יום הששי – יום אות ומופת – הלא הוא כ"ד טבת!

בס"ד

משלחת מחשבות רעות. (בענין גודש המחשבות)

הרבה פעמים קורה שאיזה שיר או מנגינה נתקעים בראש ואינה מרפים – מזמזמים לאורך שעות, נכון? לפעמים זה יכול להיות נחמד, אם השיר אהוב וראוי, אך לפעמים, אם זה לא חביב, זה הופך מטרד שקשה להפטר ממנו. ואם זו מחשבה נלוזה או מאיימת זה כבר הופך עינוי של ממש – סוג של שיעבוד שמייסר את האדם בקודש קודשיו. כי קשה לאדם להיות שליט על מחשבותיו, זה דורש תרגול, ולכן מחשבות כאלה עלולות להיות הנוגש האכזרי ביותר. נכון? מי מאתנו עושה באמת מאמץ מודע ועקבי להיחלץ ממחשבות הרודפות אותו ולהתרכז במחשבות מחיות? מן הסתם, בודדים. זאת למרות שגדולי עולם מבטיחים לנו שכל אדם יכול להחזיק במושכות מחשבותיו ולהביא אותם אל היעד! וחובה קיומית להשתדל בדבר כי הרווח הוא הכרחי ולא ישוער – אף על פי כן אנחנו בדרך כלל עצלים ומרימים ידיים, לא מספיק מאמינים שזה עובד.

ויש לי עוד הרבה דברים לומר על מתקפת המחשבות אבל, בינתיים, שימו לב לנקודה הבאה: המחשבות הזרות שבתפילה.

הנה רשימה מיומני – יום רביעי, חצות ליל ד' מנ"א, תשע"ה: "היום בתפילת מנחה באחת הכיתות במכון לב היה לי קשה ממש להתרכז, ראשי כל הזמן נובר ונובר בענייני השיעור הבא שלי באנגלית – אנגלית ורק אנגלית וכלום חוץ מזה… ואני מנסה לתפוש את עצמי ולהתרכז טיפ טיפה ואומר לעצמי סוף כל סוף המצב בארץ על הפנים ותלוי על בלימה – זה היה בזמן  הפעולה בעזה – אבל ענייני הפרטיים אוחזים בראשי כמו פלייר פטנט… ולמרות שאני יודע שכל ענייני הפרטיים הם בועית של גאווה שנראית בדרך פלא חשובה יותר מהכל, אף על פי כן אני לא מסוגל להשתחרר מהן. דגלים לחצי התורן! איזו פשלה!!

אבל הנקודה היא (שימו לב עכשיו) שכאשר הצלחתי ברצון נואש להינתק מהמחשבות אודות השיעור המתקרב אז תוך כמה שניות אני מוצא את עצמי שקוע במחשבות אודות עניין אחר, בלתי צפוי לגמרי, ואני משוטט שם באין מפריע עד שאני מתעורר להשיב את המחשבות שוב בכוח הביתה. וכך חוזר חלילה…

קולטים מה קורה פה?!

נפל לי האסימון. עלה המסך. נתגלה עניין רציני, אחים: שכל תשוקת הרע, כל תאוות הגאווה, זה רק להסיח את דעתי מהתפילה! לא יותר! הטומאה תעשה הכל כדי למנוע ממני להתפלל, יהיה מה שיהיה!!

פשוט, האופן המוצלח ביותר (של הגאווה וחילותיה) לבלוע לי את התפילה הוא יצירת האשליה שיש עכשיו איזה עניין בוער מאוד מבחינתי שהוא 'באמת חשוב' ואני פשוט 'חייב' לחשוב עליו! כאילו זה 'טבעי' שיש לי מחשבות זרות אודות העניין ההוא ואני אנוס לחשוב אודותיו. כן, הו כן, וודאי שהיה טוב לו יכולתי לצאת מעולם הנמלה שלי אבל, תכלס, העיסוק שלי בנושא שעל הפרק הוא קצת מובן, נכון? קצת מתבקש, כביכול, לא? זה קצת נסלח, כביכול, כי האדם עסוק בעצמו, רוב האנשים ככה, ומה אפשר לעשות? אבל (כפי שסיפרתי לעיל) כאשר אזרתי כוח להדוף את המחשבות הללו לטובת מעט ריכוז וכוונה, חטף היצר את מחשבותיי באותה טבעיות אל הסחת דעת שונה במאה ושמונים מעלות. אל נושא שבכלל לא בכותרות – אל פינות נידחות, לא מעניינות, של מחשבה. העיקר שלא אתפלל!!"

שמעתם?! זה העניין! העיקר שלא אתפלל!!

כל רצונו של היצר פשוט לא להניח לי להתפלל! לעולם!! כי התפילה עובדת! היא עובדת יופי, והוא יודע את זה והוא מפחד!! הראייה הכי מובהקת ומצמררת שיש יצר הרע בעולם הן מחשבות הסרק האלה שבתפילה.

לכן אין תירוץ בעולם להקל ולהתרפות ממאמצי ההתחמקות מהמחשבות-זרות. זה לא קשור כלל למה שמעסיק אותי כרגע. זו רק תחפושת. זו התחפושת המועדפת של הגאווה אבל זו רק איסטרטגיה, זו האיסרטגיה הנוחה והמוצלחת שלה אבל ברגע שאהדוף את ההסחה הזו (כי ה' עוזר ויעזור) אמצא את עצמי 'מתעניין' בדברים אחרים, צדדיים לגמרי, באותה אינטנסיביות. לכן, אל הנשק, אחים!! אל התחבולות, ובמשנה החלטיות!"

עד כאן מהיומן לפני שנים.

וכך ממש גם כתבתי לא מזמן: "… גיליתי שוב משהו שכבר כתבתי אודותיו: שכאשר אני נלחם להחלץ (בזמן התפילה) מן המצור של מחשבות דאגניות בנוגע לגורלי ואני מצליח קצת להתרחק משם, אני מוצא עצמי מיד סוטה אל מחשבות אחרות! כלומר, אני מיד מוצף במחשבות זרות ממין אחר. והמסקנה – אין זו נחיצות המצב שמטרידה את הלב בזמן התפילה! זה יצר הרע! זו הכפירה במערומיה הארורים, הגאווה הסרוחה המקננת בלבי, המנצלת את ההווה, כל הווה שיהיה, להעלות בלבי מחשבות 'נחוצות', 'מתבקשות', כביכול, רק כדי שלא אתפלל! העיקר שלא אתפלל! עד כדי כך התפילה היא נפלאה ונחוצה ומחוללת ישועות. והסט"א מפחד! וכך גם לגבי הברכות כולן – על מנת שלא אומר אותן כמו שצריך מתחוללת אותה מתקפת סייבר בעת אמירתן, משום שהן תותחים כבדים.

שוב, ולסיכום: אם הגאווה, שהיא היצר, שהיא המוות, אינה מצליחה להטריד את לבי בעניינים שאצלי כרגע בכותרות, שזה הכי נוח לה, אז היא שולחת מיד מחשבות אחרות מכל סוג שהוא! אם כן, אין זה 'המצב' שמפריע לי להתפלל. אלא זו הכפירה בשלל תחפושותיה שבאה לזלול את הכוונה הצלולה בתפילה. לסחוף אותי הרחק אל כל חוף שיהיה רק לא אל חופי האושר."

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345