אבי, קוני, ניחר בקוראי גרוני, מחה עווני, למענך אם לא למעני! כ"ג טבת: כ'י ג'אה גאה! אהבת השם ב'

 

בס"ד

אהבת השם (המשך)

התחלנו לדבר על אהבת השם. אמרנו שזו גולת הכותרת של החוויה שלנו עלי אדמות – זו התכלית וחוץ לה הכל דמיון.

ובכן, איך, באופן תכליתי, מגיעים אל אהבת השם?

יש כוח יסודי בנפש שמעורר בנו אהבה למי שאוהב אותנו. זה כוח נפלא וכלל אנושי. וכך מתאר זאת שלמה המלך (במשלי):  'כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם' – כמו שהמים הצלולים משקפים נאמנה את הפנים המביטים בהם, כך לב האדם משקף באופן צלול את יחסו של חברו אליו. האהבה שחברי משדר אלי מצטיירת יפה בלבבי ומעוררת בי אהבה שכנגד אל חברי. הנה לשון רש"י: 'לפי מה שאדם יודע שחברו אוהבו, כך הוא מראה לו פנים'. כלומר, אנו בנויים כך שאנו לא מסוגלים (לאורך זמן) שלא לאהוב את מי שאוהב אותנו. אנחנו לא יכולים להישאר אדישים למי שאוהב אותנו באמת. זו, אם כן, הדרך לאהבת השם: עוצרים ומתבוננים – האם הקב"ה אוהב אותנו?

סבא שנותן לנכדיו מתנות ותשומת לב מעודדת כל פעם שנפגשים יזכה לאהבתם התמימה. את ההורים עצמם הילדים אוהבים לאין גבול ממש, כל כך הרבה קיבלו מהם (מדובר, כמובן, במשפחה נורמטיבית). ובכן, מה קורה אצלנו? היש מי שאוהב אותנו? יש לנו אוהבים בעולם? בתורה, הקב"ה קורא לנו 'בנים', ובתפילות אנו פונים אליו כאל 'אבינו שבשמים', 'אבינו מלכנו', 'הרחמן'. האם זה נכון? אולי אלה סתם מילים? האם יש לנו ראייה לזה? האם הוא העניק לנו מתנות אמתיות כמו שאב מרבה (ושמח) לתת לבנים? האם אנו באמת מרגישים 'אהבת עולם' ממנו אלינו כפי שאנו מספרים ומודים בתפילתנו?

באמת זו אמורה להיות שאלת סרק. בהתבוננות קלה יכול כל אחד מאתנו לעשות רשימת זהב של מענקי חיים ואהבה שקיבלנו מהאוהב הגדול. הבה נחשוב על מוסיקה יפהפיה ועל חוף לעת שקיעה, על כוכבים בליל פריחות ועל אהבה שסחפה אותנו אל על… על הורים ומורים וחברים וספר טוב… ועוד לא הגענו אל התענוגות למבוגרים: משמעות, מולדת, תיקווה, דביקות, אחדות, תורה… כל אלה, ועוד רבים כל כך (וכל אחד יודע לעצמו), הם רעיונות אהבה נהדרים המיוחדים עבורנו ואנו נהנים מהם כל יום! והוא, אלוף נשמתנו, טורח לחדש את טעמם המתוק ונוטע בנו מחשבות ועצות איך ליהנות מהן יותר ויותר, ומוסיף גם מתנות חדשות… נו, מה כל זה אומר?! האם הוא אוהב אותי?  זו שאלת פתאים! האם  הוא אוהב את ישראל? זו שאלת הבל!

אנו מודים לו על חלק מהדברים האלה כל בוקר בברכות השחר (ובעוד תפילות רבות). בשבת, בתפילת 'נשמת כל חי', אנו אומרים שאילו היה 'פינו מלא שירה כים' לא היינו מספיקים להודות לו אפילו על אחד מהטובות 'הקטנות'… השאלה היא האם אנו משתדלים לעורר בנו הודייה באמת או סתם מטייחים את התודות היפות האלה?

אם רק לא נתעצל להביט בכנות אל שפע מתנות האהבה האלה ולא נתגאה, חלילה, לחשוב שהן מגיעות לנו בגלל איזה שיגעון גדלות (שגם הוא נטוע בנו) נזכה לחוש את הנדירה והאדירה באהבות – אהבת השם אלינו! וממילא, כנ"ל, האהבה שלנו אל השם. וזו היא, כאמור, חובת האדם בעולמו! אנו משאירים זאת לתירגול יומיומי (בליווי בקשות ודמעות) כי ברוחניות יש לנו כלל גדול: 'יגעת ומצאת תאמין'!

הרב נוח וויינברג זת"ע מספר שכילד הוא לא היה מן הנלהבים ללמוד, הוא היה מסתובב לרוב עם חבורה רבת מעללים של ילדי שכונה. הוא מספר שבשיטת המקל והגזר שבה חינכו אז רוב המלמדים הם שכחו את הגזר לעיתים קרובות מדי, וזו היתה התוצאה. ידעתי ללמוד, הוא אומר, לכן לא הייתי ילד מוכה, אבל לא הייתי מעוניין… ואבא שלי, הוא מספר, היה איש חינוך עם אינטואיציה נפלאה והוא עשה משהו שהיה שווה יהלומים, פשוט דבר גאוני – הוא לא ניסה ללמוד אתי כפי שהיה רגיל ללמוד עם אחיותי ועם אחי כי הוא ידע שאני אתנגד, הוא גם לא הראה לי את אכזבתו למרות שהיא היתה וודאי עמוקה, אך כל פעם שהוא פגש בי היה שואל אותי ביידיש:

'נו, נוח אתה זוכר שיש הקב"ה?' ואני הייתי עונה מייד: 'בוודאי!'

'קיימת מצווה!', הוא היה מיד אומר לי. והיה אומר זאת בכנות. שמעתם? 'קיימת מצווה!' כי באמת כל פעם שבאופן מודע אנו מאמצים את הלב והשכל לזכור שיש הקב'"ה אנו מקיימים מצווה. וזה קל! וזה כיף!

באיזו מצווה מדובר?

נמשיך טיפה עם הרב נוח. הוא אומר שאז, כילד, הוא לא בדיוק ידע להעריך מה זה עשה לו, אבל במבט לאחור התברר שזה הפך את כל התורה אמתית יותר עבורו. זה היה הגזר, הממתק, שהוא לא קיבל בחיידר – ההרגשה שיש לו קשר, מערכת יחסים, עם הקב"ה. כל אשר עליו לעשות זה רק לזכור את השם ויש לו מצווה. האין זה רעיון מתוק? מעט להתרכז והנה – מצווה!

עשיתי את זה עם ילדיי, מספר הרב נוח, וכדי שזה יהיה יותר אפקטיבי גם שכללתי את זה. הייתי שואל אותם: 'מי אוהב אתכם הכי הרבה בעולם?', עד מהרה הם למדו שהתשובה היא: הקב"ה! (ומי אחריו? אבא ואמא!) 'היי, אתם מקיימים מצווה!' הייתי אומר להם בשמחה. 'קיימתם מצווה!'. ולא סתם מצווה אלא את המצווה הכי גדולה בעולם – מצוות אהבת השם.

כי באמת איננו יכולים לחשוב בכנות על השם יתברך מבלי לאהוב אותו חזרה. זה החוק באנוש שעליו דברנו. אי אפשר לחשוב בכנות על הקב"ה מבלי להרגיש את 'אשרינו, מה טוב חלקנו'. מבלי לחוש כמה טוב ונפלא הוא שהכוח העצום, הכל יכול, כל יודע, כל חי הזה שם לב אלינו ואוהב אותנו. מתעניין בכל מה שקורה לנו, טורח להעניק לנו אושר. מי ידמה לנו ומי ישווה לנו?! וכאשר עובר עלינו מה שעובר אין זה בגלל שהוא מעניש אותנו, אין כאן נקמה. הוא הרי אוהב אותנו. אלא הוא מיסב את תשומת לבנו ומרפא אותנו בכל מיני דרכים…

הדבר היעיל ביותר, לדעתי, זה לנהל יומני חיים, יומני השגחות – זה שווה זהב. כי הקב"ה תמיד משגיח, תמיד מרחם ומושיע, תמיד משמח. אלא שאנו שוכחים. זה מפליא עד כמה אנו שוכחים את כל סיפור האהבה הזה ברגע שדבר קטן מעיק עלינו, מציק לנו, כל שכן דבר גדול… שוכחים באופן מוזר, מטופש. מאבדים את הצפון בבת אחת וזו שטות… מאבדים בחינם זמן ואנרגיה וגם פוגמים בהרבה דברים. והניסיונות הרי תמיד בא יבואו, ויבואו תמיד באופן שאיננו מוכנים להם, ותמיד יהיה נדמה לנו מחדש שאנו נטושים וענושים ושהפעם זה יגמר רע ומר… הפעם נסבול ונהייה אומללים עד עולם… כך היצר תמיד מצליח לתעתע בנו. אבל אם יש לנו יומני השגחות מסודרים אנו מיד רצים אליהם, פותחים אותם: קוראים, נזכרים ונרגעים. הנה כאן וגם שם הייתי בטוח שזה אבוד והתברר שטעיתי בגדול. סתם דאגתי, סתם נבהלתי, סתם התרסקתי. השם לא עזב אותי לרגע ובדרכים אדירות הפך הכל לשמחה, לנחמה… הוא אוהב אותי!! הוא אוהב אותי! הוא באמת אוהב אותי…

כמה חשוב לעבוד באופן חכם. להנצל מן המלכודות התמידיות של הנפילה: יומן חיים, boys , יומן חיים. במטרה להגיע לאהבת השם!

 

תגובות

  1. ליידי לינדה אלבנדידה-מקמילן הגיב:
    ליידי לינדה אלבנדידה-מקמילן

    תודה

    תודה רבה על התזכורת הנפלאה


    דירוג: 5 / 5

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345