עידן האדם (א) – 'אנחנו באים להלחם אתכם'.

בס"ד

מלחמת העולם הראשונה

בימים האלה – ימי שלושת השבועות – התחילה המלחמה המטלטלת ביותר בדברי ימי האדם: מלחמת העולם הראשונה. תוצאותיה הרימו גלי צונמי שהכו פנים וחוץ ובכל הכיוונים, במעמקים ובפסגות, בבית בעיר בכפר במוסדות, בכל פינות החיים, כשוך הגלים הלך והתנוסס עולם אחר.

צריך לאמץ את הדמיון על מנת לעכל שלאירופה שאחרי 1918 (וכל שכן שאחרי 1945) היה מעט מאוד מן המשותף עם אירופה שקודם המלחמה הראשונה – אותה אירופה עם ההיררכיה החברתית השמרנית שלה וקצב החיים השקט.

מזה זמן רב (קודם המלחמה) שמפנה רב משמעות מתחולל תחת פני השטח באירופה: החברה עוברת מראיית עולם דתית לראיית עולם מדעית, חומרנית. הוגה דעות צרפתי כתב עוד שנים רבות קודם המלחמה: "יהיה זה כאן עלי אדמות ולא בשמיים אגדיים שיתגשמו חיי הרוח", "האדם חדל לראות את הרע כתכתיב של הגורל". כך קבלו הבריות תקווה חדשה וביטחון עצמי מן המדע. המהפכה התעשייתית דוהרת הלאה והופכת כלל עולמית! המתחים החברתיים מקבלים תוספת מימד כאשר מתחילים לפרש את הטבע וההיסטוריה כמלחמה מתמדת שבה החזק גובר על החלש – בין אם זו מלחמת המעמדות, בין אם זו מלחמת הקיום. האם הצלחה היא קנה מידה לאמת? האם כוח הוא אמצעי לגיטימי להשגת מטרה? מהכתבים של מרקס ודרווין ניתן היה ללמוד שכן. הטבע שעד כה נתפש כמלכות של הרמוניה רבת חסד, מקלט לאדם מהגסות של החיים, מתחלף לזירה של שניים וציפורניים מדממות – פלונטר אינסופי של מלחמת הכל בכל. האמונה באמת המילולית של ספור בראשית נחלשת ורוח חילונית פושטת מאוד: האדם והחברה, הופכים להיות מוקד ההתעניינות ולא האלוקים.

כמה עשרות השנים שקודם המלחמה היו, כלפי חוץ, זמן של שלום, שגשוג וביטחון עצמי גובר באירופה. אך מתחת לפני השטח מרוץ החימוש הביא להיווצרות צבאות עומדים ענקיים ולריבוי המצאות טכנולוגיות שאיימו להגדיל את כוח ההרס של המלחמה ואת הנטל הכלכלי. למרות שתנועה מאורגנת היטב של שוחרי שלום הגדילה את הפופולריות שלה באופן מעורר תקווה בכמה מדינות, הרי שהנטייה לפעולה כוחנית-לאומנית הייתה חזקה יותר. כלפי חוץ, הצמיחה המרשימה בתעשייה הביאה לאווירה של ביטחון עצמי ותקווה לתנופה נמשכת בכל אירופה. תחושה של התקדמות אל אנושות טובה יותר היתה נחלתם של רבים. היתה התעוררות רוחנית ניכרת לחפש ערכים ואתגרים חדשים עבור האדם… כל זה נדם בבת אחת (על מנת להתעורר על רקע עולם אחר) בפרוץ מלחה"ע הראשונה – היא המלחמה שבמבט לאחור מהווה את הקו המפריד העצום בהיסטוריה הפוליטית, חברתית, קיומית של חברת האדם.

המלחמה של 1914 התחילה כמלחמה אירופאית אך כניסתה של ארה"ב ככוח מכריע במאבק (אפריל 1917) הפכה את המלחמה למלחמת עולם – היא המלחמה שהעלתה עידן חדש על בימת ההיסטוריה. זה לא היה עדיין ברור כל כך בשנות ה 20 (כמו כאן בארץ אחרי מלחמת יום הכיפורים שלא היה ניכר מיד הזעזוע הקיומי העמוק שגרמה המלחמה בארץ. לקח זמן עד שנפלה ממשלת המערך). עדיין קיוו המנהיגים באירופה שתימשך התנופה האופטימית של המאה ה 19, כלומר – האמונה בליברליזם ובקידמה והמשך החתירה אל המטרות הלאומניות-אימפריאליסטיות, של ארצותיהם. רק מלחמת העולם השנייה, שהיתה התוצאה המחרידה של הדביקות במדיניות הכוחנית הזו, היא שחשפה את ממדי המהפך העצום שהתחולל בשני תריסרי השנים קודם.

ובינתיים, בשנים שבין המלחמות, יש לנו את המשבר הכלכלי הגדול שהתחולל בסוף שנות העשרים, את כוח ההישרדות של הקומוניזם (שנדמה היה לרבים בתחילה רק כאפיזודה חולפת) ואת עליית הפשיזם בכמה מדינות (שהיתה פתאומית ומפתיעה) – כל אלה עירערו מאוד את האמונה בקידמה שהיתה נחלת כולם, העכירו את החיבה והאימון שרחשו לליברליזם ואפילו ערערו את הביטחון ביכולת הקיום של התרבות המערבית כולה. היו כאלה שניבאו וכתבו אודות כיליונה המתקרב. גם המרכסיזם הלניניסטי היה משוכנע שקריסתה הקרובה של החברה החופשית, הקפיטלסטית, היא בלתי נמנעת. הציניות, הביקורת והייאוש כלפי ערכי הדמוקרטיה המערבית חדרו עמוק והגיעו אפילו עד המעגל הפנימי של מעצבי ההשקפה. זה, בתורו, הגביר מאוד את הביטחון העצמי של התנועות הטוטליטריות והעלה את קרנם. הערכת יתר זו של השיטה (וההצלחה) הטוטליטארית היתה אחד הגורמים שהביאו למלחמת העולם השנייה, שבה כל הישויות הטוטליטריות עשו יד אחת להילחם כנגד הדמוקרטיה המערבית.

ונעבור אל אחורי הקלעים של שדה הקרב:

הנה תמצית של סקר (מסקר שהופיע בעיתון הארץ) שניסה לעקוב אחר הלך הרוח של החיילים בני אותו הדור שחפרו את החפירות המפותלות במו ידיהם ונכנסו לתוכם על מנת למצוא שם את מותם. הם כתבו מכתבים משני עברי גדרות התייל ושלחו הביתה. חלקם נטבחו בקרבות שאחר כך וחלקם 'זכו' לחזור ולשוטט הלומי עשתונות בעולם ששוב לא מצאו בו מנוח. הם זכו לתואר: "הדור האבוד". מתברר שכבר בחודשי המלחמה הראשונים רבים הרגישו שקורה כאן משהו גורלי. הנה מעט, על קצה המזלג, מתוך המכתבים אלה ומהלך הרוחות:

"עלינו פשוט להשליך מאחורינו את החיים שהיו לנו עד לרגע זה. עלינו להיות נכונים לקראת הבאות. להיות שמחים ונבונים, לבטוח בהולכים לצדנו, ולקבל את החיים בברכה – זה הכול". כך כותב חייל גרמני צעיר, פון רוהדן, מהחזית לאחר כמה שבועות של לחימה. כלומר עוד לפני שהמלחמה הייתה למשהו שלא נראה או נחווה קודם לכן. לפני שהתחילה "הקזת הדם" של מלחמת החפירות, לפני השימוש בגז רעיל ולפני שמטרות אזרחיות היו למטרה מקובלת במלחמת הצוללות ובהפצצות מן האוויר.

אחת ההערכות המפורסמות ביותר לגבי מלחמת העולם הראשונה היא היותה קו פרשת המים בהיסטוריה העולמית. ההצהרה הפותחת את הספר הידוע "1914" של פיליפ לארקין, "תמימות שכזו לא תשוב עוד", הייתה לחלק בלתי נפרד מהמחשבה על הדור שיצא למלחמה אשר "הופתע ונדרס באכזריות על ידי העובדות".

לא רק לוחמים התבטאו בצורה שכזו בתחילת המלחמה. אלברט איינשטיין ופרידריך ניקולאי, שהשקיפו על המאורעות מברלין, קבעו בשבועות הראשונים של המלחמה שהיא מביאה לקיצה את ההתפתחות רבת השנים של הציוויליזציה האירופית, ומחליפה אותה ב"ברבריות". מפקד הצבא הגרמני, הלמוט פון מולטקה, כתב כבר ערב המלחמה כי הסכסוך המתבשל מסכן את קיומו של העולם שאותו אנו מכירים. העתיד – כלל אינו ברור עוד, הסביר מולטקה לאשתו, ויעץ לה לצאת לחופשה כדי "ליהנות מהטוב שמציע העולם, לפני שייגמר".

הסטודנט קורט רוהרבך אבחן לאחר כמה חודשים של לחימה כי המלחמה שמה קץ לעולם המוסרי-פילוסופי שעליו גדל. "האוצרות הרוחניים שלי אבדו", כתב אותו רוהרבך משדה הקטל בצרפת לחבר ילדות, ואני "זקן, כל כך זקן". אולם לא כולם חוו בהכרח "שבר" היסטורי שלא ניתן יהיה לאחותו. רבים מאלה שמצאו במלחמה את הניגוד המוחלט ל"עולם", או ל"חיים האירופיים", בחרו לחשוב עליה כעל מעין יקום מקביל או בועה המתקיימת במנותק מהעולם האמיתי, אליו יוכלו לחזור בתום הקרבות. החייל הבריטי מקאולאי סטיבנסון כתב ב-1915 על רגע קצר בסיומו של יום קרב: "אז השתרר שקט לכמה דקות; עדיין כרעתי בשוחה שלי בציפייה, ולפתע ראיתי זוג יונים בונים להם קן על עץ עירום, כחמישה מטרים מאיתנו. באותו זמן החל עפרוני לזמר בשמים מעל החפירות של הגרמנים. בזמנו זה נראה לי כחזיון תעתועים, אבל כעת, בכל פעם שאני חושב על בוני הקן החרוצים האלה זה נראה כאילו הם החזירו אלי במידה מסוימת את היקום הנורמלי והבלתי משתנה, המנותק מן הסערה, הממשיך להתקיים ללא עכבות וללא דאגות בין כל הגופות והכדורים והטירוף".

הסטודנט הגרמני יוהנס האס כתב ברוח דומה מעט לפני מותו בקרב וורדן כי בזמן הפוגה קצרה ניגנו במועדון החיילים סונטות של בטהובן, בלדות "נהדרות" של שופן שהזכירו לו את הבית: "איזו מסיבת פרידה היתה לנו, חבר! זוכר? כמה יפים החיים, חבר!". להאס לא היה ספק כי הבית עומד כפי שהיה ומחכה לשובו: "חבר ותיק ואהוב, בקרוב שוב נטייל יחדיו בשבילי היערות. טוב להילחם עבור עיירת מולדתנו"!

הבחנה נפוצה אחרת היתה שחיילי המלחמה "לא טרחו לשאול 'למה'?" או, באופן אחר, שזה היה "נחשב טירוף לשאול מדוע אנו נרצחים". הנכונות של החיילים לקבל את השרירותיות, את חוסר המשמעות של המוות ואת החיים בשוחות זכתה לאחר המלחמה לביטויים תרבותיים רבים. אביגדור המאירי, שלחם בחזית הרוסית כקצין בצבא האוסטרו-הונגרי, קרא לספר זיכרונותיו מהמלחמה "השיגעון הגדול" (פורסם ב-1929). הלוחמים כולם, לפי תיאורו, היו למעשה מאושפזים ב"בית המשוגעים הכביר, שהקיף יותר מחצי כדור הארץ".

התיאור של החיילים כפסיביים, כמתים-חיים "השוכבים בשוחות ומחכים למותם מאש הפגזים או להגעת המשמרת המחליפה" (כך כתב ביומנו הקצין הצעיר יוליוס מרקס) מופיע באופן תדיר ביומנים שתיארו את שגרת הקרבות. אולם רבים מהחיילים לא הסתפקו בכך ועסקו באובססיביות בשאלה מדוע הם נלחמים. במכתביהם אנו מוצאים תשובות רבות ומגוונות. יוהנס האס המצוטט לעיל הגיע להכרה שהוא מגן בגופו על אדמת המולדת – "גרמניה האמיתית", זו שלא הוכתמה ב"פוליטיקה", במיליטריזם, ולאחר מכן בתבוסה.

בין אם הבינו את מקומם כמגני ערכים אוניברסליים או כמגני המולדת מהפולשים, מתארים מכתבי החיילים שוב ושוב את הצורך להגיב כנגד הפרובוקציות של האויב. גישה זו מקורה ככל הנראה במאמץ הסברה נרחב בקרב כל המדינות הלוחמות "להוכיח" כי מדובר ב"מלחמת אין ברירה" שנכפתה על ידי הצד השני. הגנרל פון מולטקה תיאר בעגמומיות, כדרכו, כיצד "הרוסים תכננו את העניין במיומנות רבה" ו"כפו מלחמה, בה נראה כי המשימה של כלל האומות היא להשמיד אותנו"; "את תראי", כתב לאשתו באוגוסט 1914, "בסוף הם עוד יגידו שהגרמנים אשמים".

לצד הרעות, רבים מצאו במלחמה הזדמנויות להתעלות דתית והתחזקו באמונתם. למרות שהקרבות הפגישו לעתים קרובות את בני אותה הדת משני צידיו של שטח ההפקר, מכתבי החיילים מתארים שוב ושוב את ביטחונם בכך שהאל הטוב יסייע לכוון טוב את הארטילריה שלהם ויגן עליהם מהאויב המסתער.

חבר הפרלמנט האירי-קתולי וילי רדמונד התנדב להילחם בגרמנים בגיל 53 והוא מתאר כיצד היו התפילות חלק בלתי נפרד מהאימונים ומשגרת היציאה לקרבות. חשיבות התפילות הייתה גם בהקניית התחושה שמשהו מן העולם שמלפני פרוץ המלחמה בכל זאת עדיין עומד באיתנו. ההפוגה בקרבות של חג המולד ב-1914 תוארה כך אצל חיילים רבים. היה ברור לכולם כי זו יכולה הייתה להיות הפוגה קצרצרה בלבד. עדות מרתקת להלך רוח זה נמצאת ביומנו של החייל היהודי-אוסטרי מיכאל רייטר, שלחם כנגד האיטלקים בהרי האלפים (איטליה כיבדה בתחילת המלחמה את בריתה עם גרמניה ואוסטרו-הונגריה, אך ממאי 1915 החלה לפעול לצד מדינות ההסכמה). ביום ערפילי אחד, לאחר סדרה של הפגזות הדדיות, חיילי האויב האיטלקים סייעו לאנשיו לקבור את מתיהם בשטח ההפקר; "אחר כך הציבו צלב, עשוי ענפי עצים, כיבדו את חיילנו ביין, וכולם נפרדו לעמדותיהם: האיטלקים למטה, ושלנו למעלה – להמשך המלחמה".

התחושה המרה שלא ניתן לתאר את החוויות שלהם למי שלא היה "שם", שהחזית היא כמעט "פלנטה אחרת", חוזרת אצל רבים. הגנרל הגרמני אדולף פון הוהנבורן כתב על כך בתדהמה ביומנו בעת חופשה קצרה בברלין ב-1916. מדובר בשני עולמות נפרדים: שם אימה ואש וכאן "עסוקים בהשמצות קטנוניות, בתלונות על מחסור בחמאה ובשאלה מתי זה ייגמר". וילפריד ווילסון גיבסון כתב בשיר "בחזרה", ב-1915, שאינו יכול להשיב לאלה המבקשים ממנו לספר על החזית: המילים, השפה, אופני החשיבה שלהם אינם עולים בקנה אחד עם ההתנסויות שלו. התשובה שניסח, בסופו של דבר, תוכל לדעתו להיות מובנת רק למי שהתנסה בכך גם הוא: "איך אוכל לענות לכולם / שבכלל לא אני הייתי שם / מישהו אחר, לא אני / הפליג בזמנו בים במקומי / בארצות זרות, עם הידיים שלי / הוא הרג הרבה אנשים אחרים / אבל הוא חלק איתי את אותו השם / ולפיכך, מן הסתם, גם אני אשם".

המרכזיות של שאלת הזהות שמעלה גיבסון – מי אני, למי הפכתי במלחמה, מי הם אויביי? – חוזרת גם חוזרת אצל רבים. פרנץ בלומנפלד כתב לאמו בספטמבר 1914, מעט לפני מותו, כי אף סיבה איננה יכולה להצדיק "לירות למוות באנשים רבים כל כך או להיהרג. מדוע התנדבתי למלחמה?", הוא מקשה, ועונה: "זה נראה לי מובן מאליו שהאדם המרגיש איזשהו רגש של שייכות לעמו צריך לחלוק ככל האפשר את הגורל של הכלל". בלומנפלד לא חשב שההזדהות שלו נובעת מעליונות תרבותית, לאומית או גזעית. אולם הטענה בדבר העליונות המוסרית והערכית של החיילים הגרמנים הופיעה תדיר אצל אחיו לנשק. כך, למשל, גרהרד האופטמן כתב בנובמבר 1914 מאמר מפורט להסברת העליונות הגרמנית, בו טען כי להבדיל מהאויב הברברי, חיילים גרמנים נושאים עימם בתרמיל "את פאוסט של גתה, את זרתוסטרא [של ניטשה], משהו משל שופנהאואר, ואת התנ"ך או הומרוס".

גם ביומנים של חיילי בעלות הברית חוזרת ההכרה בעליונותם התרבותית. הרופא הצבאי האמריקאי הרולד הייז הבחין כי "אין שום דבר מיוחד בשבוי גרמני. שים אותו בבגדים של טומי ויהיה קשה להבחין ביניהם, חוץ מדבר אחד – חיילים גרמנים תמיד נראים כאילו גררו אותם והכו אותם: כאילו הובילו אותם לקרב עם שוט; בניגוד לכך, טומי נראה תמיד עם ניצוץ עולץ בעיניו והוא מקרין שמחת חיים. יש לו ישרות ועצמאות של מי שנולד בארץ חופשית".

אצל חיילים בריטים רבים אנו מוצאים את ההנחה בדבר החלוקה הביולוגית של האנושות לגזעים ואת הנחיתות הגזעית של הגרמנים, ה"שרצים" שהמראה שלהם "גורם מיד להקאה", וצריך פשוט "להרוג כמה שיותר מהם". האדמירל הבריטי אלפרד קרפנטר ביטא הנחה רווחת כשתיאר ביומנו את אויביו בתור "הונים פרימיטיביים, חיות נחותות". רעיונות של היררכיה גזעית ועליונות "הצד שלנו" רווחו גם בקרב הגרמנים, כמובן. הגנרל פון הוהנבורן דיווח לאשתו – שוב, בתדהמה – מהקרבות בתחילת ספטמבר: בין "החזירים הצרפתים היושבים ביער על העצים ויורים מלמעלה ראיתי גם חיילים שחורים!".

ספריות שלמות אודות מלחה"ע הראשונה ניסו להגדיר ולתאר כיצד התעמתו הלוחמים עם ההתנסויות החריגות לתוכן הטילה אותם המלחמה, התנסויות שאיש לא שיער שתוכל מלחמה לשאת בחיקה, ועם הצורך למצוא בהם טעם ולהקשיב ללבם לנסות ולהבין מה הוא מספר להם אודות העולם אותו עזבו כאשר התגייסו. עיון במכתביהם, ביומניהם, בשיריהם וברומנים שכתבו בזמן המלחמה מגלה ניסיונות רבים ושונים להתמודד עם אתגר זה. אופני ההתמודדות שלהם מגלים בעיקר את הגיוון שבתשובות, את העדרה של תפיסה אחידה והגמונית של יעדי המלחמה, שורשיה, זהותם של האויבים וזהותנו שלנו, הלוחמים כתף אל כתף.

לנוכח גיוון שכזה אין זה מפתיע שהיסטוריונים עדיין מתווכחים על מהותה של מלחמה מוזרה זו. לנוכח הדברים אותם כתבו החיילים אין זה מפתיע שעדיין איננו יודעים מה היה העיקרון, הרעיון, בשמו יצאו עשרות מיליוני אנשים באירופה המודרנית להרוג עשרות מיליוני אנשים אחרים; או, אפילו, האם היה רעיון כזה? ייתכן כי הדבר המזעזע ביותר אודות המלחמה הזו הוא לא שחייליה לא שאלו "למה", אלא שהתשובות שמצאו לעצמם סיפקו אותם. הם בחרו, כדברי החייל היינץ פון רוהדן, "לבטוח בהולכים לצידנו, ולקבל את החיים בברכה – זה הכול".

ואנו נמשיך אי"ה לנסות לגעת משהו בדרכיו של קונה הכל אשר חולל את כל מה שהתחולל כאן בשנים הרי גורל האלה, ואני קורא לסדרת מודעות זו, 'עידן האדם', על פי מילים שמצאו חן בעיני בשירה חובק התקופה של ג'וני מיטשל: 'וודסטוק', שם היא קוראת לכל התקופה הגדולה הזו, 'the time of man' 

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345