הלו יום רביעי, איזה יום נאמן, יום לא אלמן, הגעת בזמן! (בפנים: הצדעת כבוד לחני ווינרוט ז"ל)

בס"ד

ט"ז בכסלו – ר"ת: תרבות זרה (בשגיאות כתיב)

נכון, הנה עוד דאגה – כי הם עדיין קיימים! היוונים עודם קיימים פנים וחוץ ומבלבלים בצלצלים, בענבלים, במגדלים ובהבלים שלהם. אבל לנו יש את הכוח של חנוכה, לעצור בעדם עד שמשיח יקעקע את הקליפה האחרונה, יחדור אל לבם – ויהי אור.

והנה הצדעת כבוד לזכרה של חני ווינרוט ז"ל.

הגב' המופלאה חני ווינרוט ז"ל, עשתה זאת בדרכה שלה לגמרי. אני לא הכרתי כלל את השם הזה עד שאמרה לי אשתי ביום ששי האחרון, 'כדאי לך לראות את הסרטון של הראיון שלה בתקשורת. זה משהו מיוחד, לא תתחרט'.

ראיתי ונפגעתי!

לאחר ההלם הרגשי, הקיומי, מה שתרצו, דבר ראשון הודיתי להשם שלא פספסתי (לגמרי) את המתנה הזו (ועוד פעם: תודה השם!) ובנוגע לחני, איזו אבידה… הלב נקרע… ואיזו מציאה. וזה תלוי בזה, כך היא מעידה – לולא היתה האבידה, לא היתה המציאה! לולא שעון החול שהחל לטפטף מול עיניה לא היתה מוצאת את שאהבה נפשה – את החיים! אמת כואבת, הא? איזו אמת טראגית זו, ואף על פי כן אמת. והייתי אומר שבמחשבה צלולה, זו אפילו אמת מוכרחת. כך מעיד הלב במעמקיו, שצדקו חז"ל כאשר אמרו: "והנה טוב מאוד" – זה המוות.

חני היתה שליחה כה מיוחדת לספר לנו על המציאה שמצאה כאשר התמודדה עם אבידתה. לתאר לנו אותה עד שינוע לבנו, יקיץ מתרדמתו, ישוב להניף את מפרשיו, הללויה. אם כן, שוב תודה לך השם ותודה לך חני – וחבל וסליחה שלא היינו לצידך כאשר כל לב אנושי היה נחוץ לך כל כך… באמת לא ידענו.

חני ווינרוט ע"ה מספרת בראיון (שנתיים לפני מותה, לאחר שנתיים של מלחמה במחלתה): "הייתי אדם שקט, אמנם עם תכניות, אבל לעוד 80 שנה… ביום שהבנתי שעומד להגמר לי הזמן התחלתי לעשות רעש! רק אז, כשהחרב תלוייה, מתחילים לחיות! לא שאני ממליצה על כך, כמובן, אבל זה מה יש. והייתי צריכה להספיק בשנתיים – 80 שנה! כאשר אתה מקבל דיאגנוזה סופנית אתה מתחיל לחיות…".

כולנו רוצים לחיות. כולנו גם יודעים שאנו מפספסים המון חיים. מה שאנו צריכים דחוף זה דוגמאות שתמחשנה לנו במה המדובר. לשמוע ולראות את חני ווינרוט ז"ל אומרת את הדברים האלה (ואת שאר הדברים האמתיים שהיא אומרת) זה עושה את העבודה. כמה נחוצים לנו עוד דיבורים אמתיים, אנושיים, כאלה. אכן, הכאב כבד וחונק את הגרון, אבל אין ברירה חייבים להכיר את הדברים ולשנן אותם. התוכן של הדברים ששמענו ממנה הוא אור לאסירי חושך, גמילה מהשכרות הנוראה שמשתוללת כאן, אך הייתי רוצה שתדעו שלא כאן הבלעדיות שלה, של חני. דברי זהב דומים כבר נאמרו מפי עוד אנשים יקרים במצבים כאלה, אבל הדרך שהיא אמרה אותם, המיידיות, הטבעיות הישרה, השכנוע הפשוט, זה היה בלעדי לה ומותיר אותנו שכולים.

לגופו של ענין, היא אומרת (בין היתר) שהרגעים הטובים, היפים, של החיים אינם נוחתים על האדם מלמעלה אלא אתה צריך להתאמץ לחפש אותם. וזה נכון! כמה נכון. כמה מטופש לחלום ולהעביר יום אחר יום בציפייה רומנטית שיקרה לי משהו מבלי לדעת שבכוחי לקנות את זה (ועוד למעלה מזה) היום.

והעיקר: לא לחכות ל 'דיאגנוזה סופנית' שתעיר אותי. כי הקב"ה בוודאי רוצה (וידאג לזה) שלא אפספס את חיי. הוא רוצה אותי חי באמת! זה התענוג שהוא בחר עבורי. הוא ציווני: 'ובחרת בחיים!'. אז אם מה שיעיר אותי זו חרב של 'עוד שנתיים', אז שיהיה כך. לפחות שנתיים. ואז מגלים שאפשר שמונים שנה בשנתיים, ואז יודעים: "שנתיים זה נצח". כמו שאמרה בפשטות נפלאה, ז"ל.

וחני חיתה 5 שנים לאחר הדיאגנוזה. חיתה באמת! והיא מספרת (ונראה שהכל סביבה מעידים) שהספיקה המון, כפשוטו, ב"שנתיים" שנתנו לה. מן הפתעה ניסית (דמוית טבע) כזו הראויה רק לשם אלוקינו.

כי כשאין זמן, וזה נהיה וודאי, היא אומרת, אז מקלפים את כל הערפילים הסוכריים, המוסכמות המלוקקות, וניגשים הישר אל המטרה. בוקעים הישר מבעד לסבך הגינונים המסרבלים את נפשך ומגלים, להפתעתנו, שיודעים איך לעשות את זה! מגלים עד כמה מוסכמות שנראו כל הזמן כ 'הכרחיות' אינן אלא בלון נפוח (וקוצרים לאלתר את הרווחים) – וזאת היא אמרה בקשר ל 'כיצד מתנהגים עם הילדים כאשר נותרים רק כמה חודשים?'. וכשהיא אומרת, היא אומרת זאת בכנות החיה, העמוקה, היקרה כל כך, המיוחדת לה.

גם המתים הקלינים שחוו משהו מעבר למילים, שראו את התמונה מלמעלה, ונשאלו לאחר זמן כיצד השפיעה עליהם החוויה היו תמימי דעים שמאותו רגע והלאה לא היו יכולים לסבול בזבוז זמן. הם נעורו בתחושה מיידית שיש כל כך הרבה מה להספיק, ללמוד, להפנים, לפעול… מראה של בני אדם הבוהים מול המסך היה מעורר אצל כמה מהם רצון לצרוח.

את קוצר הזמן אני ממחיש לעצמי כאשר אני משווה בין שני שעוני קיר. יש שעון קיר שמחוג השניות שלו מקפץ במין רטט כזה משניה לשניה וזה איכשהו נותן תחושה מסוימת של יציבות. אבל יש שעון שמחוג השניות בו מפליג בלי הפוגה, מסתובב, מסתובב בלי סיכוי, בלי צל של התמהמהות כלשהי, וזה מפחיד. זה אפילו יותר ממפחיד. זו האמת! ציירו אותה.

ואם תרשו לי, אז המחשה נוספת: אצל החלפן המודרני או אצל הבנקאי המודרני כבר לא סופרים את השטרות באצבעות, נכון? הראש האנושי המציא מכשיר שמעביר את השטרות כמו רוח – שטרות נכבדים של 200 ש"ח ולפעמים של מאה דולר מתעופפים מהיד כמו כנפי מאוורר… והחשבון נכון! המכשיר לא טעה. כך השניות והדקות והימים של חיינו חולפים ללא הרף… ציירו את זה רגע, Please, כיצד החופן של קצבת ימינו נמנה וחולף ללא הפוגה, החבילה הולכת ומצטמקת במהירות (גם ברגע זה)… באיזה גודל שטר הייתם מחליפים יום של חיים?

חני ז"ל נשאלה כיצד היא יכולה להיות מאושרת כאשר היא מלווה, למשל, חולים סופניים? וענתה שהאושר הוא לא תמיד 'חיוכים'. שמעתם? והיא, כמובן, הסבירה את עצמה. ואנו, אשרינו שזכינו לשמוע ולראות אותה בראיון הזה, ועל החלק הנוסף מאותו ראיון אני רוצה לכתוב מחר, אי"ה.

 

תגובות

  1. נאוה הגיב:
    נאוה

    חני

    תמשיך לכתוב כי אנחנו לא מצליחים להתנחם..


    דירוג: 5 / 5

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345