יום ראשון, הגענו אליך לאחר מסע של אלפי שנים, ואנו נכנסים! – כ'ניסה בתמוז!

בס"ד

סביבכם התפאורה של עתיד חדש עבורנו.

'כמה פעמים לאחרונה טעית?' כך צריך אדם לשאול את עצמו כל הזמן כדי לקבל פרופורציה. 'כמה פעמים כבר טעיתי היום?' כך צריך אדם לשאול את עצמו כדי להרוויח ענווה, כדי להרוויח תקווה לעתיד טוב יותר, וזה לא מעט. אבל יש לדעת שמיד היצר מתערב ומגיע משני כיוונים. או: 'הפשלה הזו לא היתה שום דבר. היא לא אומרת עליך כלום! אתה מעל לחוק. אתה מושלם למרות כל הפשלות!'. או: 'אין סיכוי! אין תוחלת. תכלס – אתה פיקשוש. אתה פגום ואתה לא תשתנה! כאשר הולך לך אתה מתמלא דמיונות וכאשר לא הולך לך אתה מתייאש אינסטנט. גאווה מצד אחד וכפירה מצד שני ואתה מתנדנד ביניהם… נכון, אתה מתגבר ומתחיל מחדש, אבל זה סיזיפי אצלך – זה יחזור על עצמו לעד, יא לכלוך!'

כך, בווריאציות אינסופיות, נאום פשע לרשע בקרב לבי (לב כולנו). והמסקנה האחרונה שלו: "אתה המשיח, ואין צורך בראיות – אין על זה ערעור, משום פשלה או כיעור!" או: "קפוץ עכשיו מיד אל תסכול חשוך מרפא ואל פריקת עול!"

אבל אנחנו מתחזקים לתת לו בעיטה כואבת, חברים: "לך לכל הרוחות! משוגע! חולה! מי אתה בכלל?!"

הנה דברים שנרשמו בחפזון בשיעור:

השכל שלנו אכן טועה ומטעה כל הזמן אבל עלינו איכשהו להיות חכמים מעבר לשכל שלנו. לא לעצור בקוו שהוא סימן לנו. הבה ניתן קרדיט לאמונה – נאמר בקול: 'יש לי תעודה! אני בקי בקשיים ואכזבות! אני יודע איך להסתדר עם הטעויות! הם לא מרסקים אותי! ה' נמצא פה! ה' נמצא פה! קבלתי סטירה ואני עדיין עם צלצולים באוזניים אבל אני מגשש לראות איפה ואיך ה' נמצא פה! זה כל כך וודאי לי (ועדיין בקול רם), זה וודאי לי יותר ממה ששמי וודאי לי. אני חבר במועדון היוקרה: "שומע בזיונו ושותק". יש לי פוליסת: "בזיון זהב מושלם"!

ראיתם פעם אחד שמישהו בא ומקלל אותו ברבים, שופך עליו חבית של בזיונות והוא לא כועס בכלל. למעשה לא מגיב. איך אפשר? מה, מלאך? לא. אלא ההוא דיבר פיליפינית והשני לא מבין פיליפינית. כך גם עם כל המחשבות המיואשות שלי – אני לא מבין את השפה הזו של חלישות הדעת. הלחישות האומללות האלה נשמעות לי כמו סינית. אין לי עסק איתם. אני לא עושה מציאות מן הירידה או הפשלה. אני שמח ברשימת ההשגחות שלי, בלב היהודי הבלעדי שלי, אני חמוש בסוללת הספרים הכבדה שעל המדף, וגם הסידור והתהלים מאירים לי על השולחן באורות תקווה נפלאים.

לגבי מה שעובר עלי, אני יודע – הכל יסתדר! זה וודאי יסתדר! לכן אני לא מדקדק בצרות שלי. לא שובר את הראש שם. זה יסתדר! מותר לדקדק בכול, בספרים, בחסדים, בענייני הרבים, אבל בצרות שלך אל תדקדק!

דע! היצר הוא קליידוסקופ (ענק) של רמאויות. אבל מי שלא נבהל זוכה להמלט מעוד רמאות ועוד רמאות וזוכה לראות לאט לאט כיצד השם נמצא בכל מצב! כיצד השם עושה הכול. הוא יוצא אל עולם אחר. משתחרר מן הכוח הזה שמושך אותו מטה אל הייאוש והמרירות או אל הטינוף והגאווה. הכוח הזה הולך ונחלש אצלו והוא נהיה כמו אלה שכבר עברו את החיים והם נשענים על משענותם… מסתכלים על הילדים המשחקים… כבר לא איכפת להם כלום. הם מעבר לקלחת (כמו אבא שלי, עליו השלום, שהיה ישיש מופלג, ושאלתי אותו לפני כשנתיים, 'אבא, מה אתה, עם הנסיון שלך, אומר על המצב?' והוא עונה לי, 'זה כבר לא מעניין אותי!'), הם הולכים ונכנסים אל עולם של כבוד אלוקי, עולם כזה שבו כל הדברים היפים, המשמחים, שהם רואים הופכים להיות משל להנאה שהקב"ה נהנה מהם…

 

תגובות

  1. run הגיב:
    run

    ר אהרן ר אהרן

    כמו סולם אתה .

    מנוף של כבאות והצלה .


    דירוג: 5 / 5

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345