יום רביעי, ג' חשוון, וכלום לא מובן! פרקי מבול ב'

בס"ד

פרקי מבול (המשך)

זה לא שאתה עומד על האדמה ומביט בה כמו איזו פרה המנענעת בראשה… אתה עצמך עשוי מעפר! והאדמה תופשת אותך ואתה מרגיש משיכה כבידה ומגושמת. משהו אוחז ומושך את לבך ואתה לא יודע בדיוק מה קורה ואיך לצאת מזה… אתה נאבק להשתחרר וזה מתגבר בקרבך ומטיל אותך אל הקרשים (מבפנים). התאוות מסחררות את לבך, מלבות את דמיונך, מטר הדיבורים מכהה את מחשבותיך, הגאווה והכעס מרתיחים את דמך, כל היום: אני, אני, תחושת יישות ועצמיות – קשה לך לחשוב על המלך, להמלא צהלה בשליחות המלך. מה שקורה לך תופש אותך, כואב וחורה לך: האכזבות צורבות. הנזק והכאב של מה שעשו לך ממשיך לגרום לך כוויות, רק על זה חושב… לא יכול לזוז, לא יכול כלום… זו הגלות שלנו אצל ארבעת היסודות!

מה העיצה? איך נמלטים? – מתחילים להיאנח. מתחילים להשמיע אנחות השתוקקות וכיסופים אל השם, ומצרפים להם דיבורים: אנא, אנא… והלב מתחיל לכסוף ולהשתוקק באמת! יש תקווה! איזו מתיקות! אבל אז, כל מזיקי עלמא לופתים אותך ולא נותנים לך רגיעה, העצבות תופשת אותך. כמו שהאריה מניח את כפו על העכבר, כך הסמך-מם מניח עליך את כפו… אתה הרי מתחיל להתגרות בקליפות הרעות הסובבות אותך והן משיבות שיעבוד על שיעבוד…

כך האדם מסובב בתוך תערובת הרע והטוב. כמו אחד שהשקיע הון וכוח ולאחר מאמצים ממושכים בנה בית נפלא… סוף סוף הוא יושב בביתו, מתרווח בסלון, והנה נכנס אחד ומתיישב לו בבית, ואי אפשר להפטר ממנו: "וואו, איזו ספה טובה… בא נראה מה יש לך בפריג'ידר?", מה עושים? אתה חייב! חייב! להתעלם מהנוכחות שלו ולהמשיך בשלך, להמשיך ליהנות מהבית. וכמו שהוא נכנס כך יגיע הרגע והוא יצא… העולם הזה הוא סיפור של עולם גנוב, שדוד ועשוק. דוגמא מוכרת: פתאום האדם נהייה עצוב. איך? מה? שיגעון?! כן! כרגע שלחו לך עצבות… אתה בהלם. והקב"ה רוצה שתתחזק כנגד העצבות ש'קפצה עליך' (יש ביטוי כזה, נכון?)

זה לא שאתה נודניק או כשלון או מקרה כרוני, אלא אתה נלחם כנגד צבא עליון של כוחות רע! אתה שליח להתגרות בעצם הווייתם כי אתה רוצה להתקרב אל השם והם מתקוממים כנגד ההתגרות שלך. כל מטרתם שתצלול לביוב ותתייאש מעצמך, תספיד את עצמך… אנו בתוך האש הצולבת (כרגע ממש). אנו נשלחנו אל תוך תהומות המוות הביולוגי-פיזיקלי (כך זה נראה מבחוץ) להלחם על כבוד השם, לברר את שם  הווייה – לגלות שהכל כאן אלוקות! כעס? ייאוש? תאוות? זה לא במקרה, השם שלח לך את זה בדקדוק נורא. אוי, נכשלתי, פגמתי, הזקתי… נכון! עכשיו חזור בתשובה, התחל שוב, והשמר היטב מהדברים החמורים יותר…

האדם (בהתחלה לפחות) נלחם מתוך מיצר של קושי וקטנות שקשה לדמיין אפילו, ואעפ"כ הוא מתנער, מתחזק, מזרז עצמו, משמח את עצמו עד שהוא חי כמה רגעים טובים באמת… הו, הוא בעננים! כל מה שהיה נמוג כחלום דאשתקד… מעכשיו יהיה טוב… בוווםםם!!… איייי!!… והוא מתרומם שוב, ומנסה שוב לברר, לתקן, לא להשלים עם הקטנות, להתעורר שוב ושוב, לחתור ולצפות… לא יאומן! אז איך אני חי בתוך כל זה חיים טובים? איך אני חי כך שהירידה והחסרונות לא ייגעו בי כלל?

 

 

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345