יט אייר, לא סתם דייר, אלא יום נהדר! יופי טופי באייר!

מועתק ממחברת חשבון נפש שלי: יום חמישי ל"ג לעומר, תשע"ב.

אין מילים!

המסע צפונה החל בזמן והחל נחמד. הנהג היה חברמן ומצב הרוח היה צעיר. בהפסקה שהייתה אי-שם על סף הגליל, בחניון מיוחד לאוטובוסים של אגד, זכינו לתפילת מנחה פסטורלית עם שמי זיו צנועים ונוף שקט פרוש על כל  האופק… הוספנו גם שתי גלידות קסטה לתכנייה.

ואנו במירון. למרות שבאופן רשמי לא ידעתי לספר על שום התרגשות מיוחדת הרי שהשמחה הגנוזה בלבי חגגה לעצמה והחיוך לא מש מפי – מעין חי הנושא את עצמו. ההמולה הגרנדיוזית שמסביב, השפע המדהים של הכנסת האורחים והעלייה האטית בין המוני החוגגים פעלו את פעולתם: הלב החל הופך אכסניה לאושר של מקצוענים[1].

אבל, לאט, לאט…

עכשוו נדחפתי בלב נחשול אדם אל תוך מיצרי האבן המסוכנים המוליכים אל תוך הציון: ידיי על אוזניי בשל הבס הקטלני מהרמקולים שבכל מקום וכולי בטל אל הזרם האנושי הסומך על הנס במאמציו לבקוע פנימה…אני נסחף עמו…

התעקשתי לא לפרוש מהצונמי הזה בשל חולשה או פחדנות. רק כשקול ההיגיון השפוי החל לצפור באופן עולה ויורד, נחלצתי בכוח מתוך העיסה הכבושה.

זה היה רגע מושגח. רגע מבורך עד נצח נצחים. יצאתי היישר אל שטיבלך חדש שהוקם שם על גשר פיגומי כזה. בדיוק הסתיים שם מניין והתחיל להתקבץ מניין נוסף, וראיתי גם לפתע את יוסף המתוק[2] עומד 'תקוע' ומחכה שהמתפלל אחריו יסיים. שמחתי כל כך לראותו – ירא שמיים וטוב לב מנעוריו. סימנתי לו בידי שאין ברירה, סבלנות, היום ל"ג בעומר, זה או עכשוו או בשנה הבאה…

ואז, המניין החדש הושלם וגם החום היה מושלם ו…התפנה לי מקום ליד הדופן.

ואוו, יכולתי לקוות למעט ישוב דעת! אמרתי לעצמי שאסיים להתפלל בזריזות ואחר כך אתבודד לי באיזה מקום ואשלים את ההשתפכות, ובמחשבה זו התחלתי להתפלל ואז קרה לי משהו…

לבי עלה על גדותיו. וואו… בבת אחת הצטיירה בכל נופי לבי תמונת ההשגחה שהקב"ה משגיח עלינו… הבהיקה, סנוורה, בכל אתרי לבי ההכרה שהקב"ה אכן מנהיג אותנו בפליאה שמעבר לביטוי, ובאהבה שמעיפה את הפיוזים. כל גלי הנפש אצלי בשרו שהקיבוץ העצום, הגועש, הנדיר הזה של ל"ג לעומר הוא מתנה שאין לה אח ורע, אין לה חיקוי, אין חוויה דומה לה עלי אדמות. בכל נפח החזה, במלוא יופייה, עמדה ניצבת הזכות שנפלה בחלקנו – להיות יהודים, להיות שם בלילה העצום הזה עם צלילי השמחה המתערבלים, הוד הגליל התלת-ממדי השורה כרגע על המוני אפופי לילה שופע חיים שכזה… הכיסופים לקדושה והכרת התודה שלי הרקיעו, המריאו, יצאו ממאסרם… שוב נזכרתי מי אני ומה אני רוצה, ידעתי שאם אני דואג אני משוגע![3] חידשתי את אמונתי שבוודאי כדאי להתחיל עוד פעם. שבוודאי יהיה טוב. החלטתי ששמיעת חדשות ברדיו, למשל, זה דמיון מחוץ למגרש שלי. וכך גם דיבורים פוליטיים רוויי גופרית למיניהם. אני רק שליח לעורר אושר של אחדות ושמחה כאן. שמחה של חדוות הלבבות, אבל ללא הינשאות, ללא מסיכות, ללא חיצוניות מאופרת, רק שמחה של היכללות…

והתפללתי ובכיתי זמן רב – בכי של שמחה והתקרבות – ויצאתי מהתפילה הזו עם לב חדש בידיעה שאין מקום בעולם לקנות אושר כזה, רק שם ורק לאחר כל ההכנות האלה וידעתי שאני מאושר והרגשתי שיש לי כוח.

וכדי שלא יחמיץ לבבי והגאווה תחריב הכול, טעיתי טעות קולנית בספירת העומר. כן, כך, באוזני כולם. ברוך הבא ביזיונות. אבל ההתרגשות הטהורה וההכנעה הרטובה גברו על חלישות הדעת ומיד תיקנתי את הטעות ולא עשיתי מזה עניין. ידעתי שזו תרופה נגד גאוותי והעיקר הוא הטהרה והעמידה המאושרת נוכח פני השם שחוו שם כל מאות האלפים…

ויצאנו, יוסף ואני, אל הגשר בחוץ והקב"ה פינה לנו מקום ליד המעקה הצופה אל ההוד שבהוד… עמדנו שם והבטנו אל המיית החיים של הלילה הפלאי הזה, אל המרחקים הטמירים מעל, אלה המבשילים סודות לכל עומק כיפת הרקיע…

אין מה לדבר, היינו בעננים… דברנו וחיזקנו איש את רעהו, והתחלתי לתת מטבע של צדקה לכל פושט יד באופן הכי פשוט בלי התקוממות של אף בת קול מן הלב, דבר שלא קרה קודם. ואז, יוסף נעלם ואני יצאתי במנוחה לפגוש את חיה, ומצאתיה, גם היא כמו נגן שנטען, וירדנו אט אט בלב אחד…

עברנו דרך צאן אדם שנופחה באפיו נשמת חיים. כמו, למשל, במורד ההר, משפחה צרפתייה חביבה, אבא ושני בנים צעירים מחלקים בקבוקיי יין חדשים, איכותיים, לכל מי שיזכיר בברכה את השמות הרשומים על הבקבוק לזרע של קיימא. טוב, אני לא שותה יין אך רשמתי לעצמי את השמות לשמחתם הגלויה והמשכנו בהליכה המבושמת הזו…

ושוב אנו בחניון האוטובוסים והזדמן לנו מיד אוטובוס, אך הייתה עליו מן התנפלות, לא בקנה מידה של 'אומן' אבל התנפלות בכל אופן. וכאן – נפילה! נפילה מפתיעה על רקע הלב הרענן שהתחדש בי: אני שומע את עצמי אומר לאחד שעצר את התור באופן שרירותי ונתן לכמה נשים לעלות מהצד, 'מה אתה כל כך מנומס על חשבון כולנו!'

כך אמרתי לו בטון לא נעים בכלל.

ואיזה צופה ערני התפלא בקרבי: 'למה התפרצת כך? הרי באמת לא איכפת לך?'  ובאמת לא היה איכפת לי! לבי היה משורר לו. לא שאני ממעט לכעוס, או מרבה לסתום את הפה, לא! אבל באותו רגע זה היה רחוק ממני, הייתי בעולם של דביקות וכף זכות?!

אם כן, יש בי שניים. יש בי בוודאי שניים![4] יש את מי שאני באמת (או מי שאני רוצה להיות), זה שהילולת רבי שמעון החייתה אותו מעלפונו. ויש את המנגנון הידוע, המגושם, שעשה את שלו כהרגלו, אלא שהפעם בלי כעס גורף, הודו לשם, רק כדי לצאת ידי חובה. הייתה זו כאילו השתלחות של איזו מערכת אחרת[5].

וגם כאן לא הרשיתי לעצמי לצלול אל ייאוש, וודאי שאיני מתוקן ובפעם הבאה אעמוד בניסיון, אמרתי לעצמי, וחזרנו לירושלים. לקחנו מונית להר נוף עם שותפה צעירה שחזרה גם היא.

'נו, לילה טוב, לילה טוב'.

והגיע הרגע בו נותרנו עם הלב הממאן להירגע, מגשש ומחפש מה קרה לו, מה קרה לו… איזה לילה.

 

 

[1] זה בעצם כל ייעודו של הלב. לכך הוא בנוי.

[2] חתן שלנו

[3 כך אמרתי ליוסף אחר כך עשר פעמים.

[4 חבר שלי, חילוני, אורח מארה"ב, אמר לי שפנו אליו דתיים בלשון רבים וכששאל מה העניין אמרו לו שבן האדם הוא שניים, שני טיפוסים, ולכן מדברים אל כולם. (כולנו מעין יעקוב ועשו).

[5] אותו אדם שהעלה את הנשים בוודאי לא היה בסדר, אבל, נו, אפשר לחשוב…  וכי אי אפשר לשתוק?!

 

 

תגובות

  1. יקי הגיב:
    יקי

    יפה אמרת!

    אותי זה דווקא ממש מנחם. היכולת להתרומם היא כפופה להבנה שבסופה גם ניפול, כך שנהיה מוכנים למתן את הנפילה ולאסוף את עצמנו. כי בתוכנו יש את המאבק בין יעקב והעשיו שלנו, אין טוב בלי רע ואין התרוממות בלי נפילה.


    דירוג: 5 / 5

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345