יום רביעי, היה שותף להביאי, אל דודי ורעי, כ"ה אלול תשע"ט! ר"ת: כ'רמי ה'וד.

בס"ד

יום רביעי – כ"ה אלול. עוד יום להביט אל המתנות, ולידום אל מול העלבונות!

ולזכור שאנו, בית ישראל, אנו כרם השם צבאות. אנו נקראים כך בנביא. והכוונה בזה, לדעתי, שאשכולות הענבים שאנו מניבים – תפילותינו ואינסוף ההתגברויות שלנו להשאר יהודים – משמחים אלוקים ומלאכים כשם ששאר הכרמים שביישוב משמחים את דרי מטה ביינם הטוב. וזו קריירה מהאגדות, חברים.

כל שכן שזו הקריירה בימים אלה כאשר אנו מנסים להרגיש את כבוד המלך ולא את כבודנו. כאשר בוראנו, הוד אינסוף הרחמים, עומד להשקיף (לטובה) אל זירת החיים ולראות אם עולה ממנה ריח ניחוח, אם נעשה רצונו, אם יש לו דירה בתחתונים…

נו, אז צריך לדאוג שיהיו אשכולות, ושיהיו משובחים. לכן היום 'כרם הוד' באלול. תזכרו.

הרבה מישראל מחכים לשנה החדשה מבלי לדעת כלל אודות התענוג של חוויית כבוד השם. הם מתגעגעים ומקווים למשהו… לאיזה שנוי טוב… לאיזו בשורה שתגאל את חייהם מן האבסורדיות השוממה והזקנה המתפשטת. ואנחנו תופשים טרמפ על זה. תופשים טרמפ על כך שהרבה לבבות יתעוררו בראש השנה להיזכר בכמה חלומות וציפיות שנשכחו, על זה שרבים רבים יתקבצו יחד בבתי כנסיות לחלוק איזו שאיפה למשמעות שעדיין לא לגמרי ברורה להם, אבל פעם בשנה יש להם עוד כח לקוות, לאחל, לייחל…

כן, אנחנו תופשים טרמפ על זה. אנו מתלכדים. אנו מושיטים זרועות אל כל הלבבות. כי מצבנו לגמרי לא איי, איי, איי – הזמן בורח לנו, והשכחה והדכדוך מזנבים בנו, לכן אנו לא בשיא הזיכרון. לא זוכרים צלול צלול מי אנחנו ומה באמת קורה ולמה אנו מקווים… אבל אנו מתפללים: 'אנא, אבא, אל תניחנו ואל תביאנו לידי שכחה. לא בראש השנה. כי זה דווקא כן יום הזיכרון!' לכן חשוב לנו לתפוש טרמפ על כל התעוררות של חיים סביבנו, כדי להגביר בנו את ההתחדשות, את הזיכרון! ויהי רצון שנזכה כולנו יחד, בר"ה, עם אחינו התועים, להפנות את קולטי השמש הרוחניים שלנו אל מקור החיים האמתי, אל קרני הדעת וזיו המלכות שמגיעים מתוך תעלומות נצח צור לבבנו אל ההכרה המציפה את חדרי לבבנו… הלוואי שנזכור תמיד תמיד שיש דברים שאנו אוהבים יותר מאוכל ומוסיקה ונוחיות. אמן!

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345