ההווה והדמיון

בס"ד

ההווה והדמיון

ידידי היקר, יעקב וונטורה, שלח לי מייל עם כמה מהגיגיו. הנה אחד מהם:

הרב 'בלבבי משכן אבנה' אומר שמידת המציאותיות והנצחיות הם מידות חשובות ביהדות. מציאותיות אין הכונה שאדם יודע מה קורה בעולם והוא מעורה בכל החדשות, אלא הכוונה שהוא לא מדומיין. כלומר, אינו נגרר להביא עצמו בהווה אל איזה נוף דמיוני המסיט אותו באופן לא מבורר מן המציאות.

לחשוב (לחוות) את העתיד אוֺ את העבר, אוֺ לשקוע במחשבות של מה יכולתי להיות, לחלום חלומות ולדמיין שאתה מנהל דיאלוג עם מישהוּ, כל דבר שתופס אותך ומוציא אותך מההווה, מהמציאות העכשווית, כל דבר שנוטל לך את החיות מההווה ומטיל את החיות לתוך הדמיון, זה מצב לא מתוקן, כי האושר נמצא רק כאן, עכשיו ואצלי ולא בדמיון. הדמיון יודע לצבוע את הדבר המדומה בצבעים יפים, אך לא אמתיים, לא מציאותיים, ולכן יש לוֺ כוח למשוך ולסחוף את האדם לתוכוֺ.

היצר מפעיל כוחות עצומים כדי שהאדם לא יחיה בהווה, אבל כאמור כשאדם יודע שהאושר נמצא רק כאן ועכשיו הוא מתרכז בהווה ומפנה את כל תשומת ליבו להווה. הוא משאיר את כל חיותוֺ בהווה, ולא מחפש את האושר – בעתיד, בעבר, במה שיכל היה להיות. ואם אדם לא מוצא את האושר בהווה אז צריך לדעת להסתפק במה שיש (הרי ברכנו היום שעשה לי כל צרכי) אבל ודאי לא לחפש אותו בתנחומי דמיון כלשהו. רואים גם שביהדות לא היו בעבר סיפורים לשם סיפור, כלומר לשם הנאה בלבד, אלא תמיד לאיזו תועלת ומטרה בליווי ההנאה, כי הם יחסו חשיבות גדולה למציאותיות ולא לשקוע בדמיונו

מה ההבדל בין אדם שחי על פי הטבע (הנורמה המקובלת בעולם המערבי) לבין אדם שחי באמונה? ההבדל הוא – שאדם שחי על פי הטבע כל המציאות שלוֺ זו מציאות של דיעבד, 'החיים שלי יהיו לכתחילה (טובים) רק כשאני אתחתן… עכשיו זה בדיעבד. החיים שלי יהיו 'לכתחילה' רק כשאני אהיה בריא עכשיו זה בדיעבד', וכן הלאה, ואילו אדם שחי באמונה בהשם, כל זמן ומצב שהוא נמצא בחיים זה לכתחילה, זה לא בדיעבד, זה הכי טוב שיכול להיות, לא יכול להיות יותר טוב מזה. מספרים על החפץ חיים שהוא שאל פעם מישהו, מה שלומך? אז האדם ענה לוֺ – יכול להיות יותר טוב. אמר לוֺ החפץ חיים, זה כפירה לומר שיכול להיות יותר טוב. כי אם היה יכול להיות יותר טוב, השם היה עושה שיהיה יותר טוב.
יעקוב וונטורה

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345