השם! קבל ברצון את גביע ייני ותן את חני, אני העני, ביום שאין לו שני… יום שני, ד' תמוז!

בס"ד

עוד המלטות מן הדין! (מאוצרות חשבון הנפש)

אתמול, יום הטירוף המפחיד, הכעס ישב על כיסא מלכותו (עד עכשיו כשאני נזכר מה קרה הזעם גואה בי). לאחר התפרצות הר הגעש (ובאמת לא משנה מה הפעם הביא לזה, זה יכול היה לבוא ממיליון סיבות) החלטתי לוותר על הבוקר ('שום דבר כבר לא יצא ממנו' – נאום היצר בקרבי) ולצאת לסיבוב סידורים ביורוקרטים להוריד עול דרך ארץ ממני למען השפיות…. יצאתי לעיר אל מס הכנסה ואל הביטוח הלאומי, והייתי מטורף, כפשוטו, מרוב תסכול ואומללות ואסור היה לרחם עלי. כל המידות הרעות במערומיהן עלו מן המצולות (הרציחה בראש) וכך זה נמשך רוב היום… אבל, הנה, הקב"ה עזר והעניינים באמת סודרו. זהו, נגמר, ב"ה! והלוואי שלא אכנס עוד אל המלכודת הזו.

והייתי בביזיון – משוקץ ונמאס בעיני עצמי (עוד צרה צרורה) ולא נקטתי באף תחבולה להימלט מן הגהינום ולהתבטל אל רצון השם בלי קשר לכמה אני שווה – סתם לשמוח למענו – והייתי רק הולך מקונן ומספיד את אישיותי, ולאור הקלוש של דמדומי הדעת תפח וגבה הכל להיות עולם של נפילים ואני חגב בין הצללים, העבודה הראויה והנחוצה נראתה סיזיפית, תועה ועיוורת, לבי כהה וכבד כעופרת – כל חבילת חלישות הדעת המוכרת, עם ההכשר למהדרין של 'בד"ץ השאול'…

וראו זה פלא, אחה"צ פתחתי לאט, בלב כבד ואומלל, איזו מחברת שבה רשמתי כמה דברים של הרב קיוואק (אינסטינקט ההישרדות עבד) וכבר קבלתי אינפוזיה ראשונה של חיים. ואני, מתוך גל של הכרת הטוב, מביא את הדברים כפי שנכתבו שם:

'יש שכל של חולין ויש שכל של תורה. שכל של תורה זה אותו יישוב הדעת לומר: הרווחתי מיליונים היום! חכמת התורה היא שהאדם מקבל מומחיות איך לעזור לנפשו, לשמח את נפשו. אחרת יש לו שכל רק איך לאמלל את עצמו ואת האחרים. ברגע שהוא נוגע בתורה הוא הפסיק להיות כסיל שהולך בחושך, כזה שאינו יודע בין ימינו לשמאלו… הדליק אור!

העצה של התורה: אפילו שלא למדת היום – היה בשמחה. אל תהיה ענו כזה – לא למדתי, לא התאמצתי, בטלתי זמן, כעסתי… על התורה נאמר, "אני חכמה שכנתי עורמה", ברגע שהאדם ניגש אליה הוא מתרפא. הוא פתאום לא חולה נפש כזה שצריך כבוד מכל ציפור חולפת. לב חולה כזה: שונאים אותי, שוברים אותי! מן כעס עצור בלב כל הזמן… הוא עלול לפתע לזכור שאת יראת השם, למשל, מרגישים כאשר אומרים ברכה – הנה, דברתי עם השם! וואו! פחדדד!

(הט"ז כותב בשו"ע קצא שאין לעשות כל פעולה צדדית בעת אמירת הברכה כי זה מעיד שהמעשה הוא ארעי ונחשב קרי).

אנו מבקשים את התענוג של דעת צלולה, נקייה מדמיונות ופחדים. דעת שזוכרת, למשל, שהציצית שעלי, הזקן (שאיני משחית), הפיאות (שאיני מקיף) צריכים להחיות אותי! לשמח אותי כל היום! וכל שכן הלימוד שלי, ועוד הרבה דברים כאלה… אבל האדם אין לו חיות כזו ולכן רודפות אותו מחשבות מסוג של: 'הכאבים האלה ברגלים לא יגמרו לעולם!', 'ההוא שם מסוגל לשבת וללמוד יום יום כמה שעות, אני לא קולט איך', 'השכן הזה בדעתו להשתלט על כל השטח, אני חייב לעצור אותו', וגם יצר הרע בא עם רפרטואר התענוגות שלו… ואנו רוצים לצאת מקטנות הדעת הזו שמזנבת בנו כל היום, כל כך רוצים… רוצים רק לעבוד את השם, להשתתף בצער השכינה, לחיות בנעימות כזו של קדושה… והנה, יש אנשים שעשו זאת – אשקרה, עשו! וגם גילו איך! מי הם? מה הם? איך זה קרה? הם, כך מתברר, ירדו לכאן רק כדי לבקר את החולים (כמונו), להושיט להם יד להקימם. הדריכו וגילו וריפאו ושימחו. הם, הצדיקים, גילו את פלאי הרחמים האמתיים וגם הורידו את הפלאות האלה עד הרצפה, לימדו איך עולים מחדש אפילו אם נכשלים, איך מחזיקים מעמד ולא מתרחקים יותר, איך בוכים אבל לא מתייאשים, לא נוטשים, עד התגברות הרחמים מחדש…'

ראיתי לפני כמה ימים סרט ווידיאו יפהפה על האדמו"ר מקלויזנבורג-צאנז זת"ע, כיצד שרד באופן פלאי, הירואי, את השואה, כיצד עלה לארץ בשנות החמישים עם מאות מחסידיו והקים בנתניה את קרית צאנז ובנה בה את בית החולים החרדי 'לניאדו'… הסרט נעשה באמנות ראויה להערכה וכל דקה בו היתה מאלפת, מרגשת, חדשה. גם חייה התוססים של עדת צאנז נראו היטב לצופה המשתאה והיה ברור, ניכר, בולט לאין פקפוק שדמות אחת היא מנוע החיים של כל הציבור המגובש והיצירתי הזה. אדם אחד הוא משיב הרוח של הקהילה הערנית הזו – הרבי. זה לא יאומן! נכון, כולם חכמים ונבונים ומוכשרים ויפים – אך, לעומתו, נרפים, עצלים, נשברים, מוותרים מהר, מרימים ידיים צ'יק צ'אק. והנה, יש נשמות אחרות: הרבי! זה היה כה גלוי, כה מוחשי לעין – יש נשמות כבירות שעובדות בטורים אחרים. הן מחיות, מחשמלות, מעניקות התחדשות לכל מי שנותן להם קרדיט. אז באותו עניין: כל כך הרבה אנשים נוסעים למירון. האם יש מי שעוצר ושואל את עצמו, מתעניין לעומק, מי זה רבי שמעון? איך אוכלים סוג כזה של ברייה? מה הכוח ומה העניין של צדיק בישראל? טוב, לפחות נדע שאנו לא יודעים…

 

 

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345