בשעה טובה – א' דר"ח חשוון: א'שרינו! חודש טוב!

בס"ד

 א' דראש חודש חשוון: א'מונה, א'הבה, א'מת. לכן: א'שרינו, וחודש טוב!!

ראש חודש קשור בזיכרון. כמו שאנו אומרים בתפילה: 'יעלה ויבוא…ויזכר זכרוננו ופקדוננו…', 'וזכרנו לטובה ביום ראש החודש הזה…'ובעיקר, ראש החודש הגדול מכולם – ראש השנה – נקרא ממש יום הזיכרון. ולמה? למה דווקא ביום ראש חודש צריכים לבקש על הזיכרון? להתחנן שלא יסתרו פני הרחמים?

כי אין אור. הירח נעלם. וצריכים ישועה ורחמים מיוחדים כדי שישוב האור, שיתחדש מאור הפנים.

אז, ברוך הבא חודש חשוון, אנו יודעים בוודאות שריבונו של עולם אכן יזכור אותנו לטובה. למה? אספר לכם משהו שיסביר למה.

שאל פעם אחד מידידי: איך זה שלכל אחד מחודשי ישראל יש איזה יום חגיגי שמייחד אותו ומעלה את חשיבותו, חוץ מחודש חשוון? מדוע נגרע חלקו של חודש חשוון? (אפילו יום צער ואבילות כגון עשירי בטבת הוא יום חשוב כי הוא עתיד להתהפך לטובה)

וענה: חודש חשוון לא קופח כלל. יש בו יום טוב! ואף טוב מכולם. זה יום א' בחשוון, יום שבו מתחיל זמן החורף בישיבות. אה, זמן החורף. איזה תענוג בלעדי לישראל. חמשה חודשים רצופים של גן עדן ומזון מלכות לנשמות הבחורים ולנשמת הכלל כולו (ובשנה מעוברת 6 חודשים). יכירו וידעו היום כל באי עולם ובעיקר שונאי ישראל כי האור שוכן בישראל. והאדם נמדד כפי האור שבו – השאר חרס והבל מתפורר, 'כי עפר אתה…'

היום יהיה האות הזה! היום יראו כי מציון תצא תורת האדם, ודבר ה' מישיבות ירושלים. מי לא יירא, מי לא ייחת כאשר מתלבה האור הזה, הוא סוד האדם?! כולנו יודעים שה king של השכונה אינו דווקא זה עם הזרועות החזקות והגובה המתנוסס אלא זה עם הלב הגיבור. הוא ימלוך! היום, אם כן, השם עוז לעמו יתן והשם יברך את עמו בשלום. ואין עוז אלא תורה. היא תעלומת רוח המלוכה באדם. לכן חז"ל שואלים: מי הם המלכים? ועונים: רבנן.

אשרי מי שליווה וראה את הבחורים עולים עם המזוודות לאוטובוס הנוסע לישיבה. הוא זכה להיות נוכח בעת התנעת הכור הגרעיני, הוא השתתף בהפעלתו ולו רק בראיית פרידה וייחול הלב…

וחזרה אל עניין הסתלקות האור ביום ראש חודש שלכן הוא צריך זכרון מיוחד (כדי לברוא בו את האור מחדש), ואנו, ישראל, משולים ללבנה המאבדת את כוחה ונזכרת לתחייה, אנו 'עתידים להתחדש כמותה', לכן יש לנו עניין גדול להבין את עניין ראש חודש. עלינו להזכר מה שאומר דוד המלך בעניין זה: 'כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא' (אמרנו את זה היום בהלל). ושואלים, מדוע ישועות בלשון רבים? לכמה ישועות הוא צריך? וכי לא מספיק אחת? אדם צריך וודאי לישועה, אבל המילה 'ישועה' כוללת הכל, כי אם לא, אז היא אינה ישועה (והקב"ה לא עושה עבודה לחצאין). אלא, עונים (והתשובה, חברים, עמוקה עד כדי צמרמורת)  שהישועה האחת שדוד המלך צריך לה (וכל אדם) היא תמיד מורכבת משניים. היא תמיד בת שני חלקים. החצי הראשון זה החושך וההסתרה שלפני הישועה ורק אז מגיע החלק השני של ההרווחה. כל ישועה בנוייה לעד באופן הכפול הזה: נסיון, אין אור, הסתלק האור, עמק הבכא, אימה של רעה ממשמשת, ואז, התגברות והתחזקות ונצחון. מאור פני השם. לכן דוד המלך כאשר הוא מודה על הישועה שקיבל הוא קורא לה 'ישועות'. ועל זה מלמדת תופעת העלמות הלבנה ולידתה.

במזמור נ"ו אומר דוד המלך פסוק נפלא: 'באלוקים אהלל דבר, בה' אהלל דבר'. הנה לנו תמצית הדעת: גם כאשר מידת הדין (אלוקים) פוגעת בי, אהלל דבר. אני משבח את גזר הדין כי אני יודע שהוא ראשית הגאולה (הלוואי עלינו האמונה של דוד המלך). ואז אני זוכה לקיים: בה' (מידת האהבה והרחמים) אהלל דבר. וגם בהלל, היום, חזרנו על דברי דוד המלך: 'צרה ויגון אמצא, ובשם ה' אקרא', ואז, הוא אומר בהמשך, 'כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא'. הוא כבר יודע, שבבוא הצרה היא כבר ראשית הגאולה. עד כדי כך יודע, עד שהוא כבר קורא בשם ה', כלומר, כבר משבח… אלה הם חיים טובים, אין מה לדבר.

 

תגובות

  1. רן פ הגיב:
    רן פ

    אז יוצא מזה

    שדויד המלך בעצם מגיב לקב"ה על הפסוק " טרם יקראו ואני אענה " והוא בעצם אומר לקב"ה טרם תענה ואני כבר מודה !


    דירוג: 5 / 5

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345