ברכי נפשי את יום השלישי כ"א באדר א', אז יש לנו אם כן יום אלף אלף!

בס"ד

לא האדם ההוא ולא האשה ההיא, לא הברוך הזה ולא הנפילה הזו הם הבעיה שלנו! אי התחזקות באמונה זו הבעיה שלנו! נתקדם עם זה – הכל יהיה אחרת.

הידד, מצאתי עבודה!

מזל טוב! נו, איפה הבוס?

הבוס זה הקב"ה. משלם טוב, ישתבח שמו.

עבודת השם יכולה להיות הכי נעימה בעולם אם רק שומעים את ניגון האמונה. אבל כאשר טרודים במשהו אי אפשר להקשיב לניגון… אנחנו כאן בתוך ניגונים של חתולים ונחשים, אנו מקובצים בתוך מכלאות ענק, גיטאות עד, ואנו צריכים להגיע למצב שהקב"ה יהיה אתנו גם בתוך הלימוד וגם בתוך הרחובות. כמה תודה מגיעה לרבש"ע על ימי שבת וחג כאשר נפתחת לנו מחתרת להמלט. איזה נס קיומי זה! ניתן לטייל בלב הרוגע ומנוחת השלום ולהימלא דמעות של געגועים והודייה למראה שכונה אפופת חיבה ואהבת עולם, נווה שוקט בחגו. צלילי עונג של מחנה שכינה ושקשוק כלי אוכל עולים מן הבתים לעת רעווא דרעווין כאשר השמש נפרדת מהנוף במניפה של צבעים… כן, אנחנו סופרים את רגעי הקטנות שלנו, את הירידות הצורבות שלנו! הם אינם לשווא! אינן הבל! הן לבסוף מתהפכות לרגעי אושר, לעליות כאלה. זו ספירת העומר שלנו. אנו רגילים כבר להחזיק מעמד, אנו יודעים שהשעות המתות, הנוראות, המדבריות, הן שוברי זכייה לאלה המחזיקים מעמד! אני נזכר בספירה אחרונה של העומר לפני שנה: היא היתה בדביקות אמתית כזו, רצון נואש להירפא מכל פצעי הג'ונגל, וזעקתו של לבי החלה לעלות באוויר… ועבר שם האברך א.ט. ונסחף בהתרגשות וצעק בקול גדול ומוזר, שלא במקום, "כן, כן, תשעה וארבעים יום!" וחזר כמה פעמים ובלבל את מחשבתי ואת לבי לגמרי – האכזבה היתה מטלטלת… היה גלוי וצלול שמן השמים נתנו לו רשות לזה. בני היה לידי והיה עד להתפכחות הכואבת הזו ואמר בכנות: 'לולא זה היה בא משיח, עוד לא הגיע הזמן'. והיו לנו שני ימים של התעלות אחר כך, שבת ושבועות, ואמר בני שאם היה נמשך עוד יום כבר היינו עפים דרך החלונות… לכן אנחנו זוכרים ורושמים את הביזיונות וההשפלות. אילו לא היו, לא היינו טועמים את טעימות האושר האלה. רק לא לבעוט! להחזיק מעמד! לספור את הרגעים האפלים – בתוכם חבוייה הדלת לאור.

הנה: ערב שבת אחה"צ, זמן מועד לנסיונות וקרה מה שקרה. הכעס והרתיחה שזה עורר בי היו כל כך ממשיים עד שנדמה היה שזה יישאר לעד. כלומר, אפילו אם הסערה הקריטית (בחזה) תחלוף הרי המסקנה והאינטרפרטציה יישארו תקפים. כך היה ברור כשמש וכך יצאתי אל המניין בתנופה של מתקפת עמלק, והטמפרטורה הולכת ורותחת וגרזן המוות הולך ומונף בחזה, מחשבות פרא ותרחישי אימה עולים ומציפים את המח… אבל ב"ה שלא שכחתי ולא צללתי חסר אונים אל חורבן לא ישוער אלא בקשתי בלשון מגמגמת, כהה, דלת מילים על נפשי ונשמתי. ואבי, מלכי, מושיעי, מגיני, מחוללי מעפר עזרני… זה לא יאומן עד כמה ידו פתוחה לקבל שבים. כששבתי הביתה קיבלה את פני אווירה נעימה, אחד הבנים היה מנמנם על הספה, היה ליל שבת שמח עם יום הולדת לדוד ויוחנן, חגיגי ואיכותי, בוקר טוב ומניין טוב וסעודה שנייה מבורכת בקודש עם אמירת נשמת כל חי של כולנו בצוותא, הללויה.

ולקראת השקיעה, בעת ההליכה הנאה, ראיתי כיצד עוד ועוד מקומות ברכס ההרים סביב זרועים בתים, וחלפה בי מחשבה שאולי זה בעצם קיום נבואת אחרית הימים: 'ומלאה הארץ דיעה את השם…' כי האדם הוא היצור היחיד שהוא בעל דיעה, הוא זה המגלה את כבוד השם בתוך יער הווילונות של העולם הזה, וככל שהארץ (ארצנו האהובה בראש) מיושבת בעוד ועוד בני אדם (מישראל) הנה היא נמלאת דעה את כבוד השם. פשוט ואמתי.

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345