הצד השני של המטבע

בס"ד

יומן חיים, פורים תשס"א (פורים משולש)

שבת בבוקר – קמתי מאוחר והלכתי למניין של רוז'ין 35, שם לא יכולתי להתרכז והייתי חסר מנוחה עד שמיד לאחר העמידה נמלטתי החוצה אל החורש שלאורך רחוב ניסים למטה. סביבי היה בוקר נפלא, רענן, לאחר לילה גשום. החורש היה מלא רקפות, רגוע, ומרחוק ריחפו ערפילי בוקר והכל היה לוחש חיים גנוזים… טיילתי והתבודדתי מעט ועליתי שוב רגוע ושמח להתפלל מוסף ביחידות במשקלוב 18. שאר השבת עברה כסדר ואז מוצאי שבת, ליל פורים משולש,  הכרחתי את עצמי לשמוח קצת, תודה ליושב מרומים, ושמחו גם כל בני הבית ובעיקר נתן שעשה הצגות של פנים פצועות וסיפר בדיחות לרוב ובאו משפחת דרברימדיגר וגם הם שמחו אתנו. נשארתי עד מאוחר להכין את השידור של מחר… השידור אמנם עלה יפה אך לא זוהר ולא היו תגובות. כנראה שחזרתי מעט מאוכזב (ואולי יותר ממעט) וזה נתן את הטון בבית עד הצהרים כאשר הלכתי עם דוד לאבות ובנים, תודה גדולה לך השם שאילצתי את עצמי ללכת, כך זכיתי בכמה דקות של לימוד. והייתי ממוטט מעייפות כי בקושי הצלחתי לישון בין השיעולים הרבים כל הלילה…לאחר מנחה הלכנו לאולם סעודת הפורים המשותפת של צוות רדיו 10. שם שמחנו מאוד ורקדנו ועד מהרה פרשתי והלכתי במצב רוח מרומם אל הרב אורי והרב קיוואק. הדרך עם המנות בידיים היתה מפרכת אך ססגונית ופורימית ועדיין לא שתיתי ולא אכלתי מהבוקר… אצל הרב אורי היה שמח וקולני – כל הבנים שואגים והאב מנצח על המלאכה, הם שמחו מאוד לקראתי ושרו בקול ובאמת הרעיפו עלי תשבחות ואהבה והרב האיר לי פנים ונמלטתי מהר והמשכתי אל הרב קיוואק – גם שם קבלו את פני בשמחה ובכבוד ונתתי לחתנו של הרב את משלוח המנות… תודה השם שזכיתי, וירדתי לקלוייז.

הקלוייז היה מסודר בהידור של שולחן מלכים אך עדיין ללא אוכל ואני נטלתי ידיים וישבתי לאכול בשמחה את אשר הבאתי. היו שם כבר אביעזר ובנימין יפת ועד מהרה הגיעו נתן ויקי ומסייה בלאיש ודניאל בוטח והחל המקום להתמלא ולא הספקתי לאכול הרבה… הרב הגיע מאוחר מאוד וכאשר בא היה מבושם, אפוף רוממות, נועץ מבטיו בתקרה…

ואני התחלתי עוד קודם לשתות, ולא שמתי לב ושתיתי עוד ועוד והייתי מנסה לשמוע מה אומר הרב אך איני זוכר כלום, כבר הייתי בגילופין, רק ידעתי שאני רואה מראות אלוקים חיים… הגיעו חסידים צעירים והרב היה בגינוני מלכות כל העת, מאוד נרגש, ואף בכה פעמיים מהתרגשות וקיבל בחום ובאהבה את פני החסידים הצעירים (לא בעלי תשובה כמונו) ואני קנאתי מאוד, חשתי את מדרגת הקדושה והטהרה שאני חסר בה ואשר הם שומרים עליה… אכן ראינו מבעד לאשנב, הצצנו אל מלכות התורה, מלכות החסידות, סוג אחר של חיים, דבוקים בקדושה ובמעיינות עליונים ואשרי חלקם עד בלי די… ואני מודה לה' כל הזמן על אושרי וחלקי הטוב שזכיתי להיות שם ואף אומר זאת לאחרים וליקי: 'אשריך שזכית לראות את כל זה', ואני שותה כל העת, לגימה ועוד לגימה… וישראל מייזליק השתכר לגמרי כהרגלו ואף יותר מאשתקד וזכה לחזור אחרי הרב ולומר שמע ישראל בקול רם ובדביקות שיכורים. ואחר כך נתגלתה ההשגחה הגדולה, כי אני לא זכיתי והפסדתי קריאת שמע ובירכת המזון, מעוות לא יוכל לתקון. וגם קריאת שמע של שחרית – חסרון לא יוכל להמנות. למרות שקודם כן הצעתי בקול ענות חלושה להתפלל ערבית אך מהרתי לסגת כאשר חברי דחוני. הא, לאותה אומללות וגאווה גסה שהפעם זקפה ראש באצטלה של שמחת פורים ונעורים והשתדלות להסתפח על החצר החסידית. היכן קבלת עול מלכות שמים פשוטה? הצבת גבולות? את זה לא מצאתי אצלי, רק בקשת חוויות ורצון להרשים… ואני תוסס מחשיבות ושביעות רצון והקוניאק הולך וכובש את חדרי הנפש בשקט וברשעות…

ואז נגמר השיעור והחלו לרקוד. במרוצת השיעור הייתי בקרבה גדולה עם נתן ויקי ואחרי השיעור אני מבקש את הקלטות מאלון וזוכה בהן. בריקודים עיני כבר זולגות דמעות ללא הרף ואני מתבונן ברב, בדביקות שלו, ופולט שאגות התפעלות וגעגועים ובוכה בכי רב בעת הריקוד… מידי פעם אני מחליף כמה מילים עם מוטי הלמן שמתבונן בי כל הזמן וגם אחרים מציצים בי ואני מבקש ברכה מהרב והוא דוחה אותי ואני נרתע, מבוייש, אך מתגבר… התזמורת עושה עבודה נפלאה והקצב סוחף וקדוש ואני רוקד עם יקי מחובק ויקי שמח בי ואף מחמיא לי…

אני מביט ברב. ואז היה רגע שיא והתערפלתי בעונג ועצמתי עיני בהתמסרות לחוויה וכשפקחתי אותן והנה למרבה הזוועה התחלף העולם והאלכוהול בצבץ בכולי בבת אחת… עצמתי עיניים בבהלה ופקחתי אותן שוב ואני אבוד בידי האלכוהול… כל ההילה נגוזה, כל האושר וההשגה והפנימיות – הכל התפוגג ברגע אחד נורא, ואל מול עיני הכל חיוור ומדולדל, עלוב ורעשני עם צבעים מלאכותיים, ואני צולל במהירות אל קבס ובחילה ותחושה מחליאה של התמוטטות קרובה. אני טועם טעם שאול של חוסר אונים ואכזבה אינסופית ממש. מר היה הרגע הזה ללא מילים. תדהמה של התפכחות מעולם שמימי אל ריק נבוב של מסיכות הבל וגינוני שטות ר"ל. ואני לוחש לרבש"ע: 'זה לא פר. זה לא פר. חשבתי שקניתי משהו, חשבתי שידעתי והשגתי וראיתי משהו. זה לא פר שזה נגמר כך. רב קיוואק מדוע לא הצלת אותי? מדוע לא הגנת עלי? אתה בקדושה כזו ואני מובל לשחיטה באופן בוגדני ופתאומי…'

נתן כבר הלך וגם דניאל בוטח וגם שלום בלאיש, וב"ה שלא היו צריכים לראות אותי במפלתי. אף פעם לא קרה לי כך. התחלתי לנוע החוצה, חושי וכוחותיי בל עמי, ואני מבקש למות… נדדתי לאיזו פינה ברחוב וניסיתי להקיא שוב ושוב אך לא היה הרבה מה… אני בשארית חיים, מצומצמים לנקודה זעירה של שימור עצמי ובלי יכולת לתפקד כלל. אפילו להטיל עצמי על הדשא כל הלילה לא היה נראה פתרון אז ולא היה עוזר כלום… ואני נשען על מעקה הבטון ברחוב עם הגב לרחוב, לא מסוגל לעשות כלום, כולי שאט נפש, וחולי רווי רעל מחלחל בי… כך נותרתי זמן שאיני יכול לעמוד עליו, אין לי תחושת זמן כלל, וכך מצא אותי יקי המתוק שחיפש וחיפש את אביו והמתין לידי זמן רב עד שהפציר בי להיכנס פנימה, או שאני רציתי להגיע לשירותים, איני זוכר, והלכתי לצדו בכוחות כמוסים וב"ה שגם זה עבר…

הכל הלכו. היו שם רק בני יפת ובניו מקפלים את הציוד ואמרו לי: 'שכב על הספסל רגע, זה יעבור'. וכמובן שהיו מאוכזבים ממני מאוד וניסו להעלים עין והיו מרוחקים וקרירים. לא היה איש בבית המדרש ונשכבתי בפישוט אברים על הספסל והיתה זו מנוחה והקלה סוף סוף. כך הייתי מוכן להשאר ולא לזוז לעד… וכבר חשכו האורות ויקי הלביש אותי את מעילי לאחר שעה וזה היה חסד עצום כי היה קר ולא יכלתי לזוז והוא מפציר בי מידי פעם להתלוות אליו למונית ואני  לוחש לו: 'יקי, לך אתה. אני לא יכול לקום. אני אסתדר. אני אבוא אחר כך'. עד שנצנצו רחמי ומסרתי נפש ולחשתי לו: 'טוב, הבה ננסה'.

וכבר שתיים בלילה. ואכן, בסייעתא דשמייא, פלאי פלאות, שרדתי עד למונית ואף שרדתי את הנסיעה והגענו הביתה וחיה ערה ומודאגת – היא בטלפון עם משפחת קיוואק – ואני נכנס היישר למיטה ולמחרת כל היום עובר בחולשה וחולי ורק בצהרים אני קם מהמיטה.

ומה עולה מכל זה? אני עכשיו שוב על הרגליים, הרגעים המאושרים התנדפו להם כמו כל דמיון ואני ברגשות מעורבים עם תחושה ילדותית של אכזבה לא מוצדקת. וכי למה צפיתי? אני הבאתי על עצמי את הבגידה הזו שבגדה בי השכרות, רגעי החורבן והקריסה האומללים, ומן הסתם כך נגמר הפורים אצל אלפי ירושלמים, אך בכל זאת יש בי הרגשה ברורה של התפכחות ורתיעה ותחושה של הגזמה. תחושת טעות יסודית וחציית גבולות. אני נבוך ונפשי פצועה ומצפה לישועה. גאוותי, ב"ה, נרמסה וכך יאה לה והשם יעזור שגידול זה לא יתפשט שוב… רק שיהיה ברחמים. אמן.

 

 

 

 

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345