יום חמישי, סחרחר עלי ראשי, איזה בוטיק חוויות, ברכי נפשי! כ"ב בשבט!

בס"ד

כבר יום חמישי, הזמן לא עמד, אבל תחזיקו מעמד – מחר פסק זמן במצעד.

בוא בשלום, יום חמישי – אני מאמין שנבראת לשמשי,

אנא, הבא על כנפיך את ידיד נפשי, אמצא בו את מבוקשי.

בשיחה האחרונה ספרנו אודות המקטרגים שוודאי יזנקו כנגד כל אחד שיעיז לנסות להוציא את הלב שלו מבית האסורים, כלומר – לשמוח.

והדרך לאחוז בחרב נגדם: להתלהב ממה שאנחנו עושים! אנו עושים זאת מול מלך רם ונישא. יבוא יום ונכיר את מעלת השבת שקידשנו, או הו, את מעלת הצניעות שבחרנו לעצמנו, או הו כפול. את מעלת ההשכמה לתפילה ולמניינים… כאשר יפול האסימון אנו נשתגע ממש, נתעופף מרוב חדווה, נטוס על כנפי השמחה עד קץ הפלאות. בנתיים מקיימים 'שיוויתי', עד כמה שאנו זוכרים ומשיגים.

אמת שכל חילות הס"מ בגיוס כללי יבואו למנוע מאיתנו לקפוץ אל איזו התלהבות שתהיה. הכל מלא קליפות. הם יוציאו צו 8 נגדנו. לכן צריך קודם כל לחטוף מהס"מ את הנשק שלו: את השמחה הקלילה, לא זו של מצווה, את ההתפעלות מנפלאות העולם הזה, את המוזיקה היפהפייה, לא לתת לרצינות להתגבר עלינו אלא להיות אווריריים. לצחוק בקול מול הראי, ועוד פעם… לרקוד לעצמנו בחדר שוב ושוב ולהשמיע קולות צהלה. להביט בתמונות נוף מדהימות… השמחה הרדודה הזו מותרת כי האלטרנטיבה ליפול אל העצבות הרבה יותר מסוכנת. יש לנו הרבה כלים לפרוש את כנפי הלב ויש הרבה שידריכו אותנו.

היצר הרע ערב לקב"ה על הבחירה בעולם. הוא רוצה לגרום לנו שיתוק גמור, לבלתי דעת שאנו מצליחים. הוא המהות מאחורי המחלה המשתקת זו –  העצבות (הדכדוך והמלנכוליה) ואחריהם: המרה שחורה, בלשוננו – הדיכאון.

הקשיבו כיצד הוא מפנים בנו כל מיני שגעונות: 'הצלחותיך אינם הצלחות כלל. ועליך להיות עצוב כי אינך מצליח בדברים "החשובים" (זו דעתו, כלילת השקר והאיוולת, וכל העולם בכיסו לכן מחזיקים בדעותיו), אתה כשלון עלוב. גם בקדושה כל מאמציך עלו בתוהו ואינם נחשבים מאומה כי לא קנית אותם בקניין של קבע, צנחת שוב אל משבצת הפתיחה'… ואילו, והאמת הנהדרת היא ששום דבר לא הלך לאיבוד ולפום צערא אגרא וכל הישג קיים ונצור לנצח! והצלחותינו למאות ואלפים הן אמתיות.

אכן, שיטותיו אכזריות! הוא מזריק בנו מחשבות אפיקורסות, צובע את היום הבלעדי הזה בצבעי טשטוש, באובך אמונה: 'לא רואים, לא יודעים אודותיך', הוא מרבה לשנן לנו, 'זו אשלייה ילדותית. אתה, באופן ספציפי, אינך נחשב כלל! הנך כג'וק הפוך מנענע ברגליו לשווא, מכונית מרוץ שקועה בבוץ… את הטומאה הזו אנשים נושמים ושומעים ורואים כל היום, והם חולי עצבות ואינם יודעים שהם חולים – מסרבים להכיר. אנשים הרי צריכים שמחה, חייבים חיות ותקווה, אינם יכולים בלי זה, ומי שלוקח להם את זה הורס אותם עד התהום. בפרט יהודים, שבאים מעולם התענוג ובלעדיו הם הופכים עשוקים ונמקים…

וזה יכול להידרדר עד למרה שחורה שזו כבר רעה צרורה שניכרת באופן פיזיולוגי בבריאותו המתרופפת של האדם. ואז האדם נילכד בכל מיני פיתיונות מסוכנים בגלל הצורך הנורא להשכיח ממנו את הסבל הקיומי שעובר עליו. אבל זה לרגע, ואחר כך עצבותו הולכת וגדלה… יש המוליכים עצמם לאיבוד בערוצי התקשורת למיניהם וחיבוקי המוות שלהם, ויש על ידי האלכוהול הארור ויש ביציעי הספורט. אבל כאשר האדם ינסה לשמח את עצמו באמת כדי להרחיק עצמו מן הגהינום של העצבות, כאשר הוא חותר לשמוח במשהו אמתי, הוא וודאי יצליח! היי, כדאי לחזור על זה – הוא וודאי יצליח! ומכאן והלאה צריך רק גירויי קטן, זיכרון קצר של הצלחתו, על מנת להרגיש שוב את אותה שמחה ראשונה, מתוקה, שהייתה לו.

כדאי להתאמץ!!

 

 

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345