הייתי מאושר אותו בוקר

בס"ד

הייתי מאושר אותו בוקר. אני מניח שהיה לי קצת ברק בעיניים וחיוך על השפתיים כאשר עברתי דרך התחנה המרכזית בכיוון גבעת שאול. במסעדות היו עדיין מגישים ארוחת בוקר לאלה שקמים טיפה מאוחר (בני מלכים או לא) ומזג האוויר היה כזה שכל אחד מאחל לו ולאהובתו. השמש היתה רכה, לא משוגעת ממימן והליום (למרות שהימים ימי אוגוסט), ונתנה אור צלול מהאלבומים של הציירים האידילים. רוח נעימה מהסוג שנושבת בארצות האביב היתה נושבת… ולמרות שזה היה יום שלישי רגיל, יומיומי, ירושלים היתה שלווה כאילו היה זה יום ששי בבוקר. מעט אנשים, מעט מכוניות, מעט רעש, כמעט שאין עצבים, אין הסחת דעת ממה שבאמת קורה – שאתה חי!

ואז שמעתי אותו.

בהתחלה לא ממש שמתי לב. זה היה רחוק מהעבר השני של הכביש, מהרחבה שליד הכניסה לרכבת החדשה. משם הגיעו צלילי פסנתר. הם היו עמוק ברקע כך שאני המשכתי הלאה מהם עד שהבנתי שאני שומע מוסיקה יפה. לא טכניקה מסחררת של כשרון וסינכרוניזציה, לא קצב מפליא… אבל אקורדים פשוטים בטעם מתוק. מוסיקה שאני כל כך א ו ה ב , סולם בינלאומי כזה השווה לכל העמים והגילים שטעמו טעם רדיו אי פעם… ניגון ערב ועוד ניגון ערב… מלודיה פשוטה שכל מתחיל יכול לנגן אבל היא, באינטואיציה, בדיוק בקוד של האושר הגנוז בנו… ובכן, בלי ממש להיות משוכנע שזה מה שכדאי לי לעשות, רגלי לקחו אותי אל הפסנתר – פסנתר כנף מפלסטיק, שעמד בודד ברחבה. אשרי הנשמה היקרה בעירייה, או לא יודע איפה, שיזמה את הצבת הפסנתרים האלה. במבט לאחור הבנתי מעט את הגחליליות ושאר החרקים הנמשכים אל האור – גם אצלנו, לכאורה, זה אותו דבר. הם, לא במודע (אם שייך לגביהם דבר כזה) מחליטים להגיע אל האור, זה פשוט קורה להם. באיזה אופן שאנו לא מבינים זה קורא אליהם. זה בנוי להם… כך גם אנחנו, גם אני… והגעתי, והתרוממתי… וברכתי בלבי גם את ההשגחה שנקלעתי לשם בשעה שעדיין לא עמדו שם הזמרים עם הגיטרה והאמפליפייר. האגו שלהם עדיין לא נותן להם מנוחה והם תמיד בווליום חזק מדי, חבל. (כל שכן הקפצונים עם הכיפות הלבנות והרמקולים האלימים שעל הטנדר. זה עונש מיוחד לדור האחרון שלנו – הבס הקטלני).

והנה העיקר: ליד הפסנתר ישב אדם חסון, לא מידי גבוה (כי מעבר לפסנתר לא ראו הרבה ממנו) בשנות השלושים ארבעים, שחום ללא פשרות, אולי אתיופי (אבל אתיופים רזים בדרך כלל), צוואר בשרני, ראש עגול, מלא, קרח לגמרי, משקפים מודרניות, בגדי ג'ינס כהים כך שהוא נראה יותר כהה ממה שהוא… קרחתו היתה מזיעה כי הפסנתר היה בשמש… בקיצור, אדם לא בעל חזות אמנותית. קצת מגושם, במילים שלנו. לא היית מחליט שהוא טיפוס רוחני במיוחד אם היית יושב מולו באוטובוס. הממ… לא! והוא ישב שם, עם הפקלאות שלו בערימה ליד הפסנתר, וניגן וניגן באופן כל כך פשוט, כל כך מתוק… ללא מילים. אז מה אתם אומרים?

אז, הלאה העיניים!! לעזאזל הסטראוטיפים האלה שהדבקנו לנו על הנפש! אנחנו משוגעים! בכל אחד ולכל אחד יש את המפתח להגיע לכל לב. לספר משהו שכולם מבינים וצמאים לשמוע, או הו… כמה צמאים.

 

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345