יום ראשון, שבוע טוב. ז' בשבט!

בס"ד

קורה במשפחות הכי טובות

(העתקה מיומן חיים)

במוצאי תענית אסתר לאחר יום מיוסר של הרבה כאב ראש שומם ולקראת האכילה (סוף סוף), והנה גל חימה מוכר עולה בי, גואה פעם ועוד פעם, מבקש להדבירני כבימים ימימה – נחשול זעם ללא סיבה, רק בגלל התענית… אך הפעם – הידד! השם לא נתנני בידי היצר הארור, הזועם מרעב, ושמעתי את צעקת הייאוש שלו כאשר גורש לחרפות. איזה אושר! בסך הכל בלמתי את החמימות הטמאה ושתקתי. רק דממתי. החזקתי מעמד כמה שניות… וזה עבר! ושוב, סיוט אחר סיוט, מתקפת אל קאיידה אחת אחר השנייה… וידי על העליונה!! מי כמוכה באלים השם!

ולמחרת בבוקר היתה תפילת שחרית חדורה בתחושת עיזוז וגם דביקות, אבל שוברה בצידה: חימה על פי מיטב מסורת בית עשו ועמלק. למה? מה קרה? בקשתי מאחד התלמידים כוס תה ולא נעניתי (למרות ששמע היטב ואף היה מכין לעצמו) וזאת בעליל כדי להתריס. לבי הפך מיד חוצץ למלכות. פי מסנן מילות זעם ומגדל אופל מיתמר אל על בחזה – הוא מגדל הגאווה שבלב החולה שלי, ענק ורצחני… ומה עכשיו? חלישות הדעת?! לא! אני נלחם! אין מצב! השם אוהב אותי ויתמוסס הסלע הזה במאור פניו וברחמיו, אבל בפועל, בינתיים, תרחישים של נקימה וענישה חולפים בי אחד ועוד אחד, ואני מחריש. אני מחריש ולא מגיב… ואז מחשבות של הכנעה מתחילות להתגנב, עד שפציתי פי ובקשתי בלא לב מהשם שלא אטבע בחמתי… ולאחר זמן לא קצר עלה בלבי: "אולי זה הזמן לומר באמת – 'ברוך הבא בזיונות'. הוא, התלמיד, היה שליח טוב…", ולאחר עוד מעט זמן והנה פ  ל  א – זה דעך. זה שכך. זה חזר לפרופורציה. כלומר, ל…כלום! כלום. כלום. וזה נס! זה בעליל נס. כי זמן רב היה 'וודאי' לי ו 'ברור' לי, ו 'מוכרח' לי שעל דבר כזה אני משנה את כל התיק שבלב. אני מחליף את חוות הדעת הקודמת ומתחיל עידן חדש של אכזבה ונקימה ממנו – מתבוסס בחלישות הדעת עוד ועוד… והנה, הכל הזייה ותעתוע. זה עבר, זה חלף, וללא עקבות. אנא, אנא, אנא, אבא…

 

 

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345