חצי חיוך מלא!

בס"ד

חצי חיוך מלא! (קוריוז)

בשבוע שעבר (כמה ימים אחרי הפסח) נכנסתי לקופת חולים כללית, חבוש מסיכה על הבוקר לברר את מספר הטלפון של מרפאת א.א.ג. במרכז העיר ברחוב שטראוס, גאולה. הייתי על סף ייאוש מהגירוי הזה בגרון שלא עובר (לא נראה קורונה) ואובד עצות, והנגיף בעיר… היו שם שתי מזכירות צעירות, אחת ליד השנייה, ללא מסיכה, שתיהן עם כיסוי ראש וקצת נבוכתי לגבי המרחק שיש לעמוד מולן. הן לא נראו מדי נזהרות או מוטרדות, והמקום היה שומם, שומם, באופן מעיק… ביקשתי את המספר, והפנוייה מהן (השנייה היתה בטלפון) מיהרה להיענות לבקשתי ומסרה לי את המספר, ואמרתי: 'תודה, ויום בריא שיהיה', והיא חייכה. אני כבר הייתי בדרך החוצה וזה היה חיוך קטן אבל אנושי כל כך, אמתי, נטו, בלי נרווים, ונעצרתי… ואמרתי מתוך המסיכה בגל של תודה מופתעת: 'היי, את חייכת!.. איזה יופי!..', התודה שהרגשתי היתה כה אמתית, כה נקייה מכל עקמומיות, היישר מבדידות הלב, והיא, התודה, הגיעה אל המקום שממנו יצאה, והשתיים הרכינו ראשן מסמיקות ומחייכות בכנות. היה מן רגע של אחווה ספונטאנית, טהורה עד נצח הנשמה… והחייכנית אמרה, הפעם בחיוך מלא ובפשטות נפלאה, 'נכון, חשוב כל כך לחייך בשעות כאלה', ויצאתי. לוקח עמי רגע נדיר שמילים לא בדיוק מגיעות אליו. והוא פלא אחדות חי החיים. פלא עדינות ציפור הנפש. אנא, השם! רחם, ועשה שיגיע הרגע הבא מהסוג הזה לפני שנשכח את הרגע הזה. ועוד רבים כמוהו. ואולי גם חיים שלמים כמוהו… אנא!

אפרופו, סוג אמתי של חיים – הזכיר לי ידידי יעקוב וונטורה את הסיפור שסיפרו אודות רבי יונתן אייבשיץ, ואני אספר אותו כך: אבא מטייל עם בנו בשוק והבן חפץ מאוד בתפוח עץ, אחד יפה מהערימה, והוא משתדל מאוד שאביו יקנה לו אחד, והאבא מתחמק ואומר שזה לא הזמן והמקום, ויש תפוחים בבית וכל' וכל' והילד נעמד ואומר בקול רם ובחגיגיות, 'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם בורא פרי העץ', ועכשיו לאבא הנבוך אין ברירה אלא למהר לקנות את התפוח לבנו כדי להציל אותו מברכה לבטלה. כך, אנחנו, אמר לי ידידי, צריכים להודות לקב"ה בפה מלא על שהוציאנו מאפילה אל אור גדול, אל ראש גדול, בימי הנגיף העצומים האלה… לברך אותו על הגאולה שחולל בנו, בלבנו, לשמוח מאוד בניסי עצירת המנועים חובקת כוכב הזו שהגביהה מאוד את דעתנו! מי היה מאמין?! אנו בהלם של ילידי אולם קולנוע, צופי סרט מצוייר, שלפתע נפסק הסרט שהיה ציר תשומת לבם ונפתחו דלתות שהיו נעולות עד הנה והם יוצאים, ממצמצים, אל מראה שמים וארץ, עולם ענק, מסוכן, מפיל אימה, נמחקים הם וכל הגיונם אל מול ארעיות אינסופית, אי וודאות קיומית… זה טילטול של גאולה! זה וודאי זה! זה טילטול אל ממדים אחרים! מי היה מאמין?! ואם נכנע אל מול המלכות העילאית הזו ששולחת אלינו (ברחמים) חילות נגיפים מזוהמים, שבבי מוות אורגניים שמהתלים בכל ברק הדיגיטליה האולטרה אטומית שלנו, זה יחייב את אבינו מלכנו להטות את הכף (של הימים התלויים ועומדים האלה) לטובת הגאולה! כדי שלא תהיה מכה מוחצת מדי ללבבות הבנים הרגישים והשברירים… כדי שהאכזבה לא תהיה אנושה, שהטלטלה לא תהא לריק… הוא אבא, או לא אבא?! כלומר, אין איש אשר מבין דבר וחצי דבר בעניין הימים האדירים האלה של שלטון הקורונה, אפשר לפרש את זה בהרבה דרכים, לכן יש להזדרז ולהכריז על זה כעל צעד ממשי של גאולה ולהימלא בעיזוז וגבורה נוכח מה שמתחולל נגד עינינו, להחליט שזו אכן בשורת הגאולה. והחלום הרי הולך אחר פתרונו – היינו כחולמים.

ולשאלתי, איך אתה יכול לומר שאלה קרני גאולה ראשונות והרי הרבה טובים ויקרים מעם ישראל נספו בימי הדין האלה? אמר לי שגם כאשר משה הגיע למצרים הם ראו קצת אור בעיניים ואז נהייה יותר גרוע, חושך חורש רע ועינוי, וכבר אבדו תקווה, ואז זה התחיל באמת…

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345