יום ראשון, חי בשבט – אני אתה ואת מיישרים אליו מבט

בס"ד

מסירות נפש בדורנו זה לוותר (קצת) על הנוחיות, בעיקר הנוחיות של הלב והשכל – כלומר, אפילו להיות מאושרים אנשים מתעצלים. 'עזוב אותי, טוב לי ככה…' – הנוחיות מעל הכל! ועיקר בקשת הנוחיות היא אי הרצון לחשוב, או להרגיש. לא אוהבים להתרכז יותר מדי… האדם מוכן לעשות מאמצים גופניים מסוגים שונים אבל להתרכז בתפילה זה כבד עליו מנשוא. כך, למשל, נמנעים מלרדוף אחר מפתח הזהב לכל משאלות הנפש – השמחה. כי זה מאמץ. צריך לצאת ולטפס אל השמחה, להביא את לבך לשם וזה מאמץ, לכן מוותרים.

אבל, למי צלצלו הפעמונים? למי תקתקו השעונים? למי נפקחו האישונים? למי הדהדו הדי הניגונים? מי אלה שיידעו שהמצבים הכי מסוכנים הם רק מסיכה על אור הפנים?

מי? אלה שמתכוננים, מתחננים, להיות הבוקר קצת שונים! לא מפונקים, רגילים להביט אל האופקים, משם מגיעים חיים רחוקים – הו, כן, הבוקר עלה כתיקונו, ובתעלומות הלב חשים את ה'עוז וחדווה במעונו'. כן, השם עמי ואתי ישנו גם ישנו, האם אעשה רצוני רצונו?

ובכל אופן תמיד נשאר הכלל: כל אכזבה, כל עכבה, היא רק כפפה על יד מושטת לטובה!

 

 

 

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345