עידן האדם (ה) – קץ הליברליזם

בס"ד

עוד נסיון, אולי נואש (כי מה כל זה מעניין מישהו) להכיר מה שקרה במשך המלחמה הגדולה (הראשונה) ואחריה, לנסות לגלות, לחוש, להתמודד: מה, מי, הוא זה אשר העתיק את חברת האדם ממסלול בו היתה סובבת במסורת רצופה כל הימים, מצליחה להכיל את כל ההפיכות והתמורות הבאים עליה מבלי לאבד את זהותה, אל מסלול קיומי אחר – אל, "עולם האדם בלי אלוקים", כלומר – האדם המפליא לעשות ומפליא לטעות בלי דעת מתי…

ובכן, עוד תצלום C.T. של מאורעות, דברים, שהוזכרו, קצת פה קצת שם, בניסיון לגעת במשהו. משהו כביר שקרה ואני רוצה לזכור אותו. למה? כדי לדעת שאני לא יודע מי אני, כי אנשים כבר לא יודעים.

כשוך הלהבות

ובכן, כשוך הלהבות התחילו לעכל (או יותר נכון, לא לעכל) את ההשלכות…

ההשלכות העמוקות יותר של המלחמה הגיעו הרבה מעבר לחוזים וליצירת מדינות או פירוקן. המלחמה המיטה אובדן קטסטרופלי של חיי אדם ורכוש, ממנו אירופה לא התאוששה לעולם, לגמרי. צרפת היתה זו שנפגעה באופן הקשה ביותר. במשך השנה הראשונה למלחמה החיילים הצרפתים הגנו על מולדתם בחירוף נפש מסוכנת שהיתה תוצאה גם של הטכסיסים הפזיזים, חסרי האחריות, של הגנרלים שלהם וגם של אומץ לב האנשים. הממונים על המהלכים הצבאיים בצרפת לפני 1914 היו מסורים לדוקטרינה של התקפה: "התקף! – תמיד ובכל מקום". היו לכך תוצאות קטסטרופליות עבור הצרפתים. כי הדוקטרינה הזו הועמדה למבחן בזמן שבו טכניקות ההתקפה היו מפגרות באופן מכריע אחר טכניקות ההגנה (רובים מכודנים אל מול תותחים ומכונות ירייה). בשש עשרה חודשי המלחמה הראשונים איבדה צרפת שלושת רבעי מיליון איש – חצי מסך כל הקורבנות שלה במלחמה. זה היה לא יאומן. במשך השנה הטראומטית הראשונה כמעט כל משפחה שנייה בצרפת קיבלה את המכתב ממנו חששו הכל המודיע על מותו של אהוב בקרב. ככל שהלך המאבק ונגרר, תחושת כיליון וייאוש הלכה והתפשטה בצרפת נגועת המלחמה…

אחרי 1916, שנה בה הבריטים ספגו את מרבית הקורבנות בכל מתקפה יחידה (על הנהר סום), כל הצדדים הלוחמים הגיעו להכרה שמכירת חיסול ענקית כזו של חיי אדם היתה חסרת תכלית. אף על פי כן הטבח היומי נמשך עד הסוף, עד שהושמד חצי דור של צעירים. לא יאומן. הרוח באירופה, של אלה ששרדו משורות האריסטוקרטיה בעיקר, היתה שבורה. הנוער ששרד את שנות המלחמה שאל את עצמו, למה? הסיסמאות והאמונות הישנות הפכו לבדיחה בעיניהם. כל הנורמות, הערכים, המוסר המקובל, נראו לא רלוונטים.

הנה שיר שנכתב על ידי חייל, משורר אנגלי צעיר (שכבר היה מעט ידוע) שנלחם בזירת צרפת ונפל בקרב שם. הוא כתב את השיר כמה שבועות לפני מותו. השיר מתאר תחושה משדה הקרב לרגל מות חבר. (בתרגום מאנגלית שלי):

"שווא" (Futility) ווילפריד אווין

הזיזו אותו אל השמש

פעם המגע שלה היה מעורר אותו ברכות, היתה

לוחשת לו על שדות לא זרועים

תמיד הקיצה אותו… אפילו בצרפת

עד הבוקר הזה והשלג הזה

אם משהו יכול להקיץ אותו עכשיו

השמש החביבה והזקנה הזו תדע.

 

חשבו כיצד היא מקיצה את הזרעים

היא הקיצה פעם את שכבות העפר של כוכב קר

האם כה קשה לה לעורר אברים שהושגו בטורח כה יקר

צדי גוף עתירי עצבים, עדיין חמים…

האם בעבור זה נתקבץ ועלה העפר

הו, מה בכלל גרם לקרני שמש רברבניות לעמול במרץ

ולהפריע את תרדמת הארץ.

שימו לב להתייחסויות הרבות אל רעיונות האבולוציה, שאז הפכו נפוצים מאוד. האם גם הם הסיבה לקרוא לשיר בשם Futility (הבל, ריק, כלום, שווא)? מה דעתכם?

קץ הליברליזם

בני אדם וערכים לא היו הנפגעים היחידים של המלחמה. הסדר הליברלי, שב 1914 היה נראה מבוסס לתלפיות, ניזוק באופן קריטי. הנסיון הקשה הפך את צרפת ואנגליה, המדינות הליברליות המובילות, לבעלות מום. בנוסף לאבידות שאינן ניתנות לחזרה בכוח אדם, מעמדן העולמי טולטל! כדי לכלכל את המלחמה שתי המדינות האלה היו נאלצות לחסל חלק נרחב מההשקעות שלהם מעבר לים. אבל יותר מזה, המחזה של אירופה נלחמת נגד עצמה פוגג את האימה שבה הביטו העמים הקולוניאליים על משעבדיהם. כוחות המערב נתנו להם סיבה לקוות שיבוא יום והם ישלחו את הזרים הביתה עם המזוודות.

[הם אמנם עשו זאת אחד אחר השני, נפנפו מעל גבם את 'השדים הלבנים' וזכו לעצמאות, אבל הם כבר היו נגועים עד היסוד בקדחת המודרניות, נדבקו כולם בציפיות חשוכות מרפא לרמת חיים מערבית על כל קסמי נוחיותה ותענוגיה. ומאז ועד עצם היום הזה הם במרדף מתסכל, רצוף חתחתים, אחר החלום הנוצץ, החמקמק לעד הזה]

עד מהרה התברר שהנזק לעצמה הפיזית והנפשית של המדינות הליברליות היה רק נלווה לנזק גדול נוסף: הנזק שנגרם לאידיאלים המוצהרים של החברות הדמוקרטיות ולמוסדות החברה שהוקמו על פיהם. לכל השקפת עולמם. הליברליזם היה נעוץ ב'השכלה', עם האמונה האופטימית שלה באדם, בכוח ההיגיון, בטבע ובקידמה. אך אמונה זו התרסקה על ידי היסורים וחוסר המשמעות של המלחמה. האם הליברליזם יוכל להתקיים כאידיאולוגיה עם אורך נשימה לאחר שהאמונה שהחזיקה אותו התמוטטה? האירופאים שהתפכחו לא היו בטוחים. כמה מהם נסחפו אל סקפטיות, ציניות, או ניהיליזם, אחרים נמשכו לסוציאליזם או לסוג חדש ואלים יותר של לאומיות.

בצד הכלכלי המלחמה אילצה את כל הממשלות למקד את הכלכלה על כל אופניה ושלוחותיה (בנקים, חומרי גלם, סחר ימי, תעשייה וייצור מקומי, הכוונת כוח אדם) למען הניצחון. עמודי היסוד של השיטה הליברלית בעניין סחר חופשי, שוק המנווט את עצמו, אי התערבות ממשלתית וכל' ננטשו לחלוטין. הממשלות נדרשו לקחת את הסמכויות והמושכות בידיהן על מנת לאפשר ולקיים תעסוקה, למנוע אבטלה, ולהציל עסקים מצניחה תלולה ולהנהיג את המשק אל הצרכים הצבאיים. למרות שחזרו ואמרו שזה רק לזמן קצר עד יעבור זעם, למעשה הסדר הקודם עבר מן העולם. התברר שוב ושוב שהמגזר העסקי הפרטי, או הציבורי, אינם מסוגלים להתאים עצמם באופן חפשי, ספונטני, לכלכלה של שעת חירום או לכל כלכלה שהיא התלוייה במספר כה רב של אנשים, מטרות וגורמים. מכאן ואילך הממשלות בכל רחבי העולם עמוק בתוך העניינים והעיניים נשואות אליהן להנהיג ולכוון נכון את הכלכלה.

בעת חתימת חוזי השלום בוורסאי ב-1919 הכריז הנשיא ווילסון שמלחמה זו התחוללה, "על מנת שהעולם יהיה בטוח לדמוקרטיה". הוא כנראה הרגיש כך, והאמין שאכן האנושות עומדת להשיג את המטרה הזו. נעשו מאמצים וננקטו צעדים שאמורים היו להבטיח את השגתה. אבל ההלם (וההלם שאחר ההלם) של המלחמה פתחו דלתות שהיו נעולות, ומן המחתרת של המאה ה-19 זינקו תומכים נלהבים של סדרי חברה חדשים – אנשים שהיו מתנגדים קיצוניים לליברליזם ולדמוקרטיה הבורגנית. הם העלו, תוך זמן קצר, על בימת ההיסטוריה את הקומוניזם. ואז Big Bang: הפשיזם.

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345