האזינו השמים, והארץ שמעי! היום יום רביעי! ד' טבת – הארץ הזו ד'רגש לעליונים וד'ורון לנו!

בס"ד

יום רביעי, הגיע רק מעת לעת – עת להתלבט ועת לדעת בהחלט.

ואנו מנופפים ניפנופי חיבה לחג החנוכה השוקע במהירות במצולות הלב. חג שבו דלק אור יקר כזה בישראל, כולו קודש, ואנו נזכרים שיש המון אור כמו זה שדלק בחנוכה גנוז עבורנו גם היום, עד כמה שהמילים האלה יכולות עדיין להזיז למישהו. הוא קיים ומייחל לגאולתו, צפון בספרי הקודש, מלובש באותיות, טמון בספרי הזוהר… אור הניצת בלבבות בשעה שאנו יושבים ולומדים או חוזרים במחשבתנו על מה שלמדנו. והוא המתיקות הנחשקת של פלא החיים והוא נחבא כמעיין חתום בין הברכות והתפילות והמעשים הנחמדים שמלמדת אותנו התורה.

להמחשה: ידוע ומורגש אצל כולנו שכאשר יש כמה ימי סגריר ברצף – מצב הרוח יורד אצל רוב בני האדם. קשה לראות חושך, שמים קודרים ועיר אפורה יום ועוד יום. אנשים מכורבלים, רחובות קרים ונטושים – זה מעיק, זה גורם לדכדוך. אם זה ימשך שבוע רצוף וכל שכן עם גשם שאינו פוסק זה ישפיע בעליל על התנהגות רוב האנשים…

כל זה רק בשל העדר אור השמש, לא יותר. וכאשר תצא השמש תתעורר שמחה ספונטאנית בלבבות, מן חדווה ועליצות של התחדשות החיים. התחושה הבראשיתית שטוב לחיות. תחושה זו מתעוררת אפילו בדומם, כל שכן בצומח, בחי ובמשורר.

אבל זו עדיין לא השמחה השלימה! אדם מסוגל ומיועד לשמחה גבוהה הרבה יותר (שלעומתה השמחה דלעיל היא רק נקודת ההתחלה), ואם אין לאדם את השמחה הגבוהה הזו יום ועוד יום והימים חולפים בלעדיה, הרי נפשו נעכרת, חייו נעכרים… בהתחלה זה קורה מבלי שיידע: הוא פשוט מתחיל לעשות שטויות בין כשהוא לעצמו בין באופן המוני, כגון מזהם את הכוכב שלו, נסחף אל תרבות מטורפת המאיימת על החיים, מחריב את המשפחה… אבל לאט, לאט הוא מתחיל לחוש מה הוא חסר, מה הוא צריך כאוויר לנשימה.

מהי אותה שמחה עילאית, שמיימית? הנה, גם היא משולה לאור: אור המנורה, אור המקדש, שהוא באמת השתקפות של אור הנשמה והיא בבואה של אור האורות: הקב"ה!

'כי עמך מקור חיים באורך נראה אור', אמר לנו דוד המלך, ועוד הוא אומר, 'ה' אורי וישעי ממי אירא', 'להתהלך לפני אלוקים באור החיים' – פסוקים מתוקים, לדורות רחוקים, מפי דוד מלכנו, בחיר הדבקים – 'אלוקים…צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי…כן בקודש חזיתיך לראות עזך וכבודך', 'ואני קרבת אלוקים לי טוב', 'לבי ובשרי ירננו אל אל חי', 'שובע שמחות את פניך, נעימות בימינך נצח', 'אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך'. ואיוב מתרפק על זכרונות העבר: "מי יתנני כירחי קדם, כימי אלוק ישמרני…לאורו אלך בחושך".

מביאים בשם החזון איש: שאין שום חושך בעולם שיכול להחשיך את שמחתו של זה שמכיר, שראה, את אור האורות של האמת. והוא מתכוון אפילו אושוויץ, ר"ל. והוא כותב: " כאשר זכה שכל האדם לראות אמתת מציאותו יתברך, מיד נכנסת בו שמחת גיל אין קץ, ונשמתו נעימה עליו והדמיון משלים עם השכל לחזות בנועם השם. כל תענוגי בשרים חמקו עברו ונפשו העדינה מתעטפת בקדושה וכאילו פרשה מן הגוף העכור ומשוטטת בשמי שמים ונגלה לפניו עולם חדש… כי אכן אפשר לאדם בעולם הזה להיות כמלאך לרגעים, וליהנות מזיו הקודש. וכל תענוגי עולם הזה כאפס נגד עונג של דביקות האדם ביוצרו יתברך". (אמונה ובטחון פרק א,ט)

וקצת הלאה הוא כותב (אודות אחד שהצליח לרסן את מדותיו הרעות): "וכשם ששכלו נכון ודעתו דעת אמת, כן הדמיון שלו מכריע תמיד את כף האמת (כלומר גם הדמיון שלו מתוקן, מאוזן ומכוון וממציא לו ציורים קולעים המחזקים את ההשגות האמתיות של השכל) ואמתת מציאותו יתברך מתקבלת על לבו ללא היסוס וללא פיקפוק, כי לבו רואה תמיד ברקי נוגה למעלה מגדרי העולם… ובהכרת בוראו יתברך ימצא את פתרון החידה של העולם כולו שהדריכה את מנוחתו ללא הפוגות". 

ובחנוכה, אחיי, היה אור זה לנגדנו ממש. מי לא נוהם בגעגועים?!

 

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345