יום כ"ז באלול. ר"ת: ז'ר כ'בוד!!

בס"ד

בעיקבות פטירתו של שמעון פרס 

זר כבוד: ויחי שמעון שלוש ותשעים שנה וימת, ויקם עם רב לסופדו ולבכותו, ויבואו גם גדולי ארצות התבל.

ז'ר כ'בוד באלול

צריך באמת לעצור רגע ולנסות לארגן את המחשבות. לנסות להבין מה באמת קורה כאן. כי משהו קורה כאן, כך ההרגשה. וודאי שהתקשורת נתפסת לתאוצה ומגבירה את ההיסחפות ומנסה לספק ריגושים כמה שאפשר לפני שיגמרו ימי הזהב התיקשורתיים האלה, וכך גם כל מי שזוכה לפתחון פה מוסיף אף הוא לאווירה הכללית וניסחף על גלי ההלל והנוסטלגיה… אף על פי כן משהו אמתי כן קורה כאן.

כי כאשר הודיעו על האירוע ועל האישפוז זז באמת משהו בלב כולם. זה נגע לכולם. חיבה אמתית ודאגה כנה. האדם הזה איכשהו זכה לבסוף לכבוד ולחיבה מהדור כולו. זה לא יאומן עד כמה אנו מקושרים מבפנים ובאופן ספונטני מגיבים כאחד, זה נפלא וזה מהפנט. הנה לנו דוגמה שאם אדם משתדל זמן רב לשרת את הציבור ומכבד את שולחיו, וגם מכבד את אותה שליחות שהוא מופקד עליה, מנהל אורח חיים צנוע שעדיין הכל יודעים להעריך, מציג עמדה מכובדת במעמדים ציבוריים, בדיבורים שקולים וישרים – אנשים יודעים לזהות את זה, יודעים לאהוב את הצלם שמצוי בקרבם שמתעורר כלפי הצלם שהצטייר בו. זה חלחל…

זה חלחל והמניות שלו עלו באופן יציב ואמין בלב העם. הנה, למרות שהיו הרבה רינונים על אישיותו לכל אורך הדרך והרבה זלזלו בו בסתר ובגלוי, אף על פי כן ההערכה השקטה במסתרים אליו התחדשה שוב ושוב, עלתה וגברה עד הלום. ועדיין צריך הסבר. משהו בו כנראה גילם או נגע במיתרים עמוקים ויקרים בלבנו ולכן ההתפרצות הזו של הערכה אליו שהיא יותר געגועים למשהו שמעבר לשמעון פרס, אבל הוא היה בהחלט איזה ניצוץ מזה. געגועים לחזון קיבוץ הגלויות והתגשמות נבואות התקומה, אולי.

(עכשיו ברדיו הנשיא אובמה מדבר והבת שלי, כבר בת 17, אומרת, 'וואו, איזה נאום של נשיא ארה"ב, מי זה היה שמעון פרס?')

ועדיין, מה שקורה כאן צריך פיענוח. אני אומד את לבי ורואה שתחושתי מעורבת ונעה בין התרגשות לבין זהירות. כי אני רואה שמשהו מעין עידן חדש של אחווה בינלאומית הולך ותופש את הנוף. האם זה אמתי? האם זה באמת קורה ואנו מהססים מלהודות? היינו כחולמים… שמעון פרס נפטר לאחר שכבר ירד לכאורה מן הבמה הציבורית, אף על פי כן חולקים לו כבוד (ספונטני, כך זה נראה) מנהיגים ודמויות צמרת… לא רואים כל כך מה יש להם להרוויח אם לא שזו פשוט תגובה אנושית ראויה לציון. הנה הם כאן, בארץ חסרת משקל בקנה מידה חומרני (אבל כל כך מכריעה בעולמו האמתי של האדם) האם מתקיים בדורנו עלות השחר של 'ונברכו בך כל משפחות האדמה'? חבל כל כך שאלה המופקדים לסקר ולפרש את כל המתרחש הם אותם קשקשני תקשורת רדודים וראוותניים שאין להם זכות ומעוף בגרוש לראות מגבוה את הדברים.

אמר לי יהודי נאמן אחד, שאנו צריכים ללמוד מכל זה כיצד לכבד ולרומם את מעמד ההכתרה הנורא, מלא שירה מהולה בגבורה, שעומד להקסים ולהרעיד את המציאות על כל רבדיה הנעלמים בראש השנה המתקרב. הנה, אנו זכינו לפעול בלב לבה של המציאות האינסופית הזו.

הגיעה עת המנחה, ואנו נדרשים להתבונן נכוחה, בשקט ובמנוחה… עוד מעט ושנת חיים יחידה במעלה, נפרדת ועולה, ואנו שוב על קוו ההתחלה. מה חלף? מה היה? מה ייזכר לדורות, ומה יצא לבטלה…

זהו זה. היי שלום שנת חיים. שלום לך! נפגש שוב באחד מעולמות העתיד תחת כנפי השכינה ולא נפרד עוד.

 

 

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345