חורף של נסיון – תש"פ

בס"ד

חורף של ניסיון

הבוקר שמעתי איזה פרופסור ברדיו שמתפלא איך עולם שלם נכנס להיסטריה בעניין הקורונה ואמר שכנראה גם מחלות פסיכולוגיות מדבקות מאוד, ברמה של מגפה. כלומר, יתכן ובעוד כמה חודשים יצבטו אנשים את עצמם ויאמרו, וואו, איך נסחפנו כולנו, לא היתה שום סיבה אמתית לזה, פשלה. וישכחו מהכל… אותו פרופסור אמר גם שאין המחלה הזו באופן יסודי שונה כל כך בהתנהלותה, ואפילו בהיקפה, ממחלת השפעת שגם היא הטילה עד לאחרונה את מוראה עלינו וגבתה קרבנות, אף על פי כן לא נתקפנו בהלה כזו. הוא מדבר בקלילות על חולים… יש תמיד מהם, יותר, פחות… מה ההיסטריה? גם אם יש טעם בדבריו (ימים יגידו) הוא לא מספיק מודע, לדעתי, לייסוריו ולעוניו של זה הלוקה בשפעת (כל שכן אם הוא מבוגר וכל שכן אם זה קורונה). כי למרות שעל פי המספרים המוכרים קרוב לוודאי שהוא יחלים, הרי שאותם ימים בהם הגוף בוגד והחרב מונפת הם רוויי צער כה עז, מלאי דמיונות ופחדים כה מייסרים, עד שאדם מוכן לצאת מגדרו, לעשות הכל, על מנת לא להיקלע למצב כזה.

ראו כיצד רוב הלבבות בערים הגדולות, בשכונות, ביישובים, מייחלים בכל הכוח לשוב אל תחושת הוודאות הפשוטה בחייהם. כל כך הרבה גלי חיים ותעצומות נפש, משאבי רגש גנוזים, משאבי כוח נעלמים עולים, גואים, סוחפים, ואינסוף חיים חדשים יוקדים בלבבות בזכות הנסיון הנורא הזה. נמס כל לב שמבין על מה אני מדבר. זה הרואי, זה נפלא לראות כיצד באים כל רזרבות החיים האלה, הרצונות הטובים, מסירות הנפש, הלבבות היוצאים מכליהם להיפגש, לאהוב, לגפף את היקרים להם ואת כל האדם. זה אתה, אבינו מלכנו! זה אתה שנטעת בנו את תשוקת החיים הזו, אתה חי החיים, החפץ בחיים, אתה שנפחת בנו נשמת חיים, רצון אינסופי, אלוקי, לחיות… אתה תרחם כי אתה יודע ומכיר את הרצון האדיר הזה, הגעגועים העצומים האלה לחיים. רחם!

ואני רוצה לספר לכם על ימים ארוכים של נסיון דמוי שפעת בהם הרגשתי ממש לא טוב, ובס"ד עברו בשלום, כי לעולם חסדו. וכדי להמחיש את עולמו הפנימי של החולה באופן נאמן. אעתיק לכם קטעים, די קרובים להווה, אשר כתבתי ביומן חשבון הנפש שלי, קטעים המתארים את העליות והירידות של אדם שלא מרגיש טוב.

ערב שבת קודש חנוכה (תש"פ). אתמול בערב היתה הדלקת נרות נאה עם דמעות ותחנונים לבקוע אל האור ולעשות איזו חנוכה (התחלה) בחנוכה, אבל הלילה היה קשה והראש כואב… ובעיקר אני מתחיל להשתעל שיעול מוכר, יבש ומתיש, שיעול כזה שכל שנה, כמעט, רודף אותי וממאן להרפות (עד שלא מגיעה אותה אנטיביוטיקה שממנה דווקא הוא פוחד) ואט אט תחושת חום ושפעת מתפשטים… ואני, הרי, הזמנתי כמה חברה מאילת למסיבת חנוכה מחר במוצאי שבת, ומה יהיה? אתה מלכי, אב הרחמן, יכול להפוך כל דאגה וידיעה של לא טוב – לטוב. אנא, עזור לי להביט עכשיו דווקא אל ברכותי ולשמח את עצמי… עזור שהמסיבה תהיה איחוד לבבות ענק ולא חלילה מקור להדביק את בניך מאילת, אנא. ועזור לי גם לפתוח את הפה ולא להפסיק לבקש… אנא.

יום שני, 'זאת חנוכה', תש"פ. ובכן, לאחר שלושה ימי חולי עולה ויורד בניצוח האיבופן אני מרגיש יותר טוב. כלומר, כבר 1.30 בצהריים ועדיין אני לא מרגיש חולה. השיעול עדיין ממשיך, וכאבי הגוף והגב התחתון שהם מסימני השפעת וכן התיאבון החלקי, הכל ממשיך, אבל נראה לי שבאהבתך ורחמיך זה בדרך החוצה, כן יהי רצון. וקשה להיזכר בכל מסכת הביזיונות וההשפלות שהיו מנת חלקי מן השמים בימים האחרונים, אבא, כלום לא עמד לי אלא בוטשתי שוב ושוב, ואין אני כלום. בצק חסר חן ותועלת, חסר מעלה, כושל ונכשל, ירא ומבוהל, רדוד ומשעמם, רדוף זיכרונות כואבים של משגים גדולים.. המסיבה במוצאי שבת של החברה מאילת היתה מהומה על לא מאומה כי רק בודדים הגיעו, וחיה טרחה ואירחה והיה נחמד אך אני מרגיש חולה, דואג ודואב והלילה עבר קשה ולמחרת, ביום ראשון, תור אצל רופא המשפחה, רופא חדש, והוא משוכנע שזה ווירוס ולא יועיל אנטיביוטיקה למרות שמאוד ביקשתי שייתן (מניסיון העבר) ולא רצה. ובערב פגישת 'זאת חנוכה' עם הילדים (בלי הנכדים) והיה מקסים אבל אני סופר את השעות עד ללקיחת הכדור של חצות. הלוואי שלא תסתיר את פניך, אבא, ממשאלות לבם לטובה של כל בניך אהוביך ילדיי וכל אשר להם וכל ישראל הזועקים אליך כל העת, אבא, יהי חלקי עמם, אנא. שחט לגמרי את גאוותי, שורש המשגים האומללים שלי, ראש פורה כזבים שכמוני אהיה מי שאהיה.

ואתמול היה לילה מיוסר בעליל עם כמה רגעים מסויטים ממש של מעין תנועות בלתי נשלטות, חלילה, וערבוב דעת מבהיל עם בחילה וסחרחורת. לא יכולתי אפילו לקוות לישון וזה היה נורא. בלב הלילה לקחתי עוד דקסמול והוכיח עצמו כידיד נאמן, תודה השם, וזכיתי לשעתיים של מנוחה לפנות בוקר. אני משתעל כל הזמן, כל הזמן, ודווקא כאשר התפילין עלי השיעול גורם לי בזיונות… איזה עלבונות אבא, איזה עלבונות. אנא, כתוש לגמרי את גאוותי ואצא לחופשי אנא, רק לא על ידי ייסורים וחוליים רעים. כמה קנאתי בציפורים שראיתי הבוקר מהחלון, תמונת הבוקר המקסים, הצלול, השקט, הירושלמי, שראיתי מהחלון הבוקר. הוא היה כל כך קריר שלא יכולתי להשאיר את החלון פתוח יותר מכמה דקות אבל כל כך הרבה חיים זכיתי לראות: בריות עוברות ושבות, יודעות כולן לתפקד בבוקר נהדר, נחשק שכזה – נהנות ממנו, חיות בו. ואני מתבונן מן הצד… אינספור פעילויות… אדם לא שם לב אליהן כלל כאשר אתה, אבא, מקיים את שלוותו ומעמיד להרריו עוז. אבל קשה לבצע אותן, הן חסרות ונחוצות לו ואין לאל ידו, כאשר הסתרת פניך והיה נבהל…

ומה שווים חייו ועבודתו של אחד כמוני, מה אני בכלל, נקודה של חיים כלואה בגוף משתרר ומשעבד, כמה קשה להאמין לאחר 5 ימי חולי שתפילתי עושה רושם, שעבודתי נחוצה באמת לאיזו תכלית, שיש אי שם, אי רגע, בהווייה כוח שמכיר, שאוהב, שמושיע את חיי… (והכל הבל, הדיבורים האלה, כל כך הרבה פעמים גאלת אותי, אבא) ונזכרתי (אתה הזכרת לי!) אודות הלל קופרמן, כיצד הפך להיות עלוב, לכאורה, כאשר כל משכבו הפכת בחוליו. כיצד לקה מכה קשה ואנושה, כמעט מכת מוות. מי היה מאמין עד כמה סבל ודוכא, ואעפ"כ, הנה, רוחו איתנה, הוא מלא אמונה, הוא נחוש להמשיך לעשות כל מה שהוא יכול, הוא אפילו זוכר לחייך? הוא לי למורה דרך!

ועלי, אם כן, להתענג ולהתמסר לגמרי לכל מה שאני עושה ביהדותי. אין מאומה מלבד זה! זהו! עולם אבסורד של גויים עם שלל ברק ידיעותיו והמון חשבונותיו ודמיון תענוגותיו ואינסוף טעויותיו, מנצנץ כולו בפרפראות של חולי – עולם זה שוב לא יגזול את זמני. בקע אלי אור מהשיעור בדף היומי של אלי סטיפנסקי (שיעור שבני הבכור המליץ עליו בהתלהבות בפגישה האחרונה שלנו ב'זאת חנוכה', והצטרפתי, תודה מלכי), איש עסקים ענק, אמריקאי צעיר (גיל העמידה), ואין לו בעולמו כלום מלבד להיטותו ומסירותו אל הדף היומי. זו נחמתו, זו תהילתו, זה אושרו, אלה כל מעייניו. כיצד? מה הוא יודע? הוא לי לדוגמה! אני רוצה להיות שלם ומרוצה, נרגש ומאושר עם כל עניין ודבר של יהדות שאני עושה, והשאר אחיזת עיניים. ואם זה מגיע רק טיפין, טיפין, מתוך מצב עלוב כמצבי בהווה אז הלל קופרמן לי לדוגמה… ועוד עידוד ועקשנות לטובה הנה אלמד מאותו כלכלן בעל שם עולמי – ג'ון משהו, הסכיזופרן האומלל שראינו בסרט שעשו אודותיו – איזו מחלה איומה, והוא מצא דרך לחיות ולהצליח כאשר האימה עוד בקרבו! וזו בערך (או אפילו בדיוק) ההדרכה של הרב קיוואק בעניין היצר הרע: הוא בשלו ואתה בשלך. הוא יושב לך בסלון כמו קוץ בגרון? התעלם! אתה חייב! יבוא הרגע והוא יצא! "וימאן" (יוסף להיענות לאשת פוטיפר) עם טעם נדיר של שלשלת עליו (רמז לשלוש), לומר לך: אם אתה מחזיק מעמד(ממאן) שלוש פעמים כנגד היצר – זה עובר.

יום רביעי בבוקר. חולשה שמימי לא זוכר. מסכנים תלמידיי. עוד כמה ימים בלי אנגלית ובלי שעו"ב. החולשה שעל סף עילפון הזו באה בגלל הלילה הנורא שעברתי. כבר אין לי מילים. ליל בלהה, מוכה אימת שיגעון, שהיה לי כאשר לקחתי 2 דקסמול בסביבות חצות לילה וציפיתי שישפיעו הכדורים לטוב וירגיעו את הגוף ואולי גם ירדימו אותי כפי שהיה עושה האיבופן, אבל השפעתם מתמהמהת והיא מועטת ואני במתח סמוי, באי שקט שאינו נותן לי לישון כפי שהיה לפני כמה לילות. ואלה הם יסורים קשים, ואני משווע למנוחה, יותר נכון להתרעננות, להחלפת מחשבות ואין לי על מה לחשוב (איזו פשלה) ואני מתבשל במן שעמום, אי מעש בלתי נסבל… עד שקמתי והלכתי לחדר לימוד למרות שראשי כהה וכואב וממש אינו מסוגל לכאורה לפתוח ספר, כל אוכל תתעב נפשם, אעפ"כ אמור להיות תמיד משהו שהנפש עדיין מסוגלת לעכל ולאחר זמן התעייפתי ואמרתי אקח ואבן וכך אבטיח לעצמי אולי 3 שעות שינה, הרופא אמר שאין ניגוד בלקיחת שניהם. ולקחתי את הכדור וחזרתי למיטה ולאחר כשעה קמתי בעל כורחי והייתי כמשוגע, ראשי לא בשליטתי ומחשבות מתרוצצות בו כברקים ללא קשר ואיני מסוגל לחשוב אחרת. רגלי לקחו אותי אל המטבח וחזרה והייתי על סף אי שליטה על דעתי. היא היתה מתרוצצת במהומה של מחשבות. לבסוף נרדמתי למשך שעתים וקמתי, והנה אני מרגיש בריא מבחינת ההצטננות וגם השיעול, אך חלש כצמר גפן… אני צריך להתגבר להאמין כנגד הוודאי שמשהו יקרה ואני כן אצליח ללמוד משהו למרות שזה כמו לעמוד אל מול חומת בראשית והיא מיתמרת עד לב השמים, אך עזרי מעם השם קונה שמים וארץ. וההמחשה היפה שלי לדבר היא שלאחר ניתוח הבלוטה, כאשר שכבתי עם צינורות מטפטפים פנים וחוץ, לאחר הרדמה ארוכה, מרגיש רע במובן העמוק של המילה מעבר לתיאור, והנה הרופא אומר לי במין קלילות שרירותית, מקוממת, מנותקת מהמציאות (כאילו): "רד מהמיטה קמחי ועשה כמה טיולים במסדרון, זה חשוב מאוד בשבילך". ואני, מעי וקיבתי עלו אל גרוני, ובטני התכווצה מסלידה רק לשמע הרעיון. כל שכן לנסות להוציאו אל הפועל, זה היה נראה הזוי. נקודה. ואעפ"כ אבינו מלכנו הושיט ידו ויצאתי מן המיטה.

ועברו עוד הרבה ימים אפורים, ימים הנאחזים בציפורניים בתקווה בעוד נחל המרירות עובר עלינו. ואני שב ואומר לאשתי שאני יודע (לפחות אמור לדעת) שהכל בוודאי יתהפך לטוב, לטוב נפלא, ואין מצב שלא, כי תפילות ראש השנה (באומן) היו עצומות מעבר ליכולת התיאור, חגיגות צהלת ההכתרה, הוד הרחמים, חדוות נצח המלכות, תפארת המרומים, כל אלה האירו בזיו כה יפה בסערת התפילות עד שלא היה מקום לשום פקפוק בעולם ששנת ישועה וגאולה מזומנת לנו. זה לא היה חלום, זו לא היתה אשליה או פנטזיה של התלהבות סרק, זה היה אמתי למעלה מיכולת התיאור… אני דבק בזה, אני יודע שזה היה וקרה וזה יאיר בקרוב לנו ולכל ישראל באור ימות המשיח. ראש שנה כזה לא היה דמיון. חלילה מלהסתפק בזה.

 ובכן, לפני חודש התחלתי להשתעל שיעול מוכר ושנוא וידעתי כי מתקרב ניסיון דמוי שפעת. ועתה, חודש אחרי, החום, החולי, החולשה ובעיקר השיעול, אינם מרפים, עדיין תקיפים. אחרי שכבר האמנתי שאכן ריחמת בגלוי, אבא, שסוף, סוף, אכן ריפאת, אנא, אנא… לא. זה נמשך. וכנראה שלא שמחתי והודיתי ונפלתי על פני בתודה כאשר הרגשתי מעט יותר טוב וגבר ההסתר… והרופא מתעקש שוב ושוב שלא לתת אנטיביוטיקה, וכך עוברים עלי הימים כשאני מתפתל מרוב רצון לשנות את אורח חיי, לצאת אל החירות מכל המלכודות של הקטנות ולהיכנס אל השדה אשר ברכת, השם. ואני יודע שאסור לי לעולם לחזור אל מה שהיה, חס ושלום, חס ושלום, לעולם לא עוד! לא עוד אל שביעות הרצון של אחד שמניח כמובן מאליו שלו זה לא יקרה, ולכן מתערער ומובס, חרד כולו כאשר זה דווקא קורה. לא עוד. אלא הכנעה, אנא! ענווה, אנא! רצון נורא להיות שמח תמיד, שמח בחלקי – מדבר, ומדבר, מבקש ומודה, מדבר ומודה… ואני ממהר לרשום את מאור פניך והשגחותיך, אבא, בימים האחרונים, לבל יידום לבבי מפחד, ח"ו: צילום ריאות תקין, הללוייה! והבדיקה היתה באולם ריק (כמעט) כאילו חיכו לי. והאוטובוס היה ריק, ספיישל. בדיקת אמ.אר.איי. אבא, בהדסה הר הצופים (בגלל ירידה אסימטרית בשמיעה) עברה וכלתה ולא כצעקתה, וכל משך הבדיקה לא השתעלתי אפילו פעם אחת וגופי לא השתרר עלי. מה אומר ומה אדבר. והיום בבוקר לא היה לי חום כלל. תלמידיי מכירים לי טובה (מאוד) כאשר הם רואים כיצד אני מתגבר להגיע ולמסור שיעורים ואפילו לנגן ולשיר איתם… זה רק אתה, אבא. מאזינים לשעבר ממשיכים לפקוד את האתר ולפעמים מגיבים ומודים, והאתר זינק (הערב ממש) אל 400 הורדות. אני מתמיד בדף היומי וזה ממלא את דעתי. האדמו"ר מבוסטון מאיר אלי פנים והחברותא עם ברוך ממשיכה כסדרה, איזה יהודי! הנה לאור כל זה מה זה בשבילך כמה שיעולים ואיזה חיידק (או ווירוס) בגרון, אבא? זה כלום! אהבתך וישועתך בדרך ובגדול, נכון?

יום רביעי אחה"צ. הו מלך, הלילה היה ליל ייסורים מופלא. השיעול גואה בי ואני משתדל להסיח דעתי ולהחזיק מעמד בלי להשתעל – עד שאני משתעל. וזה חוזר על עצמו אינספור פעמים ואני חוזר ומשנן לעצמי את הפסוק: "וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה"א מייסרך" עוד ועוד, חוזר עליו אינספור פעמים בתקווה שהמילים יבקעו אל הלב… החום שלי גבוה, אני מרגיש היטב, וכדור כבר לקחתי וגם סירופ… מאין יבוא עזרי? וברגע מעל הזמן, במרוצת הלילה, רגע שעמדתי עליו, ידעתי לזהות אותו, פלא פלאים, החל החום לרדת. עד שלפנות בוקר, למעשה, הייתי חלוש ושותת זיעה והחום ירד לחלוטין… ואני נים לא נים מרוב חולשה אחר לילה לא לילה… לא התפללתי שחרית, אך נזכרתי לומר ק"ש בזמן, תודה השם. וכך לפני שעתיים חיה "מבשרת" לי שאין לי חיידק שעלת. ואני דווקא קיוויתי שתיפתר התעלומה, אבל לא. נו, אז אני לפניך מלכי, אנא רחם עלי, אתה גואלי ומיטיבי מעודי, אל תילחם בי, חלילה. מי אני? נכנע! נכנע! נכנע…

יום חמשי, חצות לילה, סוף טבת. יום ההולדת של חייה, ואנו יוצאים להיפגש עם הילדים במסעדת 'שלווה', ושם חיים מראה לי את הפיענוח של בדיקת ה MRI והיא תקינה בעליל. תודה, תודה, ושוב תודה אבא!! אנו מוקפים בבנינו ובבנותינו, חתנינו וכלותינו, וחלקנו בחיים.

יום ראשון שאחריו. עשיתי מעשה ונסעתי למרכז העיר אל רופא א.א.ג. במרכז הרפואי ומיד כאשר בדק אותי (עם מצלמה דרך האף) אמר לי: 'אתה צריך טיפול אנטיביוטי!!' וידעתי שאתה, אבא, שמעת את תפילתי. בדרך חזרה מהרופא עם כדורי ה'אוגמנטין' ביד, צמודים אל לבי, ברכבת הקלה, אחד תימהוני מתיישב לידי ומשמיע קולות משונים של צלילי ג'ז פופ כמו אוטיסט – פניו מוסתרות בקפישון. ואני מתכווץ במושבי ומבדיל עצמי ממנו אבל כאשר אני קם לרדת הוא קורא אחרי: 'החגורה שלך!' חגורת מעיל הגשם האהוב שלי נשארה על המושב, והאיש הזה נחמד – ראיתי את פניו – והודיתי לו. עוד שיעור בחיים, אחד מני מיליונים. מתי נלמד? יש סיכוי שנשתנה?

שבוע ימי האנטיביוטיקה. בלב השבוע היה יום הנישואין שלנו, אבל היא נשארת בלילה עם אמה שאושפזה בהדסה (אשרי האם שיש לה בנות כאלה), ואני לבד בבית העצוב. איזה חולי לב של עצבות וכיליון לב, איזה צער נורא, געגועים ללא מרפא, עצב תהומי קורע לב על סף הנצח, כך חוויתי. אנוש, כמה אנוש, זה היה… כי הייתי על סף גלישה לחרדה בגלל הרצון הנורא להבריא עם האנטיביוטיקה, ומזג האוויר בחוץ חורפי וקודר, קר ורטוב. הו, תודה, השם, תודה שהרחבת לי באותו לילה עם החברותא ברוך קלמן וידידי יעקב וונטורה שהגיעו והיה לנו נחמד ביחד… ולמחרת היא הולכת משם ישר לעבודה ומבטיחה לבוא ב 6.30 והשעון שלא מכיר אף אחד עושה את שלו ומגיעה השעה וכל דקה שחלפה בלי דפיקה בדלת קדחה בי חור. אוי, חיה, חיה, רעייתי, חברתי לחיים, 39 שנים, בת זוגתי לחיים שלמים, איזה מושג נורא זה, מתיך לב וכליות, כי החיים כל כך משונים, חולפים מבלי שנוכל לאחוז במשהו, רק געגועים אינסופיים עם כאב עמוק של החמצה, חרטה נואשת תהומית… הנה משפט שקראתי איפשהו בגוגל: 'כמה מייגע זה וודאי יהיה אם נצמצם את סיפורו המהותי של העולם למקרה סתמי של כמיהה נכזבת…'

ואני ברצון נורא, נורא, להיות בריא. זה ממיס לב. ייחול כל כך נורא… הדביקות, התשובה, החרטה הם כל כך נוגים, טרגיים, ענקיים. החולי הנמשך הזה בדרכי הנשימה, דווקא שם, מלמד אותי שוב ושוב, עד שיפול האסימון, שיש להודות בפה מלא, בקול רם, ובמלוא שתי הריאות על כל דבר, לספר על כל דבר ולבקש על הכל, זו קריירה של זהב…

האנטיביוטיקה לבסוף עשתה את שלה ואני אגם של הודיה, אך לא לגמרי, לחרדתי. החולי, תודה לך מלכי, אכן נרפא אך עדיין הגרון לא לגמרי חסון, לא נקי, אלא רגיש ומגורה עם זכר עקשן לשיעול. השארת לי מסר מלפניך לזכור לשנות את חיי, לא לשכוח…

פורים היה נפלא. תודה שאין לה גבול, אבא. תודה. תודה, איזה יום! ואז מגיעה הבשורה (חמישי ט"ז אדר) שהסרת ממני עול דרך ארץ: נסגרו מוסדות הלימוד! ואז 'שבת פרה' אצל הרבי מבוסטון ואנו כבר בצל בהלת הקורונה. ובמוצאי שבת הבהלה פרצה לחוצות ולשווקים וכל בתי העיר מלאו חרדה, רוקנו את המדפים. חיה הגיעה הביתה עוד ביום ששי עם עגלת קניות גדולה. ואתה תושיע – תעזור לנו לדבר אליך! ואתה תושיע – תתן לנו חיים של חילוץ עצמות! ואתה תושיע – בלימוד גמרא וענייני פסח! ואתה תושיע – לגלות תמיד את הבשורות הטובות שאתנו! אמן.

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345