יום שלישי, חדש ונוצץ במגרשי, אני תפילה שלא ירשת כלום מפרי באושי. ז' מנחם אב.

בס"ד

התקשרתי לידידה, אשת חבר נעורים, לשמוע מה קורה, כיצד אפשר לעזור, מדוע נפרדו, הוא נשמע לא טוב בפעם האחרונה… בתום השיחה היא שואלת, 'ואיך אצלכם? מה נשמע אתכם?', ואני עונה לה, 'עולים ויורדים, את יודעת, כולנו בנדנדה, פעם למעלה, פעם למטה, נדנד', והיא שואלת, 'מה? אף פעם זה לא יגמר? אני כבר מיואשת, כל פעם צער חדש מקלקל את הכל, דאגה חדשה… למי יש כוח להיות קליפת אגוז על המים כל החיים?', ואני אומר לה, 'את יודעת, חז"ל באמת תיארו את העולם הזה כים ויבוא הזמן ונעלה על היבשה. בינתיים אנחנו ימאים, וכמו יורדי הים שעברו בשלום את ההפלגה עליהם לומר 'הגומל', כך אנו מוזמנים להודות לקב"ה בתום כל שבוע שעבר על ההשגחה הפרטית שהיתה השבוע ולומר 'נשמת כל חי' ברגשי תודה. סיימנו הפלגה בשלום. אנו עושים זאת  בתפילת שבת שחרית, ואפשר להוסיף כמה שיותר באופן פרטי'.

אבל, באמת זה יותר מזה: כי אם אין למטה – אין למעלה. זה הטבע העיקרי של החיים. וזו דעת גדולה. כאן הנסיון של רוב רובנו: לידע שכאשר אנו מדרדרים אל צניחת המורל, עייפות, נסיון מדאיג בבריאות או בכסף, חייבים למהר ולזכור שזה לא הנוק-אאוט שממנו מפחדים כל הזמן. זה לא סוף הסיפור! זה יתהפך לחוויה חדשה של high, רק שלא נגיד די! לא למהר לשבור את הכלים וללכת לשבת בצד, לקפוץ אל מסקנות לא מאוזנות, אל מן הפקרות שרק מגדילה ומאריכה את הירידה… אלא לנסות לשנן את מה ששמענו, שידענו וקיבלנו: שחייבים להיות זמנים של תקלות כאלה, של הפתעות מתישות עצבים, של ביזיונות אמתיים, השם ירחם, ועלינו להחזיק מעמד למען המהפך המאושר! זה לא שונה מהפלגה לילית בספינת מעפילים, והיא צפופה ומטלטלת בין הגלים, ומטוסי אוייב מחפשים אותה… אבל אורות חופי הארץ נראים מרחוק… וכבר המון ספינות הצליחו להגיע ככה, והם מנופפים מהחוף… אין דרך אחרת. או עוד דוגמה: כמו להיות נמחץ בתוך המון משולהב בשער הכניסה לאולם הופעות ושם להקה מחשמלת ומוסיקה משמי השמים. נו, אין ברירה! עוברים את זה! אם אין דרך אחרת, אז זה היה שווה. היה שווה ושלא יגמר! זה כמו אשה שחובקת תינוק בריא לאחר תשעה חודשי הריון מפרכים, ואז הלידה לא קלה, והנה… לא פשוט להיות מאושרים.

ובכן, אין מה לומר, קיץ כבד, ימים מעיקים, והם באים בשרשרת וזה מורט ושוחק בוודאי. אבל אנו יודעים שרק אם נעבור דרכם נגיע לאותם ימים מחיי נפשות, ימי סתו ואביב שבהם הכל נפתר לטוב… אותם ימי חורף כאשר השמש עושה את שלה בהיחבא ובענווה… אנחנו לא מכירים עולם אחר שבו יש קיצורי דרך, עולם שבו אפשר לדלג על הסבלנות. אין עולם כזה. אין דרך אחרת להגיע אל עונות השנה האהובות או אל הבשורות הטובות בלי לעבור דרך המיצרים אבל אנו יודעים שהן מתקדמות אלינו ללא פקפוק. וכך גם בנוגע לכל ימי צוואר הבקבוק (מכל הסוגים), אפילו אם הם כבר נמשכים ימים ושנים ואולי עשרות, מאות ואלפי שנים, כפרת עוונות, הם ייצאו אל מרחביה. זה סדר הבריאה והוא למעננו איכשהו. רק סבלנות!  להביט כל הזמן אל המרחביה! וככל שזה קשה וארוך יותר, ככל שזה יותר גן עדן כאשר עולה ההסתרה.

 

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345