סביב ה'צוואר' של עמלק

בס"ד

בדיקות הדם האחרונות גילו שאני על קו התפר מבחינת כמות הסוכר בדם, ואני חייב לערוך שינויים דרמטיים באכילה, כלומר, משטר של הורדת צריכת הסוכר וזה דבר שקל לומר וקשה לעשות ('קשה' במובן הקשה של המילה). אז, הנה תיאור מקרה פרטי של הצלחה, משהו שקרה לי, שאולי יהיה, בע"ה, בנין אב, אבן פינה, לדרך של הצלחה. היא קיימת. ולא דווקא לעניין דיאטה – לכל עניין!

ובכן, אני יושב ומנסה ללמוד, לפני זמן קצר גמרתי לאכול צהרים ואני רעב למשהו מתוק. זה לא נותן לי מנוחה וכל כולי מרגיש את הצורך החזק הזה למשהו מתוק. אני עושה טיול בדעתי על פני ארונות המטבח, מה האפשרויות הקיימות, ופשוט לי שאני עומד לקום ולתקוע דבר מה מתוק בפה למרות שאסור לי. זה רק עניין של דקה או שתיים וזה בפנים… יש בי עדיין איזה רצון להדוף את החשק איכשהו אבל הגוף אפילו לא ממצמץ, לא מזהה כל סיבה דאגה, כוחו גדול עלי בהרבה, כמו מכבש הידראולי שמגוחך להתנגד לו – הר של כוח מסיבי שאתה נאנק במסכנות תחתיו, איזו תקווה יש שאחזיק מעמד יותר מדקה? אין! הנה החשק גואה ומתקרב אל ההוצאה לפועל, איני יכול לחשוב על שום דבר אחר, זה מתעצם ואני חסר אונים, נוק-אאוט קלסי של הגוף – נלחמנו כאריות ונפלנו כזבובים. אני כבר קם והולך לפטם את 'לורד וושט' (יהיה מי או מה שיהיה) במשהו מתוק.

התחלתי לדבר. איני זוכר מה קדם למה, האם נזכרתי ברגע האחרון, על סף ההשתררות המוחלטת של הגוף, שהצדיקים מלמדים שאין ייאוש? שהעיקר לעשות אפילו משהו דמשהו ולא להאמין שאתה חסר אונים? האם נזכרתי שהדיבור הוא פלאי ויכול להציל? או שהיה איזה מנגנון של חירום שהפעיל את הפה? כבר איני יודע, אך השפתיים החלו נעות ומתחננות לפני השם וזאת מבלי שום סימן או תחושה שיש סיכוי כלשהו שהוודאי לא יקרה.

אנא אבא עזור לי, עזור לי, אני לא רוצה לאכול, אני מתחנן אליך, אני לא רוצה לאכול, הצל אותי מן התאווה הזו, מן הצורך הזה, ראה כיצד אני מובל כשה לטבח, הרעב הבוער הזה, השנוא הזה, לא אבא, לא אבא, אל תניח אותי, עשה שלא אהיה עבד לדחף הארור הזה, עבד עבדים אומלל, אתה המלך שלי, לא הגוף שלי! אל תניח אותי, אנא, הצל, עצור, אנא, שחט את המולך המתוק הזה, אני כמו בובה על חוט, אני לא רוצה, לא רוצה להלעיט את עצמי, אל תתן אותי בידו, אתה הבטחת שלא תניח אותי בידו, הבטחת שלא תמסרני, הבטחת, הבטחת, אנא הסר ממני את החשק הזה, צנן אותו! אבא, צנן אותו! אתה עוזר! אתה עוזר, אבא! אני לא מוכרח לאכול, לא מוכרח, לא רוצה, אבא, אני לא חייב להגיש מנחה לגרון כל הזמן, לא צריך את זה, אני יכול שלא, אנא, אנא, הנה, אבא, זה מתקרר קצת, הנה, תודה אבא, זה נחלש, אנא המשך, המשך אבא, הנה זה מרפה מעט, עוד, אבא, עוד, לא לסגת, לא לסגת, גרש אותו, עשה שאחשוב על משהו אחר, שיעבור לי לגמרי, שיעבור לי לגמרי, שיעלם כלא היה…

כך אני מדבר נואשות, דיבורים יוקדים, עוד ועוד ולא נותן לשום דבר למנוע אותי מלדבר, למרות ההרגשה שאין תקווה, שאין סיכוי, למרות התחושה שזה מגוחך, שזה אווילי, שהצורך הוא ממש היולי והכל נהיה זאטוט ונלעג לעומתו… אבל אני לא מפסיק לשנייה. חלילה מלהפסיק, ממשיך ולא נותן לשפתיים לעמוד מלבקש, נאחז בזרם המילים כטובע בקש, חוזר על עצמי, אומר אותם דברים עוד פעם ועוד פעם בתחינה שנראית הזוייה אך אינה פוסקת, אינה פוסקת… וזה עבר. אני לא קולט ואתם לא קולטים – זה עבר! אני לא מבין ואתם לא מבינים כי אי אפשר להבין, זו האמונה שנכנסה כאן לתמונה, נטלה את שרביט העלילה, החלה בלי ממדים וגדלה ועצמה עד שהביסה, מכלום ועם כלום, את מפלצת ההכרח. או הו, אכן, היא כוח נורא, פלאי, אדיר באדירים וכלי פעולתה – הדיבור!

ויש לעמוד מבוטל ורועד מהתרגשות אל נוכח הפליאה הזו.

רק ההתחכמות ה'נאורה' שלנו (ששורשה הכפירה העמלקית הטהורה) גונבת מאתנו את הנשק האלוקי הזה. היא משכיחה – זו פעולתה, משכיחה כל הזמן את כוחנו. משכיחה שאלוקינו עמנו. לא מאמינים… והפה נשאר נעול.

 

 

 

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345