יום השישי: מה שנראה שהחיים מתרחקים מכאן והלאה, עוד יביא הרבה ברכה מלמעלה! כ"ח אדר – כ'יף ח'יים!

בס"ד

כל רגע בימים הטרופים האלה הוא זרע נדיר של חיים.

אשרי מי שמתייצב היום על בימת החיים, יהיה איפה שיהיה – שם המלך. וואוו.

ובכן, 'כיף חיים' באדר: כל דיכפין ייתי ויחיה, ייתי וישמח, ייתי ויכול –

אלה המילים המפורסמות בתחילת סיפור ההגדה המזמינות את העניים להצטרף אלינו אל שולחן הסדר: "כל דיכפין ייתי וייכול" (כל רעב יבוא ויאכל), אבל מה עושה שם האמירה: 'הא לחמא ענייא'? איך היא מתקשרת לעניין? כיצד הצגת המצה בפני המסובים מתקשרת לפנייה אל העניים לבוא לחוג עמנו? אולי יש כאן סתם מקבץ של אמירות שאינן קשורות?

אלא, שכאשר יושב אדם עם בני ביתו אל השולחן העשיר של פסח וחש שמחה בחלקו הטוב ורוצה שהעניים יסבו עמו הוא חייב קודם כל לפייס אותם, לעודד ולחזק אותם שלא יתרחקו בגלל הבושה והמרירות ולכן הוא אומר להם: 'בלילה הזה כולנו שווים, ידידיי, כי בלילה הזה אנו חוזרים אל מצרים ושם היינו כולנו עניים, כולנו עבדים, כולנו מושפלים ונאנקים במסתרים, לכן, אל תתביישו! הנה, ראו, זה אשר בידי הוא הלחם שאכלנו כולנו, לחם עוני… ומה שקרה אחר כך במרוצת הדורות, ובכן, יש גלגל סובב בעולם, זה כולנו יודעים, ולא לאורך זמן ינסו אתכם מן השמים בעניות, עוד יתהפך לכם הגלגל… בואו עכשיו והצטרפו אלינו, באמת, שווה בשווה!'.

והרעיון הזה ממשיך גם בקטע הבא של ההגדה שבו אנו עונים לילדינו על השאלות ששאלו קודם ('מה נשתנה הלילה הזה?') ואנו אומרים להם: 'עבדים היינו לפרעה במצריים' – אנו ממשיכים לספר להם שכולנו הידרדרנו לצער ושפל גדול במצרים עד כדי לחמא עניא ועבודת פרך וזאת למרות שאנו אהובים וחשוקים אצל הקב"ה. יודעים למה? כי, אומרים חז"ל, היו בינינו כאלה שהתנשאו על אחיהם. אכן כן! אצלנו, קודם שירדנו למצרים, מספר המדרש, היו בני לאה ובני רחל מבזים את בני השפחות ולא נהגו בהם אחווה, והיה הדבר קשה בעיני הקב"ה והיתה רוח הקודש צווחת ואומרת 'כולך יפה רעיתי' ולמה אתם מפלים בין אחד לשני? אוי, זה נורא! הגאווה, אחיי, מצחינה לנו את הלב בצחנה נוראה של החומר הבואש (כזה שמתיזים על המפגינים) וגם התאווה למינה רודה בנו כמו רוכב מגה-שמן, חצי אוטיסט, השרוע על הסוס (עלינו) עם מקל גדול ביד… כפרת עוונות. איזה סיכוי יש לנו?

אז אמר הקב"ה, כיצד אחנך את בניי? אורידם למצרים ויהיו כולם עבדים, ולאחר גאולתם יספרו אחד לשני, דור אחר דור, 'עבדים היינו לפרעה במצרים, כולנו כאחד עבדים נבזים היינו', וזה יגמול אותם מן העיוות הארור הזה של התנשאות אחד על השני. וכך היה. ולאחר שהושגה מטרה זו, הוענקה לנו חירות מן השמים – המתנה הנפלאה הזו, והיא הוענקה לכולנו בשווה! ולכן, גם נצטווינו במצוות שחרור העבדים מיד למרגלות הר סיני, וגם נצטווינו על אהבת הגר וניטעה בנו אהבת חירות אינסופית ממש. וזה שאמרו: בכל דור ודור חיב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים…ולא את אבותינו בלבד גאל הקב"ה, אלא אף אותנו גאל עמהם!". כלומר, התחושה הראשונית הזו שלנו שאנו חשים עצמנו כבני חורין, בני אל חי, צמאי חרות – את זה חקק ה' על לוח כל ישראל לדורותיו בשעת יציאת מצרים. כולנו שווים לחירות! כמה נפלא!

וכמו שכתוב בחגי הנביא: "(עשו) את הדבר אשר כרתי אתכם בצאתכם ממצרים, ורוחי עומדת בתוככם, אל תיראו", ומהי אותה הרוח אשר עומדת בתוכנו תמיד? זו אותה רוח החירות אשר נטע השם בתוכנו, כולנו, בצאתנו ממצרים, היא לא תסור מאתנו לעולמים. אין עוד אדונים ועבדים בינינו, כולנו עבדי ובני אל חי בשווה.

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345