יום השישי, עלה באופן חרישי, והרבה הרהורים בראשי… ה' בתשרי – הרהור

בס"ד

יום שמתאים לנו מאוד – למי שאנו, למה שאנו רוצים… למראה יום כזה חדש, יש חשש, שגם קוהלת היה נרגש, ואולי היה אומר: 'הלל הילולים, הכל דבש – פלאי פלאות, העבר ננטש!'.

שלום וברכה יום השישי ה' בתשרי, תש"פ (פ'ארה שת'ורה). סימנך: הרהור!

ראו איזה יצור מדהים הוא האדם. ענק. אין מילים. וכי מה הוא הרהור? כלום. הבהוב קלוש של חיים. צללית קלילה של פעולה. אבל כיוון שאיוושת חיים זו מתרחשת אצל האדם, אז כולנו מאמינים (לא יאומן) שהיא יכולה להיות התחלה למשהו דרמטי, וכך מתייחסים אליה. פלא, חברים. כולנו מכירים את מאמר חז"ל: " שמא הרהר תשובה בלבו" – זה מספיק כדי להחשיב אותו בעל תשובה. הרהור בעלמא. בת קול של מחשבה… נו, מה זה צריך להיות?!

וכולנו יודעים, ידוע היטב, שכך מתחילים, והתחילו, דברים הכי נהדרים בעולם! אנחנו מכירים תופעה מקבילה מעולם הטבע: ניצוץ קטן, זיק אש בודד, יכול להצית אש גדולה, עד אש התמיד… וכך גם הרהור.

וכבר אמר דקארט, 'אני חושב משמע אני קיים' – לידה אנונימית, כמוסה, של מחשבה מבשרת על קיום אנושי… אבל מדובר בהרהור עם ניחוח של אמת לא בעבוע סתמי של מחשבות… הנה, קחו לדוגמה הרהור בודד, חסר ממדים, ניצוץ של מחשבה: 'אני טועה', 'אני מבזבז זמן', 'מה שאני רגיל לעשות זה לא לעניין, אני חייב לשנות את זה', 'אני חייב למצוא דרך לאכול, לאהוב, לחשוב אחרת, להתחיל לזוז וזה הזמן, אלה הימים…' הנה, הד מחשבה כזה ואדם בבת אחת מוצא את עצמו במחנה שכינה, זוכה לאלתר להנהגה של "בא להטהר", מתקבל אל מועדון החיים. לא יאומן.

הרב מרדכי יוסף מאיזבצא כותב בספרו מי השילוח: '…ובאחד בתשרי נותן השם יתברך חדשות – לכן צריך האדם להכין עצמו לקבל, כי מי יודע מה יחדש הקב"ה, אך צריך האדם להכין עצמו לקבל ישועות – היינו אף בדבר שהוא נפלא משכלו, וצריך להאמין כי הש"י מצמיח ישועות'. עד כאן.

יהי רצון שלא ניתן לדבר הזה להתקרר אצלנו, חברים. יהי רצון שנכין כלים, נכין את חדרי הלב לקבל את המתנות החדשות. האמונה המחייה הזו שהתחיל עכשיו משהו אחר לגמרי, שאנו מצפים לישועות מעל יכולת הדמיון ואנו מאמינים בכל לב שהן בדרך, ושהתחיל אור חדש בעולם – אור שנת תש"פ (תשע"ח, במקור) ואנו היינו שם בזמן אמת, בהיכל המלוכה, הרענו למלכנו וידענו שהוא מבין ומאזין מביט ומקשיב ומכין תכניות של גאולה ואהבה לבני מלכותו. הקב"ה יעשה עמנו, בימים אלה, בשנה זו, נפלאות שיעברו משכיות לבב.

שוב, שנה טובה חברים. ואנו חברים אמתיים, כי אנו חברים אפילו בימים הנקראים – 'נוראים'!

"יש לו חוברת בלב" 

חוויה מלפני שנתיים

ביום חמישי שעבר הלכתי לסליחות והנה בית המדרש מוצף תלמידי תתי"ם צעירים שהגיעו לטעום טעם של סליחות עם האברכים (ואולי גם להיפגש אחר כך עם אחד הרבנים), ואני רואה מיד שלא נשארו חוברות 'סליחות'…

אני עומד, ככה, אובד עיצות והנה האברך היקר י.ד. מהלך לקראתי במעבר עם חוברת סליחות בידו, מבטינו נפגשים ואני מרמז לו שאין לי חוברת והוא מציע לי מיד את שלו ואומר, 'קח!', ואני אומר, 'אה, מה איתך?', והוא, 'אל תדאג', ומתבונן סביב ותוך 3 שניות מוצא חוברת פנויה בגב אחד המושבים. ואני אומר לו בטון מופתע, 'היי, אני אזכור את זה'.

הסליחות התחילו והנה עוד אחד מגיע, מחפש חוברת בארגז ואין… הוא אובד עצות. אני מתחיל להתלבט, 'האתן לו את שלי ואעשה כמעשה האברך י.ד.? הרי ראיתי במו עיני שהכל מושגח להפליא. רק צריך לעורר ביטחון בלב…', בעוד אני מסתפק מגיע שוב י.ד. מאחור ומגיש לו את החוברת שלו. הלה מתרצה מיד וי.ד. מחפש שוב חוברת והפעם לקח לו שתי דקות, כלומר, הפסיד מעט מהסליחות, והוא חוזר עם חוברת.

לאחר הסליחות רבים מהציבור מתפללים שם מנחה וזה מה שאני עושה בדרך כלל. והנה מגיע הרב הגאון (…) והילדים קמים בפניו והוא מתחיל למסור להם דברי חיזוק ואני, למרות שדווקא רציתי להתחזק, ראיתי את החברים מהמניין עוזבים כדי לערוך את המניין בחדר סמוך, ולמרות שהרגשתי בכל מאודי אי נוחות כי הרב וודאי רואה אותנו פורשים ומן הסתם תחלש דעתו מעט, אעפ"כ הלכתי אחריהם "מחוסר ברירה" כי לא רציתי להפסיד את המניין… לאחר התפילה אני מציץ אל בית המדרש  והנה הם שם בחזרת הש"ץ… מסתבר שהשיחה של הרב היתה קצרה, בת מספר דקות בלבד, ואז הם התפללו שם מנחה ברוב עם. הנה, עוד בזיון צורב.

ביום שני, אתמול, הייתי שוב בסליחות ושוב הגיעו אורחים תלמידי תתי"ם והפעם כיתות גדולות יותר, כן ירבו, ואני הקדמתי אותם בשנייה ולקחתי חוברת ואז החלו להגיע אלה שבאו שתי שניות אחרי ולהם כבר אין חוברת… אני, לצערי, לא התחלתי לחשוב בכיוון של לתת לאחד מהם את החוברת שלי (את זה כבר עברנו) אלא השתתפתי באכזבתם ודי. אבל תוך דקותיים הביאו לפתע ארגז נוסף מלא בחוברות חדשות שלא ידעתי על קיומו והניחו אותו דווקא לידי…

נו, טוב, גם אחרי שהגיע הארגז הנ"ל, נשארו כמה נערים בלי חוברת והצעתי לאחד מהם להביט יחד אתי, וכך אמרנו סליחות יחדיו – גם זו מדריגה, אחרים סתם התעלמו…

הרי לנו, אם כן, הבנה ברורה בעניין מידת הביטחון, כיצד היא תחושה המבשילה בלב. מן חוויה של רגיעה וודאות גמורה השורה על הלב כאשר הוא יודע שהשם אתו ומשגיח עליו לטובה בלי פקפוקים וספיקות. כשיש את זה אז לא מפחיד אותו ולא מאיים עליו כלום, וכשאין את זה אז לא יעזור כלום. איך מגיעים ללב כזה? שנים של עבודת התחזקות באמונה – התבוננות וחיפוש אחר ההשגחה עם המון סבלנות (אין קיצורי דרך) ותפילות רטובות…

ניגשתי לאברך י.ד. ואמרתי לו שאני מתכוון לכתוב ביומן שלי את אשר ראיתי בו, ושאלתי אותו איך הוא השיג כזה ביטחון בה'? ואמר בתמימותו שזה לא קשור לביטחון אלא שמטבעו דבר ראשון שהוא עושה זה לראות אם יש מישהו הצריך עזרה, הנמצא באיזה צער או טירדה, והוא מיד משתדל לעזור כפי שהוא יכול עד שכולם מסודרים… אמרתי לו שבזכותו ובזכות חברים (כמותו) תהיה שנת תשע"ח שנת עולם חסד. ת'היה ש'נת ע'ולם ח'סד (יבנה) אמן!

אהרן בר

 

תגובות

  1. נאוה הגיב:
    נאוה

    תודה אהרן היקר על כל מילות התקווה האמונה והחיים שיש במקום הזה..

    "האמונה המחיה שהתחיל עכשיו משהוא אחר לגמרי!! שאנו מצפים לישועות מעל לכל דמיון ואנו מאמינים שהן בדרך!!! והתחיל אור חדש בעולם- אור שנת תשע"ח…
    מתוך הפסקה האחרונה מומלץ לגזור ולשמור אותה…("שלא ניתן לדבר להתקרר אצלנו…")


    דירוג: 5 / 5

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345