עידן האדם (ג) – חשבון נפש

בס"ד

 

התקופה הגדולה

שנים ארוכות שאני מחפש בדעתי מרגוע, תשובות, מפתחות, לכמיהה עצומה שבי להבין את אשר עבר על העולם כולו, ואני בקרבו, בעידן האחרון. אני מתכוון למאה ה-20 קודם עידן האינטרנט (אנחנו בע"ה נקדיש לעידן האינטרנט פרק בפני עצמו). אני חש בכל נימי נפשי שזה היה עידן פלאי, מוזר לאין מילים, רעידת אדמה קיומית ואנו זכינו להיות מאלה שרעדו בה… עידן שאני קורא לו בדעתי, 'עידן האדם', מושג שהשאלתי, אני חושב, מקטע שכתב איש רוח צרפתי לפני שנים, שם הוא טוען שהחל מזמן הרנסאנס התחיל תהליך מסוכן של שכחת השמים – האדם הולך ומאבד, הולך ומוחק, את השמים מתעודת הזהות שלו. וזה הדרדר עד העולם "הטכנולוגי-אנציקלופדי-תוהו מזמזם בכלום" של היום. אבל, למען השם, הרי זה לא יאומן, אנחנו ראינו וחווינו דברים גדולים בפרקי זמן קצרים כאילו משהו העביר את גלגל הסרט בהילוך מהיר, עובדות מדהימות, חידושים, הפתעות, פלאים, שינויים שהמשיכו לבוא גל אחר גל… למען השם, חוויות, הרפתקאות והתרגשויות  שלא הספקנו לעכל עברו וכבר הגיע הגל החדש…

אני הייתי מאותו הנוער שגדל עם החולצה הכחולה ועבר עם החיפושיות למועדון הריקודים הסלוניים ולשערות המתנופפות והג'ינס הצמוד… פיסגת התקופה הגדולה הזו עבורי היתה מלחמת יום הכיפורים (הייתי לקראת שחרור) – התהייה, המבוכה וחיפוש הדרך שאחריה… והייתי סטודנט לספרות אנגלית ושם, במחלקה, לימדו קורס שנקרא, 'המאה העשרים מחפשת את זהותה' – לקט יצירות ספרותיות רגישות, עמוקות, המתארות בדרכים מרתקות את התמודדותם של סופרים מודרניים עם מה שנפער אל מול עיניהם בין שתי מלחמות עולם: עולם האבסורד. חיים ללא פשר. אנושות מתגודדת, מתרוצצת בצומת מבלי דעת לאן. הם ראו את זה ראשונים. קשה לתאר עד כמה הקורס הזה השפיע עלי ועל שאר הסטודנטים. יחד עם הגיל הנכון ומצב הרוח של אחר המלחמה חזרתי בתשובה. וזה היה לאט, לאט, וזה היה מעל הזמן ומעל המילים אבל עם חתירה ללא הפוגה אל הכמיהה הזו, אל בקשת החידה, הבנת התעלומה… ידעתי שנשמתי חזתה משהו. למען השם, היו כל כך הרבה דברים נפלאים שהתחוללו סביבנו! אווירה צעירה, עולה על גדותיה, כישרונות יצירתיים כאלה! איזו מוסיקה! איזו אחווה! התחברות של לבבות עם תחושה אמתית של עידן חדש ובשורה מתוקה לאדם. משהו כביר בדרך. והנה, הכל הציץ וחלף, השאיר אחריו הררים של מקלדות, נוריות ומסכים ודמיונות לאינספור עולים וגולשים מתוך הבקבוק…

קראו לכל זה אז 'העולם המודרני'. כי ידעו שהיה עולם אחר שנעלם. הצעירים של היום כבר לא יודעים כלום אודות זה. זה מפריע לי. זה ממש מציק לי. כל כך הייתי רוצה שידעו שקרו כאן דברים ענקיים שהם נולדו אל תוכם אחרי שהעיקר כבר קרה… הם חייבים לדעת שהקרוסלה המסתחררת אתם לא תמיד דהרה כך. היה קצב חיים אחר ואורח חיים אחר וראש אחר ואז קרה משהו – נולד עידן אחר! למה? מי? איך? מה אמורים לעשות?

חזרתי וקראתי בספרים מוסמכים שהמטמורפוזה הזו (אשכרה מטמורפוזה) התחוללה על הכוכב  בעקבות מלחה"ע ה- 1. שם זה קרה. לכן אני צמא לשוטט בפרקי ההיסטוריה האלה, לנשום, לרחרח, להתמודד, לנסות להבין, לקבל רמז שיפענח איך ולמה התחלף כל הסרט!

הנה עדות: כותב היסטוריון אמריקאי בן זמננו, תומס גריר, בספר מלא יידע וחן מאמצע שנות ה- 70 הנקרא, 'היסטוריה מקוצרת של האדם המערבי': 'בפרוס המאה ה- 20 ….התפתחויות כלכליות, פוליטיות וצבאיות רבות עצמה היו מתלכדות לקראת משבר מכריע, המשבר של מלחמת העולם הראשונה (1914-1918). המאבק ההרסני הזה ציין את תחילתו של שינוי עמוק בתרבות המערבית. שינוי בהיסטוריה הוא הדרגתי, אך מלומדי העתיד יאשרו ללא ספק שמהפך רדיקלי (radical transformation) התחולל במערב במחצית המאה שלאחר מלחה"ע ה- 1. כתוצאה, התנאים והמושגים הבסיסיים של החיים כיום שונים בהרבה מאשר היו לפני 1914. מלחמת העולם ה- 2 האיצה והסלימה את השינוי בתרבות המערבית וקידמה את הטרנספורמציה של הכוכב כולו.'

ועוד מפי היסטוריון אחר – הנס קוהן – בספר משנות ה- 60 אודות תוצאות המלחמה הראשונה. והוא כותב:

'מיד בתום המלחמה הביע המשורר הצרפתי פול וולרי את התחושה שהתרבות האירופית היא שברירית ובת חלוף כפי שהיו קודמותיה. והוא כותב:

"הסופה שככה, ועדיין אנו חסרי מרגוע, לא שקטים, כאילו הסופה עומדת לפרוץ… כמעט כל  ענייני בני האדם נשארו באי וודאות נוראה. אנו מתוודים שהקסם של החיים מאחורינו, השפע מאחורינו, ומה בנו ועמנו: ספק ואי סדר. אין מבני האדם החושבים, ולו אחד, אשר יכול לקוות להתגבר על החרדה הזו, לאמוד כמה זמן תמשך תקופה זו בה היחסים החיוניים של האנושות הופרעו באופן כה עמוק. יכול אחד לומר שכל התשתיות של עולמנו נפגעו על ידי המלחמה, או ליתר דיוק, על ידי נסיבות המלחמה. משהו עמוק יותר מהחלקים ברי-החידוש של המכונה נשחק ואיננו. אחד מבין הדברים שנפגעו היא הנפש. הנפש בוודאי נפצעה באופן אכזרי. תלונתה נשמעת בלבות אנשים משכילים. היא חורצת משפט רווי אבל אודותיה. היא מטילה ספק עמוק לגבי עצמה."

פרק זמן זה של דאגה עמוקה, ממשיך וכותב ההיסטוריון, הוליד תחייה של אדיקות קתולית ופרוטסטנטית אצל כמה. אבל לא אדוקים כלל היו האמנויות: הספרות הנועזת הבוקעת אל הבלתי נודע, הציורים האבסטרקטים, הסוריאליזם עם הבוז שלו לכל ערכי המוסר והאסתטיקה והדגש שלו על תת ההכרה, תיאטרון האבסורד והגרוטסקי, המוסיקה האולטרה מודרנית – כל אלה הולידו עידן של רגישות מסוג חדש אחרי המלחמה (ואפילו עוד במהלכה). בכל התנועות האלה מעורבת הייתה, במידה זו או אחרת, תחושה של תהייה ומבוכה, של צער מיוסר למראה כוחות אופל מיתמרים, ושל התקוממות נגד הסדר המקובל.'

עד כאן הציטוט.

 

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345