הייתי מאושר אותו בוקר

בס"ד

הייתי מאושר אותו בוקר ואספר לכם איך. אני מניח שעוד קודם לכן היה לי קצת ברק בעיניים וגם על השפתיים כאשר עברתי דרך התחנה המרכזית אל כיוון גבעת שאול, כי במסעדות היו עדיין מגישים ארוחת בוקר לאלה שקמים טיפה מאוחר (בני מלכים או לא) ומזג האוויר היה כזה שכל אחד מאחל לו ולאהובתו. השמש היתה רכה, לא משוגעת ממימן והליום (למרות שהקיץ בעיצומו), ונתנה אור צלול מהאלבומים של הציירים האידיליים ורוח נעימה מהסוג שנושבת בארצות האביב היתה נושבת. למרות שזה היה יום שלישי רגיל, יומיומי, ירושלים היתה שלווה ורגועה כאילו היה זה יום ששי בבוקר: מעט אנשים, מעט מכוניות, מעט רעש, כמעט שאין עצבים, אין הסחת דעת ממה שבאמת קורה, מזה שאתה חי.

ואז שמעתי אותו.

בהתחלה לא ממש שמתי לב. זה היה רחוק מהעבר השני של הכביש, מהרחבה שליד הכניסה לרכבת החדשה. משם הגיעו צלילי פסנתר. הם היו עמוק ברקע כך שאני המשכתי הלאה מהם עד שהבנתי שאני שומע מוסיקה יפה. זו לא היתה טכניקה מסחררת של כשרון וסינכרוניזציה, לא קצב מפליא אלא אקורדים פשוטים בטעם מתוק. מוסיקה שאני פשוט אוהב , סולם בינלאומי כזה השווה לכל העמים והגילים שטעמו טעם של שירי רדיו, ניגון ערב ועוד ניגון ערב, מלודיה פשוטה שכל מתחיל יכול לנגן אבל היא מכוונת, באינטואיציה מתוקה, אל הצופן של האושר הגנוז בנו… ובכן, בלי ממש להיות משוכנע שזה מה שכדאי לי לעשות, רגלי לקחו אותי אל הפסנתר – פסנתר כנף מפלסטיק, שעמד בודד ברחבה… אשרי הנשמה היקרה בעירייה, או בכל מקום שתהיה, שיזמה את הצבת הפסנתרים האלה… במבט לאחור הבנתי מעט את הגחליליות ושאר החרקים הנמשכים אל האור: גם אצלנו, בני האדם זה לכאורה אותו הדבר. הם, החרקים, לא במודע (אם שייך לגביהם דבר כזה) מחליטים להגיע אל האור, זה פשוט קורה להם. באיזה אופן שאנו לא מבינים זה קורא אליהם, זה בנוי עבורם. כך גם אנחנו וגם אני. והגעתי, והתרוממתי. וברכתי בלבי את ההשגחה שנקלעתי לשם בשעה שעדיין לא עמדו שם הזמרים עם הגיטרה והאמפליפייר כי האגו שלהם עדיין לא נותן להם מנוחה והם תמיד בווליום חזק מדי (כל כך חבל) וכל שכן הקפצונים עם הכיפות הלבנות והרמקולים האלימים שעל הטנדר. זה עונש מיוחד לדור האחרון שלנו: הבס הקטלני.

ונעמדתי מעט מאחוריו.

מהעבר שבו הגעתי לא ראו הרבה ממנו, הפסנתר הסתיר. עכשיו ראיתי אדם חסון, לא מידי גבוה בשנות השלושים ארבעים, שחום ללא פשרות, אולי אתיופי (אלא שהאתיופים רזים בדרך כלל), צוואר בשרני, ראש עגול, קרח לגמרי, משקפים מודרניות, בגדי ג'ינס כהים כך שהוא נראה יותר כהה ממה שהוא, קרחתו היתה מזיעה כי הפסנתר היה בשמש… בקיצור, אדם לא בעל חזות אמנותית. אפילו קצת מגושם, במילים שלנו. לא הייתי מחליט שהוא טיפוס רוחני במיוחד אם הייתי יושב מולו באוטובוס. בכל מצב לא! והוא ישב שם, עם הפקלאות שלו מונחות בערימה ליד הפסנתר, וניגן וניגן באופן כל כך פשוט, כל כך מתוק, ללא מילים ועשה את הבוקר למאושר… אז מה אתם אומרים?

אז, הלאה העיניים!! לעזאזל הסטראוטיפים האלה שהדבקנו לנו על הנפש! אנחנו משוגעים! בכל אחד ולכל אחד יש את המפתח להגיע לכל לב. לספר משהו שכולם מבינים וצמאים לשמוע, או הו… כמה צמאים.

 

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345