יום ראשון, שבוע טוב. ז' בשבט!

בס"ד

קורה במשפחות הכי טובות

(העתקה מיומן חיים)

במוצאי תענית אסתר – לאחר יום מיוסר בכאב ראש שומם – לקראת האכילה סוף סוף והנה גל חימה מוכר עולה בי, גואה פעם ועוד פעם, מבקש להדבירני כבימים ימימה… נחשול זעם ללא סיבה, רק בגלל התענית. אך הפעם, הידד! השם לא נתנני בידי המפתה הארור ושמעתי את צעקת הייאוש שלו כאשר גורש לחרפות. איזה אושר!

אכן בלמתי את החמימות הטמאה ושתקתי. רק דממתי. וכך, כמה שניות, וזה עבר! סיוט אחר סיוט. מתקפת אל קאיידה אחר מתקפת אל קאיידה… וידי על העליונה!! מי כמוכה באלים השם!

ולמחרת בבוקר היתה תפילת שחרית חדורה עיזוז ודביקות ושוברה בצידה: חימה על פי מיטב מסורת בית עשו ועמלק. מה קרה? בקשתי מאחת מיוחדת בבנות כוס תה ולא נעניתי (למרות ששמעה היטב ואף הכינה לעצמה) וזאת בעליל כדי להתריס. לבי הפך מיד חוצץ למלכות. פי מסנן מילות זעם ומגדל אופל מיתמר אל על בחזה, הוא צוק החלמיש של הגאווה, ענק ורצחני… ומה עכשיו? חלישות הדעת?! אין מצב! השם אוהב אותי ויתמוסס הסלע ברחמיו וירווה את גני השם…

תרחישים של נקימה וענישה חולפים בי אחד ועוד אחד, ואני מחריש. אני מחריש ולא מגיב… מחשבות של הכנעה מתחילות להתגנב, עד שפציתי פי ובקשתי בלא לב מהשם שלא אטבע בחמתי… ולאחר זמן לא קצר עלה בלבי: " אולי זה הזמן לומר באמת – 'ברוך הבא בזיונות' והיא שליחה טובה. ולאחר עוד זמן והנה פ  ל  א – זה דעך. זה שכך. זה חזר לפרופורציה. כלומר, ל…כלום! ל…כלום. כלום. וזה נס! זה בעליל נס.  כי זמן רב היה 'וודאי' לי ו 'ברור' לי, ו 'מוכרח' לי שעל דבר כזה אני משנה את כל התיק שבלב. מחליף את הרקורד ומתחיל עידן חדש של אכזבה ונקימה וחלישות הדעת ועוד ועוד ועוד… והנה, הכל הזייה ותעתוע. אנא, אנא, אנא, אבא…

 

 

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345