יום חמישי, התקרב בצעד חרישי, עוד תלם חרש חורשי, על אדמת טרשי: ט' במנ"א

בס"ד

 דגלים לחצי התורן! … ואפילו פחות מחצי התורן.

כי אם אין מקדש אין דגלים ואין תורן ואין כלום. אין זהות. אין מה שירומם את האדם מתוך האדמה ויזכיר לו שהוא יצור אחר. שיש לו חלק בעליונים… והאדמה רוקעת את האדם עליה והוא מתבוסס בתחלואיה כל ימיו. אינו מסוגל לעלות על הדעת אפילו מה עומק החיים הנחבאים ממנו והוא מרחרח את הצלופן שעליהם וממשיך לשוטט ולחפש מזון, ולריב עם שאר יצורי הספארי. אוי לנו, הסתר בתור הסתר, שאין אנו יודעים אפילו מה הוא זה שנחרב!

אף על פי כן התורה עדיין בידינו, ויש את הצדיקים הדבקים בה ואת אלה הדבקים בהם. כלומר, יש ספינה של ניצולים שמטלטלת בים סוער, חושך היולי, עם מפה ביד – מפה המורה את הדרך אל חוף מבטחים.

באחד השידורים, לפני שנתיים, ברדיו קול חי הקראתי קטעים מיומנו של הנער משה פלינקר (הי"ד נרצח בגיל 16) שנמצא אחר המלחמה בשלוש מחברות, בכתב יד, במרתף הדירה בבריסל בה התגוררה המשפחה טרם נתגלתה על ידי הגרמנים וגורשה לאושוויץ. זה היה ממש לקראת תום המלחמה. אוי, אוי, על כזו מהלומה!

לא הספקתי להקריא אפילו שיעור כזית מן הדברים הנפלאים, העמוקים, הנוגעים ללב, לנשמה, לעצם החיים, שהבחורצ'יק הזה הרגיש וכתב. הרגשות שאותם הוא מביע, האהבה הטהורה שלו לעמו, האופן בו הוא בוכה במסתרים על הכאב שרק צור לבבו יודע לשער, האופן בו עולמו הפנימי סחרחר עליו ונפשו יוצאת אל אחיו ביסוריהם (רוח הנבואה הכמוסה מספרת לו אודותם) ממש כמשה בשעתו. האופן בו הוא מתפלל להשתתף בגורלם להיות לצידם במסעם מזרחה אל הבלתי נודע, והוא מרגיש ללא ספיקות את האבדון הממתין להם שם… לא יאומן, לא יאומן. בחור בן 16. איזו אבידה. זכותו תגן עלינו ותושיע אותנו. אשרינו שאנו נקראים בני אותו עם. והשם יקום דם סגולתו, דם טהור שעלה עם מליוני אחיו (אוי לנו!!) על מזבח היהדות.

ואני מכיר את המשפחה, את אחת האחיות שניצלו, שהיתה ילדה אז… איזו גברת, היא ויוצאי חלציה… איכות אנושית, יהודית, מטופחת. מה אומר, מה אומר, קראו את היומן של 'הנער משה' והתבודדו עם עצמכם והתמודדו עם הדברים הנשגבים, נוראים, נוראים האלה.

קשה אולי יותר להתחזק בימים אלה, החום מעיק ומצב הרוח מציק, שלושה שבועות בלי להפסיק, אבל אין ברירה צריכים לחבל תחבולות איך לחיות. גם ההעדר של המוסיקה, פלוס מינוס, מכריע לטובת העצבות ובקלות עלולים להיסחף, לכן הבה נרים זיקוק!

אנו שולחים יד אל מעבר לתפאורה האפורה, אל החיים שמסתתרים, במחבואי אינסוף האתרים, מתחזקים ואומרים, שאילולי הקיץ האלים הזה לא היינו יודעים להתגעגע אל ימים יפים, רעננים, להעריך אותם: ימים של בלי מזגן (ומצד שני גם בלי צעיף סביב האוזניים)… הקב"ה בוודאי יביא לנו אותם שוב ברחמים, ואולי אפילו יטה מעט את השמש לזוית יותר צנועה, חוקרי האקלים כבר ימצאו לזה הסבר… הוא, אדיר במרום, כבר עשה זאת פעם בגדול עבור אדם בשם יהושע בן נון, ורחמיו לא פחתו – ליהפך, הם גדולים מאי פעם. לכן הוא בטח יעשה זאת עבור עדר תועה בעלי שכל כהה, שרידי אלפי שנות גלות, ניצולי הנמרים הארים הארורים, פליטי זרועות התמנון הדיגיטלי הנשלחות מן המסכים… כי רואים שהדברים משתנים כל כך מהר גם בממדים הגלובליים, לא יאומן, ואנו אמורים לשמוע את הלשון הזו ולהגיב ולהאמין שקל להחיות את הזיכרון של ימים שבהם האיר אור פני השם בשמחת נצח, ולהאמין שיש עוד כאלה בדרך ושעתה נלמד להנות מהם כפי שלא עשינו מעודנו!

אם אין את אלה אין את אלה, כמו התרשים הידוע של שני תווי פנים בפרופיל, זה מול זה, והחלל שביניהם הוא בצורת גביע. ועכשיו תלוי מה אתה בוחר לראות: אם את הפנים אז אין גביע ואם את הגביע – אין פנים, כל אחד נוצר על ידי השני. אם לא היה מצב רוח מדוכדך שכזה לא היו געגועים אל בוקר סתווי שעל שפת הים… ולא חייבים להיות שם דווקא בפועל. ז'ול וורן כתב סיפורי מסעות מרתקים שלקחו אותנו אל ארבע פינות העולם גם בלי לצאת מחדרו. זו הפריבילגייה של המין האנושי.

הנה, לפני כמה ימים ירדתי אחרי תפילת ערבית בגרם מדריגות אשר בצדו, מעבר לגדר, גדל צמח-עץ כזה, די מצוי, עם פריחה לבנה שנותנת ריח נפלא בלילות הקיץ, כולכם מכירים אותו. בשעותיו היפות הוא מבשם עשרות מטרים סביבו. ובכן, האווירה היתה יגעה ולא היה הרבה למה לצפות אך משום מה לא הרחתי את הניחוח הערב של העץ הזה. זה אכן קורה לו לפעמים שהוא מאבד את הכוח של הפריחה… אף על פי כן משהו בוודאי יש, אמרתי לעצמי, ואכן בין עלים רבים הסתתרה לה פריחה לבנה ואחזתי בה והודיתי לקב"ה כל כך על האהבה הזו וברכתי והרחתי מלוא לוגמי. זה אמנם היה רגע קטנטן אבל יש בידי להזכר בו. להכנס אליו, לעורר את שלושת ממדיו, להפוך אותו לעולם מלא. נכון?

זה בידי! מי אמר שזה פחות מציאותי מכל הערפל הקיומי היומיומי? אני יכול לשוב ולאחוז בפריחה הלבנבנה הזו בלבבי ולהריח אותה… להעמיק חדור אל הרגע הזה עד כד הפיכתו לרומן שלם…

כך אפשר וראוי לעשות עם זכרון המקדש. למתוח את הדמיון מאוד ולהיות שם. מבלי שנדע איך – זה הולך ומתבהר. לא יאומן!

ועוד דוגמה כיצד דברים מתהפכים:

אברך כבד ביראת שמים ובמעשים נעלים, אחד השכנים הוותיקים, פונה אלי בשבת, נסער כולו, ומספר לי בבחינת דאגה בלב איש ישיחנה ששכן אחד התפרץ אל דירתו וצעק וצעק והתנהג בגסות מפליאה ובלתי נסלחת. הוא התלונן על הרעש שהנכדים עשו בלובי בשבת וחברי האברך התגבר ובלם את פיו ולא הגיב. אבל עכשיו הוא מתכוון להתנצח עם אותו שכן ולהעמידו במקומו… והוא מבקש להתייעץ אתי.

אני, לתומי, פלטתי מפי, 'וואו, איזה נסיון', והתכוננתי להמשיך לומר משהו, אבל, הנה, אותו האברך נעצר כאילו ניצב מלאך עם חרב בפניו. הוא שתק ודמם, ואמר אחרי איזה זמן: 'זה נסיון. מנסים אותי!'. שמעתם?! בבת אחת הוא התפכח וראה את הסיפור מזוית אחרת. בראש גדול. מנסים אותו. הבין בבת אחת מה קורה ושינה לגמרי את תכניותיו וגם את מצב רוחו.

מנסים אותנו! לו רק נזכור. ברק אחד של זיכרון מספיק לצייר הכל אחרת. כמו הנורית האדומה הזו שעל דלת הרנטגן: מצלמים! כך גם צריכים אנו לראות את הנורה הזו נדלקת אצלנו בראש: מנסים אותך! עכשיו אתה מרוויח מליארדים! אל תשתגע!

אז נכון שהחיים חולפים כמו חלום: הופ, ואינם… אבל זה הרבה פחות קריטי ומטעה לגבינו כי אנו משתדלים להתעורר כל הזמן מהחלום. וגם יש עוד סוג של 'חלום', אותו אחד הנזכר בשיר המעלות, 'היינו כחולמים'. שהכוונה שבבוא החדווה, הדביקות והייחוד אנו נהייה בסחרחורת כזו שכל הכאב והביזיונות שנראו כל כך שחורים ואינסופיים יראו כחלום רחוק, כלום, הבל מתפזר ונעלם כלא היה… כמו שמתאר ויקטור פרנקל את תחושתו של ניצול המחנות לאחר שעמד גם בנסיון האחרון – הנסיון של מות התקווה לחזור אל הבית של פעם… ומספר שלבסוף הגיע הרגע שגם הצער הנורא הזה הפך חלום רחוק, ומה שנשאר זו רק התחושה האינסופית, אינסופית באושרה, התחושה ששוב אין הוא מפחד משום דבר בעולם חוץ מאלוקים. ובמילים אלה הוא מסיים את ספרו.

 

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345