האדם המודרני (מאמר, על פי ד"ר נתן בירנבוים)

בס"ד

לקט ציטטות, אודות דמותו של העידן המודרני, מלוקטות מבין דפי הספר הנפלא 'עם השם' שכתב ד"ר נתן בירנבוים עוד בראשית העשור השני של המאה ה – 20. אני כורע ברך בפני הגאוניות שבדיאגנוזה. גם מנקודת התצפית שלנו לא היינו יכולים לשרטט את תווי פניו של העידן המודרני טוב יותר. [אני גם חייב להעיר שאנו מזמן כבר בעידן הפוסט מודרני. כמעט שאי אפשר לצייר בדעתנו מה היה נחשב פעם לא מודרני. העולם המודרני הוא ציור הזהות שלנו.]

אולי נקדים כמה מילים אודות ד"ר נתן בירנבוים. הוא היה מראשוני הציונים במרכז אירופה. אולי החשוב בחבורת העוזרים שפעלו יחד עם הרצל בקונגרס הציוני הראשון. דמות חלוצית, מקורית, עם מרץ ומעוף ללא מתחרים. והנה נטש את המחנה שיצר וטיפח במו ידיו וחזר בתשובה מטאורית אל חיק יהדות התורה והשקיע בה את כל אישיותו ושנות חייו הנותרות באותו אומץ לב, התמסרות והתלהבות שאיפיינו את דרכו מעולם. השם, אנא תן לנו עוד כמותו!

חלק מרעיונותיו ומאמריו לוקטו בספר הנפלא 'עם השם', ממנו אני דג את השורות המפוזרות האלה. זהו ספר חובה לכל הצמאים להביט ממעוף ציפור על מה שאירע לעם ישראל ולאדם כולו בעידן החדש.

[תחילה הוא עדיין מתייחס לזמן בו היה משרת כלשונו 'את המודרניזם הלאומי, האפיקורסי'. זמן בו הוא היה בטוח, כלשונו, 'שלעולם לא אגיע לידי כך שיתעוררו בי ספיקות לגבי כפירתי'. אבל זה קרה (והוא מתאר בקצרה איך) והוא זכה להכיר את האלוקים 'בכל היותו מובן מאליו – בורא העולם ומנהיגו'. נתחוור לו שכל הטענות אשר העלה נגדו 'מוכיחות רק שאי אפשר להגיע עד אליו, אבל אינן מבטלות את הוודאות שהוא חי וקיים'.]

ואני מתחיל לדלות שורות מרחבי הספר בהן הוא מתאר את החורבן המודרני:

"האדם המודרני חש כאילו נפקחו עיניו בפעם הראשונה לראות נכוחה. העולם מצוי וקיים וסוף פסוק. ובתכלית הפשיטות: החיים מתהווים והולכים מתוך החומר הגולמי, ומתמידים בזה על ידי פריה ורביה. נשמה ורוח אינן אלא פונקציה של החומר, ואם תרצו – תעלומות החומר. הפילוסופיה – להג ורעות רוח. דת – בטל ומבוטל. אין הבדל מהותי בין האי רלוונטיות של האלילים הרבים של פעם לבין זו של האלוקים היחיד. אדם נאור, נורמלי, הוא למעלה מהדברים האלה."

"לאט לאט נוכחתי לדעת כי בסיסמה 'חופש הרוח' דוגלים דוקא הללו שאין להם אפילו שמץ של מושג במהות האמתית של הרוח…הם אינם מסוגלים לעלות על דעתם שאדם 'בר דעת', 'מלומד ומשכיל', יוכל בזמן הזה להיות שומר מצוות.

המודרניזם שהכל תלו בו תקוות כה נשגבות נקלע למצב המתגלה יותר ויותר כפשיטת רגל… 'כוהניו' הגדולים נתגלו כבריות קטנוניות נלעגות. גם מדעי הטבע חשודים בעיני בשל התעלמותם המוחלטת מכל מה שמעבר לחושים ולשכל, כל מה שאנו משתוקקים להכיר או להרגיש יותר מקרוב… אין זאת אלא שהייתי פרא ונבער מדעת אם יכולתי לעבור על פני הגילויים הנשגבים ביותר של הרוח האנושית, שהניבו את מפעלי התרבות הגדולים ביותר של המין האנושי, ולא להבחין בהם. העדפתי ללקט פה ושם כל מיני עובדות של מה-בכך וראיות שטחיות. איך יכולתי לפרש את ההתגלויות הכבירות של הרוח בהיסטוריה כפעולות אוטמטיות של החומר הגס, המת…?!"

"אבל עקשנותי היתה חזקה…היתה לי הרגשה שאסור לי להיתפס לחולשה, ולהתכחש לתפיסת חיים היודעת רק על עולם מוחשי, שאפשר למששו בהגיון, אחרי ששירתתי אותה באמונה כחצי יובל שנים…זמן רב נדרש לאדם בנסיבות שלי שלא להתפעל כלל ממבטיו המלעיגים של המשכיל על: ה'טכסים' הדתיים, ולהבין כי אין זו אלא אותה גאוות סרק נושנה של הפרא 'המתורבת' כלפי איש התרבות ההיסטורית. של קל הדעת, מאחז העיניים ה'דתי', כלפי ירא השמים, המאמין האמתי".

"התחלתי לשמוע במילים 'רבולוציה', ו'ליברליזם' צליל אירופי דוחה… נקעה נפשי מתנועת-ההתקדמות העירנית, הבלתי פוסקת של אירופה, שלבסוף אינה מועילה כלום…כבר היו עלי לזרא ה'קידמה' ו'רוח האדם' של אירופה. נלאיתי נשוא את 'קרנבל המסיכות' הזה של אנשים קטנוניים המשחקים תפקיד של אלילים, ולמעשה רק שוקעים יותר ויותר ברפש". [שימו לב להבחנה המדויקת שלו, שהחיים המודרנים מאופיינים על ידי תנועת השתנות בלתי נשלטת, סוג של עירנות בלתי פוסקת, אי שקט המבעבע ללא מנוחה. מחליפים שיטות, דיעות ואמונות שהיו כעמודי תווך בלי למצמץ… "הם 'גילו' את החיים, והחיים 'תובעים', לכן אופנות מוסריות מתחלפות כל העת במרוצת ירידתן"]

"החלה אליליות חדשה של המונים מתרוצצים היום לכאן ומחר לכאן, בהנהגת אנשים קטני מח וחסרי אחריות, שמעיזים לשפוט ולהכריע בדעתם בעניינים הנוגעים לכלל האנושות ואף לאכוף את דעתם, וגם לכעוס אם לא מסכימים לה… אנשי הרוח שבהם, אם נשארו, הם כעין 'נקניקי השכלה': ממולאים ומפוטמים בכל מיני שברים ופסולת, שביבים ורסיסים של אומנות ומדע וחכמה עד כדי התפקעות".

 

"הם אומרים לדתיים במין חיוך מוכר של יוהרה הנאזרת בסבלנות: 'מספיק לאנוס את הטבע! נתקו את 'כבלי הרוחניות', פנו דרך לאמיתת היצרים, הלא ידעתם שהכל טהור בעיני הטהור'…היום כבר הכל מדולדל: היצרים שהאיצו בם עד הקצה תשושים… בריונות חסרת הסוואה מבצבצת ועולה בכל המקומות. כבר לא מחפשים הצדקה למעלליהם, לא מרגישים עוד צורך להציג טלפיים טהורות. לא מרגישים בצחנה העולה מגסות התוהו ובהו הפושט ברחובות ומחלל את בתי המגורים…ענן כבד של שחיתות וקלקול הם הורידו על כל המדינות, קשרו קשר כולם להשפיל את האנושות. גזלו מהעמים את מנוחתם."

"הם המליכו את גולם הטכנולוגיה כמלך עריץ על האדם, לא כמשרת האנושות. רעש המכונות, (היום: רשרוש המחשבים והמדפסות), שאון הרכבות, תעוזתם של גורדי השחקים החדשים, (המולת הבורסה והתקשורת) הם הם ערך החיים ומדד הקידמה. וכך הם גם דחפו את חייהם הפנימיים אל אותו תוהו ובוהו של ברזל ואבק, תאווה וזוהמה המרחפים על פני השממה, ואף מלאו לבם גאווה על גורלם זה.

הרגש היחיד שהם מכירים הוא המזוייף, הצעקני, הנובע מרוח החולין שנושב ללא הפסק. (היום: רגשות הוליבודיים, מתועשים). רגש אמתי, פנימי, של קדושה, (כגון בשבת), של כבוד ובושה כלפי העליונים, של יראה רוממה אל מול הסוד שמעבר, שונאים הם ושמים אותו ללעג וקלס, למרמס ברגלי כל.

'הציבור החרדי?', אגב חיוך נאור, ידוע, הם מסבירים שהענין באמת מאוד פשוט, באמת פשוט מאוד… תופעה מאוחרת קצת בחזיון הזה ששמו התפתחות האנושות… אבל בוודאי מה שהיה נאה לאירופה (ואמריקה ורוסיה וסין, יפן וארגנטינה וכל העמים…) צריך להיות נאה גם לעם היהודי… הם גילו הרי את כל תעלומות העולם, וצרכים כלכליים, טכנולוגיים, הם הרי המכוונים של ההיסטוריה! הם יורו לאדם את דרך חייו הפנימיים והנעלים ביותר.

היותר איכפתיים באים אלינו בטענות פטרוניות: 'הנשמע כדבר הזה?', מנסים להעניק לנו חיי קדמה, לעשות אותנו דוקטורים, טכנאים, סוכנים, ואנו מעיזים להתנגד?!"

"העולם כולו, בעיניהם, אינו אלא אוטומט כביר והאדם שרוי בתוכו כברייה ננסית מבוהלת חסרת ערך. הוא נבעת מפחד זרועות מנופי המכונה הענקית. למה יכול הוא לשווע? למה יכול הוא לזעוק? מלבד להינצל ולהיגאל מהפלדה הממארת הזו. וכי הוא יכול לשאוף לגאולה אחרת? גבוהה יותר?

משיח??! על מה אתה מדבר?! איפה ומי האלוקים אשר ישלח לו משיח? ואיזו מין גאולה שאינו זקוק לה כלל יביא לו? מה פלא אם הכופר מזלזל באמונת המשיח, כדרך שהוא מזלזל בכל האנשים ה'מפגרים'? מה פלא אם היהודים ה'מתקדמים' למיניהם מחייכים בלגלוג? הרי השקפתם הנבונה ופקחותם לימדו אותם לדעת כי המשיח אינו אדם מסויים או בשר ודם אלא כינוי למיפנה הסטורי, לתקופה אנושית, וכמובן גם לעסקים טובים.

האדם המאמין אינו רואה את האדם כמין גולם משונה, המתגלגל ללא טעם והגיון עלי אדמות. המאמין רואה באדם בריאה היונקת משני עולמות: התחתון והעליון, בריאה שאין עלי אדמות כמותה. גם ההנחה המדעית, כי השמש המאירה לנו היא אחת ממיליונים אחרות, וכי כדור הארץ הוא כוכב אחד בין מיליונים אחרים, לא תוכל לערער את אמונת המאמין: שתפקיד נעלה הוטל על האדם, על אף אפסותו הגופנית, תפקיד העומד במרכז העולם. החלק האלוקי שבאדם, משמש כתמרור על אם הדרך העולה אל האלוקים. האדם הוא העד המהימן ביותר של האלוקים."

"העולם המודרני הקים את הענק התרבותי הנוצץ, הרועש… כלומר, רדיפה מטורפת אחר הברק החיצוני והשאיפה לערטל את האנושיות מנשמתה. הם הגיעו למסקנה שיש 'ללכת עם הזמן'. לרוץ עם הזמן. לזנות אחריו. אליל הזמן פרש את כוחו המאגי על כולם.

בעיני המשכילים אנחנו, מי אנחנו? עניים מרודים העומדים בידיים ריקניות לפני איזה כסא כבוד ערטילאי… אנחנו, בעיניהם, במקרה הטוב, מעוותים: מכניסים את כל ההמצאות והצעצועים החדישים שלהם לשירות מצוות השם. כל יום דומה אצלנו לאתמול, לאחד מימות עולם. כלומר, האופנה והדיעות לא משתנות, הזמן בעינינו אינו אלא עבד נרצע לרצונו הנצחי של הבורא. הם, הם 'מתקדמים'. הם מבינים כל כך יפה שעוד חידוש טכנולוגי, עוד תענוג ובידור, עוד שיטות ועוד השערות ותיאוריות ועוד נסיונות מסוכנים למתוח את החבל… והעולם יוושע!"

הם אינם מאמינים באלוקים כי אינם יכולים לתפוס את האלוקות בידיים. וגם באותם מצבים שהם עצמם אינם יכולים להתעלם מן הרוחניות וצריכים אותה אזי הם מתחילים לשוטט 'ולבקש את האלוקים'. הם אוהבים את המושג הזה. ומעמידים פנים כאילו יש להם חשק ותקווה למצוא אותו. ואז, אוי לו לאותו אל שהם מרשים לעצמם להאמין בו. אינו יודע ואינו עושה מאומה. חלש וקטן מתולעת קטנה עלי אדמות, שאין לו עסק עם התהוות העולם, אבל באופן מוזר למדי שמר לעצמו זכויות מיוחדות בשטח המוסר. או שהוא עצמו אינו אלא חוק מוסרי מופשט. או אולי בבואתם של אלה שנתקפו שגעון גדלות.

בוודאי קיים לדעתם באדם הצורך להשתחוות בפני הבלתי נודע והבלתי נחקר, אך אין לזה קשר לצורת ביטוי מיוחדת דווקא, או לעבודת ציבור מסויימת. נזהרים הם ונשמרים מלומר או מלבטא, חס ושלום, את שמו כדי להיות בטוחים בפני מצפונם הם."

"באופן מובן מאליו, מעל אפשרות של פקפוק, לאדם המודרני צורת החיים החילונית נתפשת כצורת החיים היחידה האפשרית: סוג הראיה וההבנה היחידים הבאים בחשבון. כל האמונות וצורות המיסטיקה נסבלות רק כלוויינים סביב הפירוש החילוני המטריאלי, ובתנאי שהם מתעדכנים כל הזמן על פי התקן 'המודרני' האחרון."

עד כאן, על קצה המזלג, ציטוטים מהספר המדהים 'עם השם' של המופלא, יחיד בדורו, ד"ר נתן בירנבאום. זתע"א (להווה ידוע לכם שבחנוכה, בעת הדלקת הנרות, עם אמירת הברכה "שעשה נסים…בזמן הזה" אני מכוון, להודות לרבש"ע, בין השאר, על כך שזכיתי להכיר את הספר הזה).

 

 

 

 

 

 

 

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345