דעתו עלינו…

אם כן המוסף עבר באור הרחמים. אך לא תמיד היו הרגעים המאושרים האלה. לא, לא נהייתי מלאך (don't worry everybody), הרבה חלישות הדעת ומחשבות מריריות היו עולות ומתקבצות כל העת ולא תמיד זכרתי לגרשן בטרם תחדורנה אל הלב או יותר גרוע תעבורנה את השפתיים, והשם יסלח.

והסעודה השנייה כבר הייתה  סמוך לחצות היום כי המניין נמשך ונמשך, כפי שצפיתי שיימשך, כי הם חוזרים על הטעות הזו כל שנה, כפרת עוונות, וביום השני  תמיד מתקנים את עצמם. ומנחה התפללתי בקלויז הענק ושם פגשתי את זהבי, אחי הנדיב זהבי, ומיד הזמין אותי לאכול איתם בלב שופע, אך אני מכיר את עצמי ומעדיף את הפשטות התכליתית  בלי להגרר אחר גינוני הסעודה. אני הבאתי עמי מזון צנוע, מדוד וקצוב לכל סעודות החג והשבת, והייתי סכל לחשוב שמן השמיים יתנו לי לשבת לי אל סעודותיי ולהתעטף בעצמי. אין מצב כזה. תמימות היתה זו לחשוב שיניחו לך לגלוש אל מידת סדום של שלי שלי שלך שלך, כי  גלוי כלפי שמיא  שלבך אונס אותך. לבך שאינו מתוקן, ואינו נדיב עד קצה אנושיותו, אונס אותך לדאוג לעצמך ולהציב שלטים "תיכף אשוב" סביבך, או "סגור לרגל העלאת ניצוצות". והמידה היא: שכל זמן שאתה רוצה להתקרב אל השם, רוצה להתבגר ולהתקדש, רוצה לצאת משפלות שלטון המידות הרעות בך, יעזרו לך מן השמים ויפרו את תכניות השימור העצמי שלך. לא יעזור כלום. ילבישו עליך מצבים ונסיונות שיכריחו אותך ליטוש את מדיניות הבדידות ה"זוהרת". ילבישו עליך אנשים שיש להם פחות ממך ולא תוכל להתעלם. תיקלע בהכרח למצבים של אי נעימות מחייבת. יאלצו אותך לצאת אל מידה אחרת ולטעום ממנה ולראות כי טוב. היא מידת הביטחון. היא המידה הנחשקת והאהובה בשמים ובארץ. רק ככה. לכן, אח שלי, קבל עצתי וכך תעשה: מיד באוטובוס או בחדר, פתח לרווחה את המזווה, כלומר את המזוודה הנצורה שלך, והנח לפני כולם את כל מה שאגרת לעצמך, ובשמחה!  ואל תדאג, אל תדאג.  ידאגו לך. תראה שלבסוף לא תפסיד. נסה בעל כורחו של לבך המבוהל ותווכח. אצלנו בחדר הרוב היו כאלה. ומותר לקנא בהם כי כולנו נזכה, רק סבלנות, כי בלב אין קפיצות, אלא מתבשל לאטו ויפה לו.

אחרי מנחה ירדנו אל שפת האגם לומר תשליך, וזו כמובן חוויה ציורית יחידה במינה וחובה לכל חובבי האטרקציות. מי לא יעצור ויביט, משתאה, אל להקות הפינגווינים האנושיות הזרועות לאלפים על גדות האגם… מי הם? מה הם עושים?… וכמובן שלא חסרו שם  מצלמות המדיה האוקראיניות.

 ושם היה נסיון של 8 בסולם ריכטר, כלומר מבחן פנימי  ללב כל אחד, כי השמים נתקדרו בעננים של ממש, שחורים פחד, אויר טעון וכהה כזה והאף מרחרח גשם, ולא ניתן היה כמעט לקוות שלא ירד גשם,  ועדיין היית אמור לעמוד שם, חשוף מבלי מקלט קרוב, ולומר את כל הנוסח של התשליך בכוונה, ואף בשמחה, כפי שרבים עשו. כלומר, להסיח את הדעת מזה שאין לך בגדים להחליף, ואתה וודאי תחטוף דלקת ראות, ומה בכלל הביא אותך לכאן, ולמה אתה לא ממהר לעזוב ולהיות 'נורמאלי', הרי תשליך זה רק מנהג, ואתמול היה מזג אויר פחות מאויים וירד גשם… וואו! איזה קרב זה היה…אני מדבר כמובן מתוך עולמי אני, עולם בבנייה , עיירת פיתוח, אחרים היו רוקדים ולא חוששים בכלל. ולא תאמינו – לא ירד גשם!  אתם מבינים. הקרב היה להאמין ולהרגיש  שבוודאי לא ירד, ולא סתם מחשבה של טוב מקסימום נתרטב, חוויה, כפרת עוונות, אלא לזכור חזק שמזג האויר לא  נקבע  בתחנה המטאורולוגית  אלא כפי הבטחון שלך באדון הכל. וזה היה כמעט  נוגע בבלתי אפשרי.

 ואני אמרתי פעמים רבות לחברה בישיבה: אתם צעירים ויש לכם מזג סוער, אתם אוהבים הרבה אקשן והרבה התמודדות נכון? אז תדעו שעיקר האקשן בעולם, שיא העלילה, מלחמת האינסוף באינסוף מתחוללת אי שם בלב שלכם. מי הבמאי? מי הצלם ? מי ההרפתקן? מי הצוות שירד אל תוך עולמות הלב וינסה להנציח את הררי הרגשות ועוצמות האנרגיות שמתנפצות שם? הנה דוגמא קטנה כל פעם שמתעורר אצלכם חשק להתפלל בכוונה אם הייתם רואים אפילו בחלום, איזה כח קם לחסל את זה הייתם מתאשפזים לעד…אדם עולה לאוטובוס ולפניו ארבעים פנים חתומות מי יודע מה מתחולל כרגע מתחת לפני השטח… זה לא יאומן…

בשחרית של יום שני היה לי נסיון קשה, כלומר, בזיון גדול, שאני מעיז לומר במין גאווה עצובה שיתכן ואני היחיד באומן שזכה לו. לא משהו שקשור באישיות המיוחדת שלי אלא בזיון עובר לסוחר מהסרטים הקשוחים, אני פשוט לא יכול לספר כי זה מביך וכואב מדי ורק ברמז: זה לא משהו שהישראלים מורגלים בו. ואפילו אם תנחשו את הכותרת הרי את הפרטים לעולם לא תנחשו כי הם נדירים ונבראו עבורי. וברוך השם שאף אחד לא ראה, וברוך השם שמנגנוני ההגנה שלי ננעלו מהר ולא עשיתי מזה עניין ולא נתתי לזה להעכיר את רוחי יותר מדי. זה לא הפריע את חדוות החג ליותר מכמה דקות של ערעור העשתונות. הנחתי את זה בצד ונלחמתי לתת לזמן לעשות את שלו ולהכהות את הצבעים העזים…. לקח מעט זמן עד שעלה בדעתי שמא זו בדיוק המתנה של בזיון שעליה מדברים החסידים, ובמיוחד בראש השנה, יום המלוכה, שהעניין הוא לצאת מכבוד עצמי אל כבוד מלכים, והעיקר לא לחשוב חלילה שהשם לא אוהב אותי או לא מחשיב את כבודי, והראייה- כי כך קרה לי , אלא הפוך, עלי לומר שנתייחדתי בתשומת לב מיוחדת.

אעפ"כ, בתחילה זה גרם לי לומר לעצמי במוחלט שלכאן אני לא חוזר, וכל סברא אחרת היא פשוט חצופה ומגוחכת. והרושם הזה נשאר ברקע כעננה שלעתים מתרחקת ולעתים מאפילה על הכל. אבל אחר כך קרו עוד דברים.

יתר התפילות עברו כסדרן והתקיעות היו טובות. תפילת מוסף היתה נפלאה כאתמול אך לא כל כך מפוארת וודאית בשליחותה כאתמול. ואחר כך, לסעודת החג השנייה, הצטרף אלי אורח, קיבוצניק, שזו לו השנה הראשונה בשמירת המצוות בכלל, ובאומן בפרט. תקנאו חברה. למה? כי אין עוד הזדמנות חיה ויקרה מזו להיזכר מה הרגשנו פעם כלפי התורה והמצוות. כיצד ידענו פעם להנות מהפלא הזה שקרה לנו ולהעריך את גובה אושרנו. עד כמה הצליחו לשדוד לנו את זה… ואנו כחולמים… עד כמה נפלא היה  לראות את סומק ההתרגשות על פניו ולהבין שעלי לפנות דחוף למחלקת  אבידות…

ואחר הצהרים התארגנתי ללכת אל המקווה לכבוד שבת. זו היתה התכנית. אך במקווה חכתה לי אכזבה והמים היו קפואים בין במקלחות ובין במקווה, ואני התקוממתי בכל מאודי נגד הרעיון של מפגש עם המים האלה, היה ברור לי שאני לא עושה את זה וחבל על הזמן. ויצאתי אל הציון למנחה ושם אחרי מנחה איני זוכר בדיוק מה קרה אבל קרה משהו כי לפתע נמאס לי מצבי המהוסס והמתוסכל ונמלאתי מין החלטיות חסרת פשרות, חצי כועסת כזו, מין רוח גבורה נמרצת ונואשת של עד מתי למאסר הזה בכבלי מורך הלב, ואני מנפץ את האזיקים ללא דחוי של שנייה וללא עסק עם שום מחשבה של רפיון בעולם, וקודם כל חזרתי אל המקווה הישר אל המקלחות השוממות, עם צעקות קרב בין הקילוחים הקפואים… לכבוד שבת קודש… לכבוד שבת קודש! ואחר כך אל המקווה עצמו והוא  דווקא נהיה פושר, להפתעתי, אבל לא היה אכפת לי גם אם לא, כי לא היה אכפת לי כלום. זה היה מסחרר. זה לא הייתי אני. זה השם שהוציא אותי ממצרים בחיפזון והייתי בחוץ! בחוץ! וזה היה עונג שהכל שווה עבורו. עוצמת הלב הגבור ותחושת 'השם לי לא אירא, מה יעשה לי אדם' או כל דבר בעולם… ומיהרתי למגורים להדליק נרות שבת אבל השקיעה הקדימה אותי בכמה דקות ואני לא מאבד את השמחה כי אני לא במצרים.

ועתה אני נזכר מה גרם ללבי להתנער מההתבוססות המפונקת שלו.

כאשר הגעתי קודם אל הציון אמרתי אבוא מפאת ים כי הכניסה קדמה היתה פקוקה לעייפה, וטיפסתי על גשר הכהנים המוליך לאחרי הבניין ובאמת היה רעיון טוב ומעל הגשר הבחנתי במניין שהיה מתפלל בסמוך לקיר האחורי של מניין התימנים, במין מובלעת שהותקנה עבורו על ידי ברזנטים וספסלים, ולמובלעת הזו היה המשך גם מהצד השני של הגשר שכאילו חצה אותה לשניים. ובמניין היו כעשרים שלושים מתפללים שרובם נראו אברכים צעירים, חסידים כליטאים יחדיו, והם היו שרים את אחת המנגינות האשכנזיות הידועות לימים נוראים, שרים מעט ותוקעים מעט, שרים מעט ותוקעים מעט, תקיעות דקות כאלה, לא מרשימות בווליום שלהם אבל מאוד טהורות, כל יהודי היה אומר את זה… השעה היתה שש ועשרים לפנות ערב והשקיעה תהייה בסביבות שבע, ועשרה וחלפה בי מחשבת רקע  'מה לתקיעות בשעה זו' אבל הייתי עסוק בשלי ומיהרתי אל הציון הקדוש. אבל אחר כך יצאתי וחזרתי לשבת באגף האחורי של המניין דלעיל שהיה ריק לגמרי, ועתה הייתי פנוי יותר להתבונן במתרחש והקשבתי לנעשה במניין… לתדהמתי אני שומע שהם אוחזים בתקיעות של מלכויות, בחזרת הש"ץ של מוסף. והיו מנגנים קצת ותוקעים תש"ת ומפסיקים, מנגנים קצת ותוקעים עוד תש"ת… סבלנות של מלאכים, עד שגמרו את כל הסדר והמשיכו 'היום הרת עולם'…ושליח הצבור היה נשמע כמו השופר, קול מרחוק  תחת טלית כבידה דק וערטילאי ודבוק. ואמרתי לעצמי רבש"ע הם לא יספיקו בחיים ככה, החג יצא ושבת תכנס והם בקושי יגמרו זכרונות. ושאלתי מי ומה אלה ואמרו לי זה המניין של הרב מ.  הם התחילו אמנם מעט יותר מאוחר, בסביבות שמונה תשע בבוקר, ועד עכשיו הם מחזיקים קו. כך היא דרכם: מתפללים פרק, ואז מפסיקים- פעם לקידוש פעם לטבילה- וחזרה אל המניין. והשמש בשלה והם בשלהם ואין קשר. מה עם אוכל, מה עם הכנות לשבת, מה עם השקיעה, מה עם מנוחה, כנראה שיש כאלה שפשוט לא פותחים את הדלפק של השאלות בראש השנה. היום לא מקבלים שאלות. היום יום ההכתרה ולא קורה שום דבר אחר.

מה דעתכם?  אני מכיר קצת את הרב מ. ואף כתבתי עליו ביומן שלי בזמנו. זה היה בקייב תשנ"ט. אז ראיתי אותו בפעם הראשונה, וזה היה לפנות ערב והחשיכה יורדת מהר ואנו ברחבה הענקית לפני בית הנתיבות ולשם הגיע הטרקטורון עם הקרוניות של כל המזוודות שלנו והטיל אותם בתפזורת על פני הרחבה ומתחיל לטפטף ואין תאורה וכולם עטים למצוא את שלהם לפני שיהיה קשה להבחין וירטב הכל, והוא צעיר מלאכי כזה, צנוע בתכלית, ידיים שלובות וגם רגליים שלובות, בשקט שעוטף מלכות שלימה, עומד בקצה המגרש תחת העננים הדולפים ומסביר לשני בחורים טריים עד כמה אין אנו באים חלילה אל הצדיק על מנת להתפלל אליו או לבקש ממנו, אנו פונים רק אל השם ומעוררים את זכות הצדיק, והוא, זכותו תגן עלינו, יסייע לנו בדרכים הנעלמות שבהם העולמות מתקשרים זה עם זה, משהו מעין זה…כרגע איני זוכר יותר וגם לא ממש, אך איני מתכוון לחפש ביומנים שלי כי לא זה העניין. העניין הוא שלאחר שנתיים או שלוש בחרו בו לאדמו"ר והחל להנהיג קבוצת חסידים, הצעיר באדמורי"ם כינו אותו, ואף על פי כן המשיך לבוא מידי שנה אל הרב מהשיעור שלי בליקוטי מוהר"ן ביום הפורים, לעת עלות היין אל גבהי הדביקות, כדי להתברך מפיו, וממשיך להגיע אל הציון הקדוש באומן בר"ה ומתבטל אל הרב נחמן מברסלב ואני מנסה לתאר לעצמי מהי האיכות ומהי הגדולה ומהו עומק הרוממות שאחד כמוהו, אחד כמוהו, משיג ברב נחמן, וכשאני מנסה להתעמק בזה עוברת לי צמרמורת בגב…

ואנו לקראת הסוף.

במוצאי שבת הרגשתי לא טוב וחלש להפליא ונבהלתי כהוגן והייתי נלחם כמו גלדיאטור בגלי הדמיונות המאיימים שהיו באים עלי אחד אחרי השני של מה עומד לקרות לי והתכונתי למסור נפש וללכת אל הציון, ומן השמים רחמו עלי ושמעתי איזה צעירצ'יק מהכניסה לידנו  צועק ערבית ערבית ומיד עליתי והיתה זו דירה מבולגנת באופן מקורי לגמרי עם כמה חברה טריים שנכנסים ישר ללב, טבעיים באמונתם כאלה, והרגשתי בבית, אבל להם היה קצת מוזר מה אחד 'נכבד' כמוני, לא בצבעים שלהם, מתעקש לשבת איתם, כי החצי השני של המניין המיועד, מהדירה שממולם, הודיעו שיבואו רק עוד 10 דקות. טוב, מחכים. ודיבור פה ודיבור שם והייתי בהחלט ברקע וממש לעצמי ופינו את השולחן והביאו סידורים והגישו לי אחד באדיבות רבה והתפללנו כראוי ואחר התפילה באו שניים מהם ובמין דחף הדדי חבקוני ונשקוני ואיכשהו זה היה מתבקש. קבלו את זה מבלי להבין. ואחר כך הבדלה, וסעודת מלווה מלכה, פשוטה ושמחה, עם רעים אהובים בדירה שלנו, ואנו אורזים… ומבלי להרגיש כיצד, כבר זמן להידחס אל האוטו של שלמה, הבחור, ויוצאים אל רחובות אומן הנטושים כדי להגיע אל אזור ההמתנה של האוטובוסים. נודע לשלמה במקרה שהודיעו על מקום כינוס אחר עבורנו, איזו השגחה, מה הייתי עושה אם לא… הייתי פשוט מחכה במקום הרגיל ולאט לאט נכנס לפלצות… אבל יש השם יתברך והכל נראה אחרת.

אם כן ציירו את התמונה: צומת כפרית ריקה רחבת ידיים בפאתי אומן, אפלה כמעט מוחלטת, חצות לילה, והקור מתחיל לזחול אל תחת קרום המח, וכמאה אנשים ואולי יותר מכורבלים במעילים, וביניהם ילדים, חונים על המזוודות בלב הצומת ועיניהם נשואות אל ההרים מאין יבא עזרם, כי אוטובוסים איין ואחראים מניין והשמועות נושבות מידי פעם ברוח קרה מצויה שהמארגן תקוע בהפסדים והנהגים ממאנים לזוז ורוצים עוד כסף. וזו טיסה סדירה מבוקרסט שאי אפשר להפסיד אותה (המקרה הזה מצוין בתחתית הכרטיס עם מילים מודגשות בסימנים צבאיים כאלה), ולפנינו עוד נסיעה של למעלה מעשרים שעות באוטובוסים, עם מעבר יבוק של תחנת גבול אוקראינית, וכבר אוספים עוד 15$ מכל אחד: רוצה רוצה לא רוצה שלום חביבי כאן אומן אוקריינה. ומישהו קיבל מהמארגן רשימות של אלה הכלולים בטיסה. אני כלול. מה אשיב להשם כל תגמולוהי עלי. אבל יש כמה שבלי סיבה צפויה לא כלולים והם חוזרים אבלים וחפויי ראש לעיר, מחר יבררו מה קרה, ובינתיים פרידה, נשיקות, מספרי טלפונים ומבוכה. ויש כאלה שמקנאים בהם כי הם חוזרים אל הציון ואל כוס תה חם ואל אופציה למיטה חמה ואנו פה צולחים את הלילה עם ידיים בכיסים ושקע ברומטרי מעל, והחלל הפנוי מסביב. והשמועה האחרונה אומרת שמי שרוצה יכול להשאיר את החפצים כאן וללכת אל הציון ואם יהיה שנוי יודיעו ברמקולים, וכמעט וודאי שעד הבוקר אין על מה לדבר, אבל לא רבים עושים את זה כי המתח לא נותן לך לזוז. ואני פוגש שוב את החברים מהנסיעה של הלוך ושמח לקראתם, ובעיקר לקראת יפתח וגיא שהיו בין אלה שהורדו באופן נפשע מהאוטובוסים בשל ליקויים אדמיניסטרטיביים לא שלהם, שם על הגבול, ונשארו חסרי אונים בקן הטרמיטים הלוחמות האוקראיניות, והשמועה עברה שהם היגיעו בשלום לאומן ממש בערב החג, ורציתי לדעת איך. והוא מספר לי ספור מופלא אודות שעות ארוכות ללא פתרון וללא עיצה כלומר בלי וויזות כניסה לאוקריינה, ועבור וויזה חדשה הם רוצים 200$ לוויזה, אם בכלל, והאלטרנטיבה היא לחזור לבוקרסט רומניה ולבלות שם את החג ואת שאר הימים עד מועד טיסת החזור, וזה עוד יותר יקר, וגם מה הרעיון…ושעת האפס מתקרבת והם יצאו להתבודדות, התבודדות מספורי החסידים הלא מצונזרים, ושפכו את הלבבות אוהו, אוהו, ואז נוצר הקשר גם ברשת הארצית, למטה, והקונסול של ישראל באוקריינה עזר להם בכל, ועד הסוף, ואף מימן הסעה לאומן. וכשזה נגמר בכי טוב שאלו אותו תגיד בכנות מהיכן הנכונות הנאמנה הזו? מה הסוד? יש כאן משהו… והוא עונה להם שזה בעקבות שלט דרכים המציין "אל הצדיק" שראה לפני כמה שבועות וחקר מה? מי? וספרו לו על הצדיק מאומן שעוזר לכל מי שבא אליו והתרשם כל כך וקיבל השראה ורצון לעזור גם הוא לאלה הפונים אליו… מה דעתכם?  והדיבורים העצומים מלאי האמונה ומסירות הנפש שחברי סיפר לי כיצד תארו בפני רבש"ע את רצונם להיות אצל רב נחמן בראש- השנה טלטלו אותי ומשהו עמוק זז אצלי, איזה מתג שהיה תקוע השתחרר, ונמלאתי קנאה ורצון להרגיש ככה ואז הציע חברי הבה נרוץ  לטבול, יש זמן, ואני הבטתי עליו כאל משוגע, אתה לא מאה אחי, בקור כזה? מה הקטע? אבל הוא ועוד שניים מהרו בקלילות במורד הרחוב אל המקווה ונשארתי אני מביט ומביט עם הקנאה והרצון שעכשוו בערו ממש ו…הופ, הצליחו להניע את הלב לפעולה. ואמרתי לגיא לפתע שמור לי על החפצים איג'ו, אני קופץ אל הציון אל תדאג לא יקח הרבה זמן. הייתי חייב. קודם כל לא נפרדנו מהרבי כמו שצריך, איזו בושה, זה העיק עלי כל הזמן, הנה ההזדמנות, וגם הייתי חייב כוס תה חם… אבל יותר מהכל משהו בתוך הנפש שהיה צובר קומפרסיה, הולך ומתעצם, נתן בי כח סוף סוף להרפות את האחיזה בעצמות היבשות של דמיון מצוקת הנסיעה, ולפנות אל הפן הנעלם, היותר מציאותי, של המצב. איני יודע אם אכן שתיתי אז תה או לא כל שאני זוכר זה שעמדתי מול מצבת הרבי בזוית מן הצד במרחק כמה פסיעות, וכמו בסרט ספור הפרברים כשהוא והיא רואים אחד את השני לראשונה בנשף הריקודים ואז, בקטע נפלא, הממחיש את כח הנשמות, כל הנשף והצלילים והאנשים דועכים אל האפלולית ההיולית של הרקע ונותרים קיימים רק שניהם מן הקצה אל הקצה,  כך גם על הציון, להבדיל, בחוויה מוזרה ועשירה, הכל נעלם, נמוג אל ערפל חלומי, ונותרנו רק אני והרבי, כלומר, בוודאות של פנים אל פנים, ואמרתי לו באופן הכי פשוט שתוכלו לעלות על הדעת במין התפעלות מופתעת ובלי שום מלבושים אתה יודע יש לך חסידים אמתיים שאוהבים אותך באמת. אבל באמת. מה עשית להם? תראה באיזה כח הם חיים. קח גם אותי. Please, אני רוצה להיות כמוהם. ואז פניתי אל רבש"ע באותה פשטות עם אותה נשימה ואמרתי לו רבש"ע אם אתה מביא אותנו הביתה  באופן שלא נאחר את הטיסה הזו – זה עבורי האות. זה זה. אז אני, בלי נדר, בא לפה גם בשנה הבאה, ואתה תמשיך לתקן אותי עד שאני אהיה כמו שאתה רוצה. ותאמינו לי, תאמינו לי שלא היה נראה סכוי שמשהו יזוז שם בצומת הנטושה וגם היה מוחלט בדעתי בלי גמגומים שאני עם הנסיעות האלה גמרתי, והנה חזרתי אל הצומת ולא נעדרתי יותר מעשרים דקות והשעה שלוש בלילה ותוך 3 שניות מרגע שהגעתי אני שומע שני בחורים שעמדו בצד עם הנייד והיו מנסים להשיג קשר קופצים פתאום וצועקים יש! חברה! האוטובוסים בדרך! תוך כמה דקות אנחנו זזים!

טרחתי והארכתי לכתוב את כל זה, ראשית, כי אני מאמין שאם האדם הוא יצור חשוב אז כל מה שקורה לו זה חשוב, ובעיקר בימי ראש השנה שהם תמצית כל השנה. וחשוב לא רק לו אלא לעולם כולו כי האדם עולם קטן. ועוד סיבה נפלאה להנציח את הדברים כדי שילמדו האחרים אודות כח הצדיקים, כי נתקיים בי מה שאמר הרב שלי לפני כמה שבועות לאחד האברכים שהתלונן באוזניו עד כמה הוא מרגיש רחוק מהצדיק… והוא לא יודע אם מקומו בשיעור… והרב אמר לו נו, טוב, אתה תראה שהיד  של הרבי יותר ארוכה ממה שנדמה לך שאתה רחוק ממנו.

ולבסוף, כי ראיתי בהשגחה טעימה כמו עוגת גלידה על כריכת אחד מלוחות השנה החדשים קטע נפלא מספר חובות הלבבות: "בן אדם עליך לדעת כי השונא הכי גדול שיש לך בעולם הוא יצרך… והנשק הכי חזק שלו הוא השתדלותו להשפיע עליך שתטיל ספק בדברים שנתבררו לך כאמת. שתפקפק במה שברור לך…הוא גורם לך להטיל ספק באמונתך ודתך שנתבררו לך והוא עושה זאת בכל מיני בלבולים וכזבים וקושיות של הבל." אם כן כמה נחוץ ומחוייב לרשום ולחקוק את אותם רגעים כבירים שבהם ידעת את האמת, בטרם יבוא היצר ויגרום לך להטיל בהם ספק. ואז משנכתבו יש  לחזור עליהם עוד ועוד כי בנפשך הוא.

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345