יום השישי א' דר"ח אדר, ותפקידנו די מוגדר – להביא שמחה לכל אתר ואתר!

בס"ד

חודש טוב!

אנו בראשיתם של ימי שמחה וצריך להתחיל לצבור גובה… אנחנו כל כך רוצים לקחת חלק בשמחה. אז מה שהיה היה ומתחילים מעכשיו. כולם אומרים, וזה נכון, שכל ההתחלות קשות, אבל כאשר מדובר במאמץ לשמוח – ההתחלה הקשה היא רק לדקות הראשונות, ואולי אפילו לשניות הראשונות. כי בשמיים, קשה להם להתאפק מלהגיש מנת סיוע נדיבה ללב הרוצה לשמוח!

ואל תשכחו שמתחילים מהרגליים, אז כבר עכשיו, קומו… הנה, כבר נכנסים למעין ריקוד וחיוך בלי תנאי – תנו לחיוך אשראי!

ועכשיו לוויכוח מענייניי דיומא:

'הבעל דבר', כאשר הוא מביע את דעותיו בלבנו, אפשר לסכמן לכמה טענות עיקריות (הלובשות מסיכות מתחדשות לבקרים, מה שמראה כל כך בבירור שכל יום הוא עולם חדש), והראשונה בהן נשמעת בערך כך:

ידידי, אתה מתפקע מבעיות וצרות: פרנסה ודאגותיה, ילדים וכל המולת גידולם, והחשבונות, ואשתך, והבית שצריך לשפץ, והבריאות שלך, והפנסיה שאין לך עדיין, ומן הסתם יש דאגה ששכחת אודותיה, אז תגיד, אתה נורמלי? וכי יש לך זמן וראש להתעסק עם שמחה?! לך מהר ותמצא מישהו שיעזור לך להיפטר מהפלונטר שלך, אולי איזה ידיד נדיב, איזה להטוטן דיגיטלי חביב, איזה רופא עליז, איזה עורך דין זריז… כל אחד מאתנו לפי הצללים והמועקות שלו.

ואם תענה ליצר הנ"ל: הלא היא הנותנת. דווקא משום כך עלי להיות שמח! כי השמחה היא מפתח הזהב של כל הישועות. ואם רק אתמיד בה אצא מהכול. אז ה'בעל דבר' מתרשם מאוד מגודל אישיותך ומתלבש ברוח הזו שנושבת בקרבך ונושב בה חזק יותר:

אמת! רק שמחה! אבל שמח כמו שצריך! צריך להשתחרר, להתאורר, להתפרק, לך תשתולל, תשתה, סע לכל מיני מקומות. ראה סרטים. ראה ספורט (גם של נשים), רוץ כמשוגע, עשה שטויות, התקשר אל זה (ואל זו)… אכן, הוא רוצה להרוג אותנו, כפשוטו, וגם לדרוך על צווארנו כדי לוודא הריגה. ויש לו סבלנות, ולעולם אינו מרים ידיים אלא מתחדש עם פתוי של תלבושת אחרת, אותה תרמית בווריאציה חדשה, ועיקר רצונו להרחיק אותנו מהקב"ה – כלומר, עצבות! (אמא'לה)

ועוד מהלך: איך תשמח במצווה בשעה שאתה באמת לא יודע מה היא מצווה, מה עוצם פעולתה, מה שיעור קדושתה? האריז"ל, המלאכים במרום, הצדיקים הטהורים, הם ידעו לשמוח עם המצוות. מה לך ולזה? אצלך, מצווה גדולה להיות בעצבות תמיד. או, לפחות, להיות רציני כזה…

ועל זה הזוה"ק והבעש"ט ותלמידיהם, מודיעים ועונים ומתריעים: שככל שאתה גס ועכור ומגומגם בעיניך כך מעשיך הטובים יפים ונחשבים ופועלים יותר אצל הקב"ה. זו המשוואה. ועלינו להאמין להם. זה חלק מאמונת חכמים שהיא הגשר עליו עוברים את העולם הזה. אז, אם דעתך כדעת שיכור ואתה מגושם להפליא בעיניך, דע שכל התעוררות שלך בעבודת השם היא יקרה ומאירה יותר, והשם מתעטר בה. לא יאומן.

ועוד מהלך: אתה המשיח! או לפחות אחד מסגניו! לך נאים מעשים שזוכים לכותרות חזיתיות בעיתונים של ניו-יורק ולונדון. רק אז תוכל לשמוח! אוהו, כמה תשמח אז, כי אתה יודע ומסכים שהשמחה זה העיקר. אבל לא מצפים ממך לשמוח במעשים פשוטים – יודעים שמים וארץ שזה קטן עליך. אתה נועדת לגדולות, וסתם מעשים של יהודי לא אמורים לרגש אותך…

וכל זה וודאי הבל ועוד הבל. אתה לא המשיח, ואתה שייך לדור גס וכהה במיוחד שכל פרפור חיים שלו זו הצלחה שיש לפתוח בקבוק לכבודה. אז עלה ושמח. ונפשך תפרח. הכרח עצמך לשמוח אפילו באופן מלאכותי, כאחד שלא יודע שום דבר אחר…

ועד כאן להיום מדבריו של ידידי זוהר ברנע דרלינג, בעיבודו של אהרן בר סמיילינג.

תגובות

  1. בונדי הגיב:
    בונדי

    המחשב שואל אותי מה יש לי להגיד על זה...

    בס"ד
    מה אומר ומה אדבר…
    אבל הגעתי למסקנה שהשמחה היא לא בבחירתי…אם ה' רוצה הוא משמח אותי ואם לא אז אני מתבלבל מהעולם הזה אבל….
    בבחירתי לרצות להיות שמח!
    בבחירתי לנסות להיות שמח!
    להשקיע בזה מאמץ, מחשבה!
    לרצות ולכסוף!
    להרבות במעשים חיצונים שיקרבו אותי אל השמחה…


    דירוג: 5 / 5

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345