חנוכה – השאלות הגבורות והאורות

בס"ד

 'הדלק את אורות האמונה', מהבהבת כל התמונה.

'אנו לא יוונים, ואנו אומרים זאת גלויות', לוחשות כל החנוכיות.

השאלות:

ראשית, מהו המעמד המיוחד של חג החנוכה לגבי לשאר חגי השנה (מבחינה כרונולוגית)?

תשובה: זה החג היחיד שנוסף לשנה היהודית לאחר חתימת התנ"ך.

עוד שאלה: בימי הפורים, החג האחרון שמוזכר בתנ"ך, עוד היו נביאים שיכלו לבשר שמשמיים קבעו חלון נוסף במעגל השנה היהודית אבל מה קרה כאן? כאן כבר לא היו נביאים. איך זה שתקנו חג? יש הרי איסור בל תוסיף? (ובאמת הגמרא מביאה וויכוח בין אסתר ובין חכמי הדור אודות נחיצות קביעתו לדורות של חג הפורים)

והתשובה: אוהו, כאן קרו ניסים גדולים. אנו למדים מהנוסח של 'על הניסים', שניסים כבירים התרחשו בקרבות של יהודה וקומץ לוחמיו נגד האימפריה – אמונתם הטהורה של המכבים ומסירות נפשם הביאו לניצחון מופלא בקרב. ועל זה החג!

אבל, רגע… איך אתה יודע שאלה היו נסים? אולי גבורתה הנואשת של תנועת מחתרת הצליחה לנצח צבא ממלכתי ענק בקרבות מקומיים (בזכות אסטרטגיה נכונה והתמצאות בשטח וכל'). אין לך נביאים הרי שיבשרו לך שהיה כאן נס ממש?

ועוד, היו כבר ניצחונות  מופלאים בקרבות שבימי דוד ובימי שאול ובימי שאר המלכים ולא תקנו לכבודם חג למרות שהיו אז נביאים שהעידו שהייתה זו התערבות מן השמים?

וגם עדיין לא ברור: איך זה שחוגגים ניצחון בקרב רק על ידי הדלקת נרות? כדי להשוות: איך חוגגים ניצחון צבאי ברוסיה? בסין? איך חגגו ניצחון ברומי?

ואם זה חג של ניצחון בקרב מדוע שמונה ימים? הרי מספיק יום אחד?

וגם, היו ניצחונות נפלאים לחשמונאים גם אחר כך, כאלה שהביאו לעצמאות מדינית מלאה וליסוד מלכות בית חשמונאי, מדוע לא בחרו לציין את המועדים הללו?

ואיך מבטא שם החג את מהותו? פסח, סוכות, שבועות – שמם מבטא את תוכנם. מה לשם 'חנוכה' ולניצחון על היוונים?

ואם תאמר שהנס הוא נס פך השמן אז מדוע הוא אינו מוזכר כלל ב'על הניסים'? וגם מה המיוחד בנס פך השמן? מה הרעש? והרי היו נסים בבית המקדש כל הזמן? (ואגב, היה כבר פעם  נס כזה בתנ"ך, מי זוכר?)

ושוב, למה היו צריכים לנס על מנת להשיג שמן טהור, הרי טומאה הותרה בציבור? וכי הקב"ה עושה ניסים שלא לצורך?

ובכלל, השמן היה טמא רק מדרבנן (הם שגזרו טומאת זבים על הגויים)? הרי לנו דוגמא שחז"ל גוזרים והקב"ה מקיים את דבריהם. הוא עשה נס לקיים את גזרתם!

ובכלל, איך ולמה גזר אנטיוכוס גזרות שמד דתיות? זה לא עולה בקנה אחד עם העולם האלילי פלורליסטי שהיה אז? ממתי גוזרים בעולם העתיק גזרות דתיות? הרי הכל עובדים את הכל? ואם כבר גזר למה גזר רק ביהודה? היו, הרי, יהודים בכל רחבי מלכותו, ועליהם לא גזר?

מתוך הדברים הבאים תעלינה התשובות לכל השאלות הללו, בעזרת השם. 

מפגש בין תרבויות

אנו יודעים שיש על פני הכוכב הזה תרבויות המבוססות על ראיית עולם שונה. אדם שהיה נולד במקום מסוים היה גדל ופועל בקרב התרבות של אותו מקום וזהו. היו יחידים, כמו מרקו פולו, למשל, שביקרו במקומות רחוקים וחזרו עם סיפורים מרתקים, היו סוחרים שהוליכו והביאו סחורות וניחוח מאורח חיים אחר, אבל מפגש שלם בין התרבויות לא היה. (היום בוודאי שזה קורה ובמלוא הקיטור והעולם הולך ומקבל גוון של תרבות אחת).

בפעם הראשונה שמפגש כזה קרה, ובגדול, זה היה בזמן אלכסנדר מוקדון וכתוצאה ממנו עולה על בימת ההיסטוריה התרבות ההלניסטית, היא תולדת המפגש בין שתי צורות חיים ושתי השקפות עולם שונות באופן טוטאלי – המזרח והמערב.  

המזרח – רציני. בעל מסורת עתיקה מקובלת ומכובדת על הכול, השקפה עמוקה על החיים. אמונה בנצח, בשכר עולם הבא. המזרח הדרדר לפולחן השליטים: מלכים הם אלים. שאר האדם לא נחשב כלל. ראוותנות מנקרת עיניים. נוצר גם מעמד אדיר ומעיק של כמרים וכהני דת. הם מפקחים ושולטים על כל תחומי החיים. 

המערב – צעיר, שופע חיים, זמר, ספורט, תחרויות. האדם נושא להערצה – גופו, יופיו, כישרונותיו. המערב מפתח את האומנויות: דרמה, שירה, פיסול, ובעיקר את המדעים. יש בו סקרנות טבעית לגבי העולם.

אבל זה לא אידילי כפי שזה נשמע – היה פירוד גדול בין הערים היוניות. היתה איבה של תחרות ביניהם. היה מעמד נרחב של עבדים שלעיתים התאכזרו אליהם. זרים לא היו נחשבים ואפשר היה להתאכזר אליהם. הנשים מבלות את ימיהם בבית, מרוחקות מהחיים הציבוריים, ושחיתות וגסות מתפשטת בחיים הפרטיים.

לאחר כיבושי אלכסנדר מוקדון, התרבות היוונית השפיעה רבות על המזרח אך לא האפילה על תרבותו. לא היו מספיק יוונים בשטח כדי להנחיל למזרח את גינוניי יוון. המזרח, היה מושרש עמוק בתרבותו בת אלפי השנים. אבל החלה בהחלט לנשוב רוח חדשה, סוחפת, של יצירתיות והתחדשות בכל התחומים. זה היה מדבק. החלה בנייה אדירה של מבנים עצרי נשימה ופריצת דרך במדעים. נוצרה תערובת חדשה. 

אור חדש. כך זה היה נראה. עולם נוצץ.

זה קרה שוב, בגדול, בזמן האימפריאליזם של סוף המאה ה-19. מי ניצח? וודאי שהתרבות המערבית עם הטכנולוגיה המסנוורת שלה ניצחה. היו עמים שניסו, אמנם, להחזיק מעמד, למחות ואפילו להתקומם. אבל יפן הפכה מערבית, סין הפכה קומוניסטית. ומה עם אפריקה? ועם הודו? שם לרוב יש מיזוג בין התרבויות. או שגם זה כבר נעלם ורק הג'ינס, הקוקה קולה והסמרט-פון נשארו. רוב העמים שקיבלו עצמאות במאה העשרים שינו את דפוסי החיים שלהם לטובת מהפך תעשייתי ומודרניזציה כדי להגיע לרמת חיים מערבית. (הנביאים מתנבאים אמנם שלעת"ל תהיה צורת חיים משותפת – ביום ההוא יהיה השם אחד והעולם אחד, אבל זה דווקא באופן של תזמורת אדירה הנענית למנצח… מציון תצא תורה אל כל קהל העמים.)

בעולם היהודי נפגשות תרבויות שונות דבר יום ביומו, כגון המפגש בין צורת החיים הספרדית והאשכנזית ומתחתנים לעיתים גם חסיד כבד עם מזרחית כבידה, וההיפך. זו תערובת מין במינו. כאן ההבדל הוא רק בין אורחות החיים ולא בהשקפת העולם. היום גם נפוץ שבני נוער מטיילים בעולם ופוגשים תרבויות אחרות אבל זה לא ימשך לאורך זמן כי בעולם, באופן כללי, מתחולל תהליך של גלובליזציה כמו בדור הפלגה.

וגם צריך להיווכח, בהתפעמות וברעדה, הייתי אומר, שבעידן האחרון התרבות המערבית השתנתה לבלי הכר: רוח הסער העצום של המודרניות טאטאה את העולם הישן לגמרי ולא נודעו עקבותיו. הרוח המודרנית  קעקעה את הסדר הקודם והולידה אנושות חדשה לגמרי – ראש אחר: לא חושב מדיי, חומרני, סוגד למדע, לקדמה, לצעצועים הדיגיטליים, לנעורים, ולכסף מעל לכול… חוקי הטבע הם המציאות הסופית לגביו. הוא מכיר, אמנם, במושגים מיסטיים, כגון נפש האומה, עליונות הגזע, תת ההכרה, אבל זה רק כדי לקשט את החומר. אופן חייו שטחי, שואף נוחיות בתשלום כל תנאיה. מכור לחיצוניות. מכור לתעשיית החדשות, מתנהג כמו להקת ארבה, מחליף אופנות – 'חדשים לעונות', נתון תחת עריצות התקשורת ושרירותיות הטכנולוגיה, וחסר זהות באופן הכי מסוכן…

עד כמה אנו עצמנו יוונים? יש להודות ולהכיר באמת: כולנו מתייוונים. מה שהצליחה התרבות החדשה לעשות זה לבנות עולם מגורה שמונח על גחלים כל הזמן. זה סוג של שיעבוד נורא שבו אתה מתבשל על גריל ההתמכרויות – הגירויים לא מרפים ממך. הם גם ביטלו לגמרי, בין היתר, את הצנזורה בכמה מדינות… לא נורמלים]

אם כן, ההתייוונות פושטת ברחבי האימפריה וגם בקרב ישראל, בעיקר באלכסנדריה, אך היא מגיעה גם ליהודה וגם לבית המקדש ממש. הכוהנים, מספרים המקורות, היו מניחים את הקורבן ורצים לאצטדיון, שנבנה ממש ליד המקדש, כדי לצפות בגמר התחרויות. על זה הקב"ה לא וויתר…

והמתייוונים לא נחים לרגע. הם מבעבעים ומבעבעים עד שהם מצליחים להניא את הקיסר לגזור גזירות שמד על היהודים – דבר שאינו מסתבר ולמעשה אינו מתקבל על הדעת כלל. מדובר בעולם בו בכול פינה יש פולחן תוסס לאלוהות אחרת. ושימו לב: אנטיוכוס גוזר זאת רק על היהודים שביהודה, לא על אלה שבערים אחרות באימפריה. למה? יד השם בעליל!

מה רצו המתייוונים? (מתייוון מלשון 'מת להיות יווני') הם אומרים: למה לא ללכת עם הזמן? למה לפתוח תהום בינינו לבין העמים ולהישאר עם נחשל? החיים משתנים לנגד עינינו, מתקדמים, יש לזרום עם זה… והם היו מיעוט שהצליח להשליט את השקפת עולמו (או, אי השקפת עולמו) על הרוב הנאמן. הם נרתמו לאכוף את הגזירות בעזרת הלגיונרים הסוריים והיו מוליכים אותם אל אחיהם בלהיטות המרחרחת שפיכות דמים… הם השתלטו על הכל.

המקדש חולל. העבודה הופסקה! 3 שנים אין ישיבות, אין תינוקות של בית רבן, אין בריתות, אין פדיון הבן, אין סעודות מצווה, אין אורחים לשבת, אין שבת, אין שבע ברכות, אין תזמורת חסידית, לא רואים כיפה, אין אפילו בית חב"ד… חיפשו עשירי למניין ולא היה, כולם היו באצטדיון. והרבה יהודים נפלו. כאלה שמאריכים בתפילה, כאלה שנותנים צדקה כמשקל גופם… חושך.

ואז קם אדם אחד עם משפחתו ואמר שהם מוכנים להלחם ולמות ולא לחדול להיות יהודים. הם קראו לכולם להצטרף אליהם למרות שזה היה נראה הזוי.

שאל ד"ר נתן בירנבאום בספרו 'עם השם': עבור מה נלחמו החשמונאים, עבור אמונתם או עבור עמם ומולדתם?

מה דעתכם?

ובכן, השאלה הזו נכונה אולי לגבי הגויים אך לא לגבי ישראל. אין הבדל אצל היהודי בין אמונתו לבין עמו ומולדתו. אם אור התורה כבה בישראל, חלילה, מיד מתהווה איום קיומי על העם. רוחו של ישראל היא הזהות שלו, היא הלאומיות שלו. ביוונים נלחמנו ולנו הניצחון, ניצחון יהודי מקורי: חג חדש!

לאחר שנהדף צבא האימפריה מיהודה, טוהר המקדש וחודשה העבודה הגיעו צרות חדשות, התמודדויות חדשות, עליות וירידות, אך עם חלוף הימים ניכר היה שגלי התחייה וההזדהות שנצחונות יהודה המכבי חוללו בעם לא נשכחו. זה הראה לחכמי הדור שהכוח הרוחני שהתעורר אז, נקבע לנצח בזהות הרוחנית של העם. כלומר, הוא יוסיף להתגלות כל שנה ושנה. ובאמת לא היה זה ניצחון במובן המקובל. המכבים רק זכו למנוע משונאיהם (בעיקר שונאים מבית) להשבית את עבודת המקדש, וגם גרמו לאימפריה לחדול מהרצון לאכוף את הגזירות (הגזירות בכל אופן לא בטלו רשמית). יראי השם היו יכולים עכשיו להיכנס אל המקדש ללא מעכב אבל האימפריה עדיין היתה שלטת ונהלה את כל ענייניי הארץ. היה לה עדיין בסיס איתן בירושלים. אפילו הכוהנים הגדולים המשיכו להיות מתייוונים.

צבא יהודה היה צבא מתנדבים עראי שהתפזר מיד לאחר שהושגה המטרה (ביטול הרדיפות וחידוש העבודה במקדש). ומה שקרה אחר כך הוא שהאימפריה המשיכה לשלוח חילות עונשין ליהודה ויהודה המכבי היה צריך לאסוף את קומץ גיבוריו שוב ושוב. הוא גם נקרא לעזור לקהילות יהודיות שונות ששמע הצלחותיו גרם לגויים השכנים לקנא ביהודים ולפרוע בהם. יהודה עצמו מת באחד הקרבות כאשר היה עם קומץ לוחמים בלבד אל מול צבא עצום – שנתיים לאחר חנוכת המזבח ונס פך השמן.

זה לקח עוד עשרים שנה עד שקמה מלכות החשמונאים. תחילה הפכו להיות מושלים מוכרים על ידי השלטון בדמשק ורק אחר כך, בימי יוחנן הורקנוס, זכו לעצמאות מדינית. אבל שנות מלכותם לא ארכו והבית האמיץ הזה למרות שהיה אהוב ונערץ בלב כל העם הושמד כליל, ממש לבלי זכר. גם העצמאות בטלה. נעלמה כלא היתה – רומי שיעבדה את יהודה עד שהחריבה אותה לגמרי.

והעם? מה עם העם?  העם נפוץ על פני תבל, כמה חבל.

אבל נרות נשארו, וגם געגועים…

כי, באמת, לא רק זיכרונות של ימי גבורה והתחזקות הם תוכן ימי החנוכה – הנרות מספרים יותר מזה, אפילו הרבה יותר מזה. כי, עלינו לדעת, שמשהו, אכן, קרה כאן. חכמי הדור ראו לחרדתם שאי אפשר יהיה עוד להחזיר את הגלגל אחורנית. כאן נזרע זרע זר, שורש פורה ראש ולענה, שילך ויגדל. העם טעם טעם של חילוניות. הוא לא הפך חילוני, חלילה, אבל טהרתו, תמימותו, נפגמה באופן עמוק. זה כבר מקנן בפנים. העולם הגדול קורץ ומנצנץ…

תמיד, כמובן, יקומו גיבורי רוח שיעוררו וינסו להשיב את הקודש לישראל, ואף יצליחו קצת, אבל טעם החולין הממכר, הברק המאחז עיניים של הדמיון הפיזיקאלי, כבר הכה שורשים בנפש העם עד שיבא זה שיגרום לכל בני האדם להנחם על דרכם, מנחם שמו.

אבל, הנה, ראו את הכוח העצום של האנטנות של חז"ל להרגיש את דופק החיים האמתי של עם ישראל. בעם אחר היו חוגגים ניצחון כזה בתאריך אחר ובאופן אחר. מן הסתם על ידי קרנבל וזיקוקים, עצרות ענק, בטדי, תחרויות ספורט, מונדיאל… את יום העצמאות ניסו לחוג ככה אבל זה לא תפס. הסגנון של כוחי ועוצם ידי, מבלי לייחס את האירוע אל האלוקים, לא מתקבל בישראל, זה לא מחזיק מעמד.

הניצחון  אכן היה כביר ורוח טהרה פשטה בארץ אבל חז"ל ראו שרק אור קטן יישאר מכול זה. החושך יכסה את התהום. אפילו החשמונאים עצמם הפכו צדוקים במשך הזמן, לא יאומן כי יסופר. שלומציון המלכה תקנה מעט את המעוות, אבל שנות מלכותה היו קצרות. אבל אור טהור קטן נשאר! וחז"ל ראו שהוא תמיד יישאר. האור הזה אשר הדליקו מתתיהו ובניו בנשמות ישראל ואחר כך בחצרות השם כאשר הכול היה נראה אבוד, ימשיך לבעור. גבורת הרוח הטהור לא תאבד לגמרי. הגעגועים יתחדשו מידי חנוכה. עידנים יחלפו והאור עדיין יהבהב באפלה עד שילך ויגדל ויבער את החושך…

אם כן נר חנוכה הוא צוהר לימות המשיח. עריכת נר לבן ישי עבדך משיחך.

'לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר השם צבאות' (זכריה ב, הפטרה לשבת חנוכה). זו ססמתה של החנוכה. לא האמונה בכוח אלא הכוח שבאמונה. יש רוח אדירה באדם שכאשר היא נושבת היא מחוללת פלאים על גבי הכוכב הזה. סמל רוח היתירה הזו באדם היא המנורה אותה ראה הנביא זכריה בנבואה. ופירוש הפסוק הזה כך: לא בחיל ולא בכוח אלא אם כן זה מלווה ברוחי. כמו בפסוק, 'רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם'. החשמונאים היו חדורים ברוח המיוחדת הזו. אמונתם הייתה חיה. יהודה המכבי היה מתפלל ברגש, היה אפשר לשמוע את מיתרי הלב האמיצים שלו קודם כל קרב. היה מעורר ומחזק, מלהיב את חבריו למרד: 'השם אתנו עכשוו כפי שהיה עם משה רבנו ועם דוד המלך, הוא עדיין גדול גיבור ונורא כפי שהיה וכפי שיהיה תמיד. אל תתפעלו ממראה השרירים וברק השריון שלהם, עבור הקב"ה הם כלום…זכרו מה אמר משה רבנו, "לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם, כי אתם המעט מכל העמים" – השם בחר בנו להוכיח לכל העולם שהחיים והעוצמה זורמים מכוחו ולא מכוח אחר שבתבל'.

הבה נזכיר לעצמנו, אנו הקוראים, שהם היו בסך הכול חבורה של איכרים שהיו נודדים בלילות חזרה אל בתיהם לחלוב את העיזים ולקטוף את העגבניות וחוזרים אל יהודה… או שלא חוזרים… זה היה משתנה כל קרב. ולכן, בגלל הרוח הכבירה שלהם, חולל להם הקב"ה נס גלוי במנורת המקדש דווקא, כי היא סמל הרוח העצומה שבאדם, זה נס פך השמן, כדי להראות לכול שרוח השם פיעמה בהם כי 'נר השם נשמת אדם'. הם התעוררו מלמטה והשם נענה להם מלמעלה והלך לפניהם במלחמה. קודם שדלקה המנורה שמונה ימים לא היה ברור אם הניצחונות בקרבות היו ניסיים (כמו הספיקות לגבי הבנת המאורעות שבימינו). הם לא היו תנועת גרילה אמיצה בלבד אלא ידי השם עשו כאן מלחמה בעליל. והשם גילה (על ידי נס פך השמן) את רצונו שיחוגו את החג הזה שמונת ימים דווקא, כדי לחזק את העדות על רוח הקדושה שנשבה בהם בסוד המספר שמונה. החשמונאים, בני בינה, הבינו זאת וקבעו שיר ורננה ימי שמונה.

כוחם ותוכנם של הימים האלה נקבע, אם כן, כימי הודיה ואמונה: אמונה בניסים שהשם עושה ויעשה עמנו תמיד כפי שעשה בימים ההם, ואנו מדליקים נר כדי לפרסם את האמונה הזו. יש, אם כן, בשורה מיוחדת המאירה בנרות הללו – שלא משנה עד כמה יווני ייהפך העולם  או עד כמה ירוד וטמא היהודי, מעט מהקדושה והטהרה תמיד נשארים בו, כמו אותו פך שמן שנותר באופן מוזר. לו רק יידלק המעט הזה, הוא יבער למרחקים ויאיר את העולם באור אחר. אם כן, חג זה נתקן על ידי חז"ל כחג של אמונה ותקווה, לאורו מתעוררת הקדושה החבויה בכל יהודי. זהו חג של התחלות אמיצות קטנות שהפכו לאירוע גדול. ראו גם ראו את הכוח של רבנן: רחוב מודרני מלא חנוכיות…

המצווה בהדלקת הנרות היא לפרסם את הנס. ההבדל היסודי בינינו לבין היוונים (וכל המיליארדים שחושבים וחיים כמותם) הוא האמונה בהשגחה פרטית. האמונה שיד השם היא הכוח מאחורי כל מראה, כל צליל כל חוויה.

בעולם המודרני הטבע הוא אדון הכול, מה עוד יש? מקצה ועד קצה, הכול: 'לורד מקרה', 'ליידי מזל', 'גנרל גורל'. מסביב מתחולל מין מעשה כשפים ענק. קרוסלה ענקית של הזיות ביוכימיות. החיים מתוארים על פי סקרים, תחזיות, הסתברויות, סטטיסטיקה, פסיכולוגיה, מולטימדיה ואנציקלופדיה. בית כלא תוצרת בית. הסיסמה האולימפית כבשה את הכול: יותר גבוה, יותר מהר, יותר רחוק, אבל לאן? (שתיקה). וכך גם המדע המודרני – חותרים הלאה, הלאה, אבל לאן? מי אחראי לכוחות החדשים ששחררת? (שתיקה!) וזה מסוכן לגמרי.

ביהדות: הכל מתייחס אל הקב"ה: צונאמי, מלחמת המפרץ, העוגה יצאה טוב, הנעל לוחצת, טיל בשדרות, רטיבות בתקרה, המנוע לא נדלק, השמש זורחת, יש מים חמים בבוילר, ירד גשם, לא ירד גשם, הכול זה הקב"ה. אין טבע! הכול ניסים! ויש כמובן גם נסי נסים. הכל בהשגחה. רבים סביבנו, ולאו דווקא דתיים, חוו מקרים של השגחה פרטית וידעו שראו את יד השם! ראו וחוו מקרים שבמחשבה שנייה, ממוקדת יותר, ניכרים כהתערבות גלויה מן השמיים. השכל והלב מכריעים שזה לא יכול להיות  אחרת… היה כאן נס!

הנה דוגמא לנס שנפוץ כל כך עד שהוא מתקבל כמעט כמובן מאליו – שאל ציבור אנשים:

אי פעם התפללתם?

רבים יאמרו שכן.

האם נעניתם?

שוב, רבים יאמרו שכן. לא יאומן.

אתה מבין מה אתה אומר?! אתה קולט מי ענה לך?!

האין זה נס שעוד לא ירדנו לסופו?

מה פירוש להאמין בניסים? להאמין במה? רוב האנשים חושבים שהכוונה להאמין שהבניין ממול יכול להתרומם באוויר ולרחף, לטייל מעל ירושלים ולחזור למקומו. נכון שזה פנטסטי לגמרי אבל אני אדם מאמין אז אני מאמין שזה יתכן, אם ירצה ה'…

ובכן הקב"ה לא עובד ככה, ולא זו הכוונה. אלא, הסביר הרב שלי, הכוונה היא שתאמין שהקב"ה בוודאי יעזור לך. וודאי יושיע אותך מן הבעיה שעכשיו נראית לך כמו הר אינסופי כזה. אתה תצא ברכוש גדול מזה שזרקו אותך אל איזה סיוט (פרטי, כללי, ביולוגי או אנושי) אפילו אם ברור לך, וברור לכל, שצריך נס שזה יקרה, האמן בנסים! זוכרים אותך. אתה אינך קורבן, אתה שליח! אתה שליח להיכנס לתוך מצב קשה ולהחזיק מעמד באמונתך ולא לקרוס. יגמר טוב אתך. הניסיון יעבור. זה יסתדר. זה יסתדר! השם יעזור לך. זה נקרא להאמין בנסים. יד נעלמה, אורגת עבורך עכשיו נחמה, האמן בזה אמונה שלמה, למען השם! חג החנוכה בא לעורר מאוד את האמונה הזו. להצהיר אודותיה, ליהנות ממנה. היא מחייה!

הרמב"ן סיכם לנו את עמוד התווך של האמונה הישראלית שנתגלתה ביציאת מצרים, '…הקב"ה לא יעשה אות ומופת בכל דור….לכן צווה אתנו שנעשה תמיד זיכרון ואות לאשר ראו עינינו…והחמיר מאוד בעניין הזה. ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בניסים הנסתרים…עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים, אין בהם טבע'.

והשאלה המפורסמת של הבית יוסף – למה שמונה ימים זכר לנס? והלא הנס היה רק שבעה ימים?

אלא, כפי שלימד אותנו הרמב"ן: גם ההדלקה היומיומית שבדרך הטבע היא סוג של נס. אבל היא מסוג הנסים הנסתרים המתחוללים סביבנו במיליונים, ומן הנסים הגלויים (פך השמן) אנו לומדים שאנו במציאות שכולה גלימה של נסים. החשמונאים, בני בינה, הבינו דבר מתוך דבר ומתוך הנסים הגלויים למדו על הנסים הנסתרים ותקנו חג של שמונה ימים.

ועוד מאיר את עינינו רבנו בחיי שכתב שעיקר הנשק של הכוח הרע זה הבלבול! ובלשונו: 'בן אדם עליך לדעת כי השונא הכי גדול שיש לך בעולם הוא יצר הרע המקנן בלבך, והנשק הכי חזק שלו הוא השתדלותו להשפיע עליך שתטיל ספק בדברים שהתבררו לך כאמת'. שתשכח או שיטושטשו אצלך אותם רגעים בהם ידעת מעל כל ספק שאכן הכל אמת. רגעים של התרת ספיקות מדהימה שהיתה לך. הוא, היצר, גורם לך להטיל ספק בחוויות ובעובדות שלאחריהם ידעת אל נכון שחייך חייבים להשתנות!… והוא עושה זאת בכל מיני בלבולים וכזבים וקושיות של הבל.

יש חיוב לפרסם את נס החנוכה כחיוב ארבע כוסות של פסח. כך פסק הרמב"ם. וצריך, אם כן, אפילו למכור את כסותו לצורך קניית שמן לחנוכה, משא"כ בשאר מצוות. עד כדי כך פרסום הנס הוא עניין של קידוש השם. וכאשר מפרסמים את הנס יש להלל ולהודות ולפרסם גם את הניסים שזכינו לראות במו עינינו בדורנו. כך רואים, למשל, במזמור 'מעוז צור': מזמור אהוב זה מונה את כל הנסים המפורסמים שנעשו לנו בהיסטוריה שלנו, לא רק את נס חנוכה.

איזה ניסים ראינו, אם כן, אנו, בדורנו? והתשובה: ראינו כמה שרצינו לראות!

מלחמת ששת הימים, יום הכיפורים… מלחמת האזרחים בסוריה, בכל העולם הערבי… מצרים לוחמת בטרור לצדנו. מלחמות המפרץ (שני גלים של נסים), ממשל פרו ישראלי מובהק בארה"ב (לא יאומן!), מציאת גז למכביר במימי הים הסמוכים לנו, קליטת עולים (שיבת הגלויות), פטור בני הישיבות מן הצבא, תנועת התשובה. וכן נסים שכל אחד מאתנו ראה באופן פרטי: בימים ההם בזמן הזה. כל קיומנו כאן הוא נסי, נטו!

תגובות

  1. נאוה הגיב:
    נאוה

    מחזק כ"כ

    כל מילה פנינה!!!!


    דירוג: 5 / 5

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345