יום שני, כ"א כסלו: כ'פירי א'ריות עשו כ'בוי א'ורות (ליוונים), והפכו כ'וכבי א'ור בשמי היהדות!

בס"ד

כד קטן זה הלב שלנו, והחכמה נובעת ממנו כל הזמן – כל זמן שאנו ממשיכים לשאוב… 

בוקר טוב! אתם עוד זוכרים משהו משולחן שבת? אם רוצים (או אם צריכים) לזכור משהו, צריך לעשות איזה סימן, איזה מאמץ מודע, שזה יקרה (וניזכר בזמן) אחרת שוכחים. נכון? בלי אפס, שוכחים! כמו שכתוב: 'ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו'. האין כאן כפילות? אלא מכיוון שלא עשה משהו, איזו תחבולה, איזו תזכורת, על מנת לזכור – לבטח שכח. כך אנו בנויים. אז מה אנו אמורים לזכור היום? … איזה סימן נעשה?

להווה ידוע לכם שבאחד העלונים שחילקו לכבוד שבת מתאר כותב העלון כיצד ביקר אצל הרב דוד אבוחצירא בנהריה לאחרונה על מנת לקבל את ברכתו לכתיבת ספר תורה עבור חללים אלמונים, וכיבד אותו שיכתוב הוא את האות הראשונה… והורה להם הרב דוד נחרצות: "כתבו את ספר התורה כמה שיותר מהר, אין לכם הרבה זמן! אני מקווה שתספיקו" (כלומר הגאולה ומשיח בדרך). והוא, כותב הטורים, עמד נרעש כי כבר שמע ממנו כמה פעמים בחודשים האחרונים: "השנה נזכה לראות אותו"! מרגש! כי, באמת, כאשר משמיים הגיע הזמן זה קורה כהרף עין. וזה קורה באופן הכי מסתבר ומתבקש בדרכי העולם המודרני, המוכר, זירת חיינו. קורה משהו, שייתכן לגמרי שיקרה, והתמונה משתנה מן הקצה אל הקצה באופן גאוני.

חברים, חברים, הנה חלפה שנה ואנו נעמוד עוד שלושה ימים שוב מול החנוכייה. כל כך הרבה נסים קרו, גדולים וקטנים, כל כך הרבה חיים הבהבו כאן, הגרון נחנק…

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345