ברך אל עליון את יום הראשון, י"א ימים בחודש (הראשון) לצאת בני ישראל מארץ הפישון

בס"ד

לא האדם ההוא ולא האשה ההיא, לא הפשלה הזו ולא הנפילה הזו הם הבעיה שלנו! אי ההתחזקות באמונה זו הבעיה שלנו! נתקדם עם זה – הכל יהיה אחרת.

הידד, מצאתי עבודה!

מזל טוב! נו, מי הבוס?

הבוס זה הקב"ה. משלם טוב, ישתבח שמו.

עבודת השם יכולה להיות הכי נעימה בעולם אם רק שומעים את ניגון האמונה. אבל כאשר טרודים במשהו אי אפשר להקשיב לניגון… כי אנחנו כאן בתוך ניגונים של חתולים ונחשים, אנו מקובצים בתוך מכלאות ענק, גיטאות עד, ואנו צריכים להגיע למצב שהקב"ה יהיה אתנו גם בתוך הלימוד וגם בתוך הרחובות. כמה תודה מגיעה לרבש"ע על ימי שבת וחג כאשר נפתחת לנו מחתרת להמלט. איזה נס קיומי זה! ניתן לטייל בלב הרוגע ומנוחת השלום ולהימלא דמעות של געגועים והודייה למראה שכונה אפופת חיבה ואהבה רבה, נווה שוקט בחגו. צלילי עונג של מחנה שכינה ושקשוק כלי אוכל עולים מן הבתים לעת רעווא דרעווין כאשר השמש נפרדת מהנוף במניפה של צבעים… אבל גם את רגעי הקטנות שלנו אנחנו סופרים ואוספים. גם את הירידות הצורבות שלנו! הן אינן לשווא! אינן הבל! הן לבסוף מתהפכות לרגעי אושר, לעליות כאלה. זו ספירת העומר שלנו. אנו רגילים כבר להחזיק מעמד, אנו יודעים שהשעות המתות, הנוראות, המדבריות, הן שוברי זכייה לאלה המחזיקים מעמד! אני נזכר בספירה אחרונה של העומר לפני שנה: היא היתה בדביקות אמתית כזו, רצון נואש להירפא מכל פצעי הג'ונגל, וזעקתו של לבי החלה לעלות באוויר… ועבר שם האברך א.ט. ונסחף בהתרגשות וצעק בקול גדול ומוזר, שלא במקום, "כן, כן, תשעה וארבעים יום!" וחזר כמה פעמים ובלבל לגמרי את מחשבותיי והבהיל את לבי. האכזבה היתה מטלטלת. היה גלוי וצלול שמן השמים נתנו לו רשות לזה. בני היה לידי והיה עד להתפכחות הכואבת הזו ואמר בכנות: 'לולא זה היה בא משיח. עוד לא הגיע הזמן'. והיו לנו שני ימים של התעלות אחר כך, שבת ושבועות, ואמר בני שאם היה נמשך עוד יום כבר היינו עפים דרך החלונות… לכן אנחנו זוכרים ורושמים את הביזיונות וההשפלות. אילו לא היו, לא היינו טועמים את טעימות האושר האלה. רק לא לבעוט! להחזיק מעמד! לספור את הרגעים האפלים – בתוכם חבוייה הדלת לאור.

הנה עוד דוגמה: ערב שבת אחה"צ, זמן מועד לנסיונות וקרה מה שקרה. הכעס והרתיחה שזה עורר בי היו כל כך ממשיים עד שנדמה היה שזה יישאר לעד. כלומר, אפילו אם הסערה הקריטית (בחזה) תחלוף הרי המסקנה והאינטרפרטציה יישארו תקפים ולא יימחו. כך היה נדמה. כך, למעשה, היה ברור כשמש וכך יצאתי אל המניין במן תנופה של מתקפת עמלק, והטמפרטורה הולכת ורותחת וגרזן המוות הולך ומונף בחזה, מחשבות של תרחישי אימה שוטפים מן הלב אל המוח וחזרה… אבל ב"ה שלא שכחתי ולא צללתי חסר אונים אל חורבן לא ישוער אלא בקשתי בלשון מגמגמת, כהה, דלת מילים על נפשי ונשמתי, ואבי, מלכי, מושיעי, מגיני, מחוללי מעפר עזרני. זה לא יאומן עד כמה ידו פתוחה לקבל שבים. כששבתי הביתה קיבלה את פני אווירה נעימה, אחד הבנים היה מנמנם על הספה, היה ליל שבת שמח עם יום הולדת לדוד ויוחנן, חגיגי ואיכותי, בוקר טוב ומניין טוב וסעודה שנייה מבורכת בקודש עם אמירת נשמת כל חי של כולנו בצוותא, הללויה.

ולקראת השקיעה, בעת ההליכה השלווה, המתבוננת, ראיתי כיצד עוד ועוד מקומות ברכס ההרים סביב זרועים בתים מאירים, וחלפה בי מחשבה שאולי זה בעצם קיום נבואת אחרית הימים: 'ומלאה הארץ דיעה את השם…' כי האדם הוא היצור היחיד שהוא בעל דיעה, הוא זה המגלה את כבוד השם בתוך יער הווילונות של העולם, וככל שהארץ (ארצנו האהובה) מיושבת בעוד ועוד בני אדם מישראל הנה היא נמלאת דעה את כבוד השם. פשוט ואמתי.

 

 

 

 

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345