השגחה וחוויה ששווים מבט – לכבוד ט"ו בשבט!

בס"ד

לפני כמה שנים מצאתי באיזו אסופה ישנה העוסקת בחיבת הארץ קטע קצר ששבה את לבי. הקטע הזה הזכיר לי חוויה אמתית שהיתה גם לי בט"ו בשבט עת הייתי ראש ישיבה לשני מניינים של צעירים לפני למעלה מעשר שנים… לשני התיאורים יש הרבה במשותף ובעיקר אהבת ארצנו, לכן אני מביא אותם כאן לכבוד ט"ו בשבט. ויש עוד מסר משותף לשני הקטעים, נסו לגלותו בעצמכם טרם אגלה לכם אני.

והנה החוויה שלנו (אני מעתיק מיומן חיים):

גאולה בקנה מידה קטן (אולי מה שקוראים בספרי החסידות 'גאולה פרטית') היתה לנו בט"ו בשבט. קבענו לצאת למסלול הליכה בהרי ירושלים. הבחורים מגיעים טיפין, טיפין, ומזג האויר גם הוא מטפטף… איסוף הכספים מייגע (כי לא מגיעים מספיק בחורים) אך שלומי ובצלאל מנסים לארגן עוד… הזמן חולף וכבר 11.30 ואני במין שיתוק וחוסר החלטה: יוצאים או לא יוצאים? הבחורים קולטים את ההססנות והחולשה ואני שוקע בריחוף מנותק… לבסוף אני מחליט, יוצאים!  הבחור ב. נ. מתחיל להרים את הקול ולמרר את נפשי – הוא רוצה חזרה את הכסף, לא רוצה לצאת כשגשם בחוץ. אני מחזיר לו את הכסף וגוזר עליו הרחקה מן הישיבה. קטן עליו. האוטובוס מגיע ועוד בחורים מבקשים להשתמט ואני מכריז, 'מי שלא בא עכשיו, שלא יבוא בשום זמן אחר!' ועולה לאוטובוס מבלי להביט אחורה, איני מעורב יותר. אך מן הסתם עדיין אני משדר אי החלטיות בנוגע לכל היציאה המוזרה של יום סגריר ושעה מאוחרת.

אנו יורדים באזור 'יד קנדי' והמיניבוס ממהר להסתלק. בנימין אסא, הוא העוזר שלי, מבטא יפה את רגשותינו: 'המיניבוס נעלם ואנו בלב שום מקום בעולם'. למדתי לחבב ולהעריך אותו באותו טיול, את בנימין. מיד אחר כך הוא פורץ בתשואות חן ואומר: ' אין כמו מזג אויר כזה לטיול. זה אידיאלי!'. והדברים נשמעים כנים…

וכך מתחיל טיול שראשיתו פחד (למרות שכל אחד מנסה כל כך להסתיר אותו) כי השבילים חלקלקים ומסוכנים ואנו נידחים במן טבע קדמוני שבו השמיים מטפטפים קלילות וקרררר… ואנו מתקדמים באיטיות, בזהירות… אבל בלב, אט אט גואה הרגשה מאושרת של עמידה באתגרים אמתיים, מן תחושת רצינות וחירות חדשה. הנה, נקלענו לעולם אחר, בבת אחת יצאנו מן הנוחיות ואמות המידה של העיר ובאנו להתעמת עם הטבע המקורי ביום גשום וקר. התנאים אמנם לא נוחים אך לא קשים עד כדי כך והלב מגמגם תפילה ללא הפוגה, וגם אני אומר כמה תהלים שחלילה לא יארע משהו רע כמו נפילה או מריבה, ח"ו, והלב שבתחילה כה גמגם הנה הולך ונאזר בתקווה… ולמרות שבפועל אנו כולנו מרוכזים בהשרדות פשוטה, מאומצת, יש ערוץ אחד פתוח כל הזמן ששם נרשמים צלילים שמעידים שהלב יודע שקורה כרגע משהו אמתי, משהו שישאיר רושם זמן רב.

הגענו ליישוב 'אבן ספיר' ובקרנו בחוות העזים והיה נפלא… וכעת כמה מהבחורים מבקשים לפרוש. הם מפחדים להמשיך. הם אומרים שזה נקרא לסמוך על הנס. ושוב הרפיון ואי הוודאות משתלטים עלינו ונדרשת ממני החלטה, מה עושים? אני מתיר לארבעה בחורים לפרוש ומחליט להמשיך עם השאר. וקודם התפללנו מנחה נפלאה וזורמת ממש שם בלב הטבע ההיולי, וגם כאן היו נסיונות וב"ה שלא וויתרתי… אנו יוצאים לדרך ובצלאל שהחליט לפרוש מתחרט ומדביק אותנו בריצה ו… מחליק. לבי עמד. אך הנה הוא קם באיטיות ובודק את עצמו וצועק, 'העיקר לשמור על השפיות', וממשיך כאילו לא קרה דבר. ואני חש לפתע דקירות חזקות בברכיים וחושש שזה סוף הדרך, ואולי סוף הרבה דרכים, חלילה, אולי נפל בי מום… ואני מבקש בלב רותח מהשם, בחשאי, שלא יעזוב אותי וזה עבר! זה עבר! כל כך התחזקתי והודיתי…

אנו שוב בדריכות עילאית בכל פסיעה ופסיעה, יורדים בין סלעים חלקלקים ומדרונות בוציים בריכוז של השרדות, וכל העת מלווה אותנו המחשבה והפליאה: 'מה אנו עושים כאן?' איך הגענו לכאן ביום כזה? הטבע הרטוב עוטף אותנו ואנו שרים למקוטעין, ועוזרים זה לזה ורואים מעיינות, ובריכות, ומנהרות… ולפתע קריאה מלמעלה, ממעלה הצוק, זה התלמיד אברהמי שהחמיץ את ההסעה והגיע לבדו לשטח ועשה את המסלול עד אלינו לבדו. כל הכבוד. והוא משיג אותנו ומצטרף… אט, אט ההליכה נהיית יותר נוחה ואנו סוף סוף שרים בתחושה של קרבה אל ה' ומודים בהחבא על חלקנו הטוב שהכל עבר בשלום. והגיע גם השלב של הטיפוס המפרך אל מעיין הסטף, ומעליו כבר יש בית קפה…

כאשר ירדתי מן המיניבוס הגדול בצומת גבעת שאול בכניסה לעיר עדיין היה מטפטף ללא הפוגה. ואני רואה אנשים מכורבלים בצעיפים מנסים למצוא מסתור בתחנת האוטובוס או תחת מטרייה ומחכים לתחבורה… ואני במן תחושת חירות משכרת אומר כמעט בקול, 'איך אפשר להשאר בעיר בט"ו בשבט?! איזה מן שיעבוד זה חיי העיר?! מה לכם אחים ואחיות?! מה, האין אתם חשים שהטפטוף הזה, הביגוד ההולך ומתרטב והמרחק מהבית אינם כלום? כלום! לכו ברגל יחד עם הטיפות. אל תדאגו. כלום לא יקרה לכם. הנה, אני בא ממבחן אומץ אמתי ובו גיליתי שהשם אתי, ועם כולנו, לגמרי, לגמרי! והוא יתברך מציע לנו חירות!'

הנה, אנו יצאנו חצי מבוהלים ולא בשלים וחזרנו מבוגרים הרבה יותר… ולבלבה בי תחושה נפלאה של 'הכל לטובה ואין מה לחשוש'. הקב"ה הוא הכל בכל ולא עוזב אותנו לרגע והכל מתהפך. כל הדואג טועה! כל הכועס טועה! וכל הנעלב והנעצב טועה!! קירבת אלוקים שהרגשתי היתה עצומה ואני מיצר עכשיו איך שומרים על זה? איך לא מאבדים את זה?

הירק וזרזיפיי המים שכתרו אותנו משך שעות, צמחיית הפרא עם האדמה שהיתה זרועה מישקעי צמחייה מרקיבים, טרשים וסלעים – כל אלה היו עולם בפני עצמו, מנותק מעולם האדם, עובד את עצמו. מגלה את עצמו לעצמו על פי גזירות ושעבוד של תהליכים קדמוניים נעלמי עד, ומה לאדם ולאלוקים בכל אלה? זה נראה מלאכותי, כמעט לא שפוי. על רקע עולם כזה העיר כולה נראית הזוייה ומנוכרת, לא מחוברת, לא מציאותית… האמונה שהאדם הוא יצור חשוב, יצור הפועל נצורות על ידי מוצא שפתיו וכל' נראתה תלושה ובלתי אפשרית על רקע עובדת הטבע הבלתי מתפשר, הנוצר את סוד היותו במנעול נצח. אולי זה נראה אפשרי בבית הכנסת או בבית המדרש או באיזה חדר תרבות…

אבל, הנה, חז"ל חיו כולם בעולם כזה, פועם וגדוש בבעלי חיים, עשיר בצמחייה וחיי אדמה ואף על פי כן הצליחו לגלות ולחוות את האלוקים בתוך כל זה, ודווקא כך, עד שנצטוו על עבודת המקדש. ושם אכן ראו כיצד עבודת האלוקים קשורה בקמח ויין ושומן מן החי, עם ריח בשר צלוי וריחות של פירות ביכורים וענפי ערבות. והאלוקים נגלה, לא יאומן, דווקא בלב מדבר פרא, יוקד בשממונו. אכן, אכן, זו עוצמה! זה הישג פלאי! זה ניצחון רוחני עצום של אבותינו – לראות את האלוקים בלב התפרצות הישימון, מקום זרוע חורבן ותוהו, מקום מאבק והשרדות תמידיים… עד שנקרע הטבע לגזרים וראו שאין עוד מלבדו.

ועכשיו אני מעתיק מספר המועדים לד"ר יום טוב לוינסקי, ושם מספרת מלכה על הנטיעה ראשונה בנהלל. ט"ו בשבט 1923:

היה זה בשנת תרפ"ג. משפחות אחדות מבין מתיישבי נהלל הראשונים גרו בנצרת, עד אשר יעברו ימי החורף הראשון. בשני בתים התרכזו כולם, שם חיו חיי ארעי וחיכו לשעת הכושר לעלות על אדמתם. חיכו גם הילדים. נהלל – זה היה הענין אשר העסיק אותם תמיד. על כן היתה כה גדולה הציפייה ליום ט"ו בשבט. "ניטע שם! ניטע שם!" –– קראו הילדים.

חיכינו בקוצר רוח ליום המיועד. מנינו את הימים וחיכינו לט"ו בשבט. והנה, בערב אותו היום התקדרו השמים ונתכסו עננים כבדים. מחר ודאי יהיה גשם! כל כך נבוכו הקטנים. עצובים ודואגים עלו באותו ערב על מטותיהם. בשעה מוקדמת התעוררו, והנה… גשם שוטף, גשם עז ניתך ארצה! התבוא העגלה מנהלל – אם לאו? בכל פעם רץ אחד הילדים לשמוע, אם אין מקשקשים אופני העגלה ברחוב. לא, אין קול ואין קשב. התבוא? האם לא תבוא?

ברגע האחרון באה עגלה רתומה לצמד סוסים. מהומה ושמחה – ואנו בעגלה, עטופי מעילים ומטפחות עד קצה האף. אנחנו בדרך, והגשם יורד בלי הרף וקשה עלינו השתיקה הממושכת. הקטנים שוב דואגים ובצדק – היוכלו לנטוע בגשם? כמה מהם אומרים: "אנו נרד מן העגלה ונרוץ אל הבור. הגשם איננו חזק כלל וכלל."

ואנו בשדות נהלל. הנה הגענו. הציצו הילדים וראו את הבורות מרחוק. – בשבילנו הם הבורות! – מוכנים היו לקפוץ מן העגלה ולרוץ. והנה נס: פסק הגשם. העננים נתפזרו במקצת והשמש נראתה. הילדים פוגשים אותה במחיאות כפיים. הם מיהרו לרדת מעל העגלה. עמדו ברפש. מותחים את האברים.

" אל הבורות, ילדים! "

עזבנו בריצה את הסוסים והעגלה וכבר עמדנו ליד הבורות. הקשבנו להוראות, התכופפנו ושתלנו. שקט מופלא היה מסביב. פתאום נשמעה קריאה: "מהרו, מהרו, עוד מעט וגשם כבד יינתך ארצה!" כולם פרצו בצחוק, מה להם ולגשם! אושרם היה כה רב: הנה עלה בידם לנטוע כל אחד את עצו על אדמת נהלל.

עד כאן.  ועד כמה זה אמתי ונפלא שכאשר הנשמה מאושרת הגוף נגמל לזמן מה משגעון תפנוקיו. פשוט, מסיח דעתו מהם ונותן מנוחה. זוהי הגאולה הפרטית שהזכרתי למעלה.

 

 

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345