ת'היה ש'נה פ'לאית א'מן! ת'היה ש'נת פ'סגות א'מונה!

בס"ד

מוצאי ראש השנה. 

ג' תשרי – ג'דליה. 

היה נפלא שבנפלא. תודה מלך אמת. אתה אמצת את לבנו להגיש לפניך מנחה של יומיים בעלי איכות אחרת. סוג אחר של חיים. שיווינו אותך לעינינו, לנגדנו כל הזמן (לפחות רוב הזמן) מבלי שהשמרים שבלב יעכירו את האווירה (בליווי כל החשבונות הרבים). הרצון שתמלוך ותאיר בלבנו, הרצון להיות עסוקים בעבודתך, דבקים באמת הכבירה של חותמך על בריאתך, ענוותנותך, אהבתך, אינסוף מתנות שלימות קרבתך… הרצון הזה היה בוער בכל ונתן גוון וצליל בלב שלא היה בו מעולם, רק ביומיים הנוראים האלה!

איזה ימים! איזה תפילות, איזה מענקי חיים. תודה, השם! תודה לחז"ל. תודה לכל הצדיקים שעוסקים בצרכי ציבור באמונה: ראשי ציבור, גבאים, חזנים. ת'היה ש'נת ע'נווה ט'הורה.

והיום יום רביעי בשבת, ג' תשרי, צום גדליה, וגם רואים בשמים את מגל הירח המתחדש המעיד שלוח השנה שבידינו הוא מציאותי וחי ולא מוצג חברתי/ תרבותי, מוזיאוני… אנו נברך על הלבנה עוד כמה ימים בע"ה, במוצאי היום האדיר בשנה…

ואנו צמים היום בצום גדליה! לא שאנו יודעים בדיוק מי היה גדליה, ולא שאנו מרגישים כרגע את אבדן ירושלים והמקדש, אבל אנחנו צמים כי אנו יודעים שטלפונים ניידים מצלצלים אצלנו באמצע התפילה בכל המניינים (כמעט), וחלק מאלה האמורים להיות שקועים בעמידה מתפנים להגיב איכשהו, ולפעמים הם יהודים שלבושים באופן תורני מדוקדק… ואנו צמים כי התפילות נראות מתועשות יותר ויותר, סוג של מימיקה ב quick motion … ואנו צמים כי סביבנו עולם מהבהב באינסוף נצנוצי טכנולוגיה ואנו מתלהבים מהם מאוד וגם בקיאים בהם מאוד ונשאבים אל צורת חיים של בילויים ונוחיות כמו חתולים אל המתקנים הירוקים… ואנו צמים כי אנו רואים את בני ובנות הנוער נידחים אל הראוותנות המהפנטת של עולם הקניונים ומפגני הצניחות החופשיות ומתגודדים באמפיתאטרונים היווניים… ועוד ועוד ועוד, מי כמונו יודע… לכן אנו צמים, וכך ראוי וכך יאה לנו לצום ולהתאבל מאוד, והלוואי שירחמו…

המרתון אל אי המטמון. ג' תשרי – ג'דליה.

בכל אופן, איך נולדה השנה החדשה? איך היתה ההכתרה? הקול של השופר עדיין מהדהד? האם הוא היה אמתי או הייתה זו מן הזייה? איך זה להיות חלק מציבור שהסיט הצידה ליומיים את ווילונות הטבע?

הנה, יצאנו לדרך אל השנה החדשה וקודם כל אנחנו מפליגים אל אי המטמון, הוא יום הכיפורים! הוא נמל המבטחים לספינות המטלטלות בים. כי העולם הזה דומה לים. הגוף שלנו הוא הספינה, השכל הוא הקברניט והאברים הם המלחים. הנשמה היא הנוסע הפלאי המפליג בספינה זו אל יעד כמוס… (כל זה אומר הגר"א בספר יונה)

והים סוער בוודאי, הספינה מרימה זיקוק אדום, נחוץ לה להגיע אל מקום בטוח ושקט שבו תוכל לתקן מה שצריך, להתארגן, להצטייד מחדש, לבדוק את המסלול: אלה הם הימים הנוראים והפסגה שלהם זה יום הכיפורים – אי המטמון. למה אני קורא לו כך? כי יש בו מטמון עבור הספינה: פגישה אישית עם האדמירל של כל הימייה הזו בכבודו ובעצמו. הוא שמכיר ותכנן את המסע הזה, הוא ששלח את הספינה, הוא המלווה אותה מבעד לחרכים, הוא המפקח על השיפוצים הנערכים בה ומעניק לה תוקף חדש. הוא לבדו היודע באמת מהו היעד ומתי תגיע הספינה אליו (אכן, כמה קברניטים מנוסים יודעים לשער זאת, אך רק באופן מעורפל). בכל אופן המסע אמתי מאוד, מאוד כי נפגשים אתו… ואז יוצאים עיזוז אל חג הסוכות, ירח הדבש, ושוב אל הים להפלגת החורף…

נו, תכלס, איך מגיעים בשלום אל האי?

/

 

 

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345