יום חדש ברוך ומבורך, אתה על כל המסך! יום רביעי אתה יודעי, כלום בך לא טבעי, אנא שמע שוועי!

בס"ד

מתוך מחברות חשבון נפש

יום רביעי ה' אייר, יום העצמאות תשס"ג

קמתי הבוקר בהרגשה מרוממת, בקיצור, בלב שמח ומיד השמעתי כמה הברקות מקוריות עד שחיה חייכה בנועם מתוך שינה, ואז הערתי את הילדים באופן משעשע… והתבוננתי בעצמי על מה ולמה, והתשובה באה בהקשבה אקראית לרדיו, ועדיין מוקדם בבוקר… שם היו ראיונות מרתקים עם אישים המנסים להיזכר ביום העצמאות הראשון שלהם – מעשיות, אנקדוטות, מן העבר החלוצי המתגבש של מדינת ישראל. הבנתי שזה העניין, זו צהלת הלב הטוב שהשם חנן לי הבוקר. זה התחיל עוד אתמול בלילה, תחושת 'ביחד' המאושרת (למרות כל ההסתייגויות הסובבות אותה), משהו ממנה נשאר כנראה – היא זו המסחררת ומרקידה את הלב. איני רואה סיבה אחרת…

וכך התפללתי בלב שמח הבוקר, ונזכרתי (בתפילה, כמובן) באחד המרואיינים מבגדד של שנות הארבעים שסיפר שכשהודיעו לו על הקמת המדינה זה היה ממש כמו חלום. האושר היה עילאי וכביר כל כך עד שהוא נסחף לרינה חלומית… לא ממש שמעתי יותר אבל תיארתי לעצמי עד כמה התרגשו חבריו (מאותו הדור) לשמוע את זה ברדיו וגליתי שאני מרגיש על מה הוא מדבר – הפנורמה העצומה הזו של עם עולם שרגעיו המאושרים מאפילים על כל הזוועה שעברה עליו, ממתיקים אותה, אפילו משכיחים אותה. והפנורמה הזו כוללת את כל הפנים והתלבושות, הלבבות העורגים, הדעות ואומץ הלב שעם ישראל, על כל אלבום דמויותיו, ידע לינוק מהאמונה, מהתנ"ך, מהארץ, מהצדיקים – מכל ירושתו המדהימה.

אני נכסף, אבא, אני נכסף, נרגש, ומתפלל שלא אשכח את האושר הזה. ההשגה הנפלאה הזו: שהגאולה לה אנו מחכים, צופים אל ההרים, היא לא אחרת מאשר טוב הלב המאושר הזה, רינת הלב המתאחד עם כל ישראל, צוהל יחד אתם בגורלם… דברים אלה ממש דברתי אתמול אל לבי בעת ההתבודדות הנסערת והנה זה התממש אצלי.

הזכרתי לעצמי באותה התבודדות גורלית אתמול (לאחר העימות המכוער ותחושת האשמה עם הדיכאון המחליא) שכל עניין ימי הספירה הוא שהאדם יחזיק מעמד ולא ישכח את הניגון שחטף את לבו. יספור יום ועוד יום מאז אותו ניגון נפלא שעורר אותו לחיים. גאל אותו מהעצבות, מהשבי האומלל של הפחדים, הספיקות – פסח!! הניגון שהעניק לו לרגע (אבל רגע שמעל הזמן) את תחושת החירות האדירה שחש לב הפוגש בחי העולמים, סוד נשמתו… הניגון ששלף אותו מביצות הטיט של הסתר הפנים ונשאו על כנפיו אל החופה הקוסמית עם הדוד בשמים לרגלי ההר הבוער באש… והאמונה הפכה נצחית! מאום שוב לא יאיים, לא ינדנד. אין צליל של ספק או דאגה בנוגע לבאות… הניגון הזה שלפתע נשמע בלב, התגלות הציפור הכחולה, חלילה מלשכוח אותו! אסור לחשוב שהייתה זו הזייה או חוויה מיסטית, אלא לדעת שוודאי יש זמנים שבהם הקב"ה יוצא מחביונו ומוציא את נאמניו ממצרים, זה קרה שוב, ואנו מוזמנים  לבנות על זה, כלומר, לספור את הימים ולהמתין בסבלנות לפינאלה הגרנדיוזית … לא לשכוח שאת זה אנו רוצים, אל המתיקות הזו אנו מיועדים. אכן, המצב הזה מתואר בלשון 'היינו כחולמים'. כשזה קורה האדם נרגש ומאושר כל כך עד שהכול נראה לו כחלום…

זה מה שניסה לתאר אותו יהודי מבגדד (שאחר כך הפך סופר ותיאר את התקופה הזו בספר שנקרא 'מבריחי יונים') וכך גם יהיה לעתיד לבוא במהרה בימינו – היינו כחולמים! אם כן יש ניגון שאנו מתאמצים לשמוע, נלחמים לזכור, והיום, ביום העצמאות, לפתע הוא צף ועלה… אתמול בלילה שמעתי ממנו כמה צלילים מרחוק, והיום הוא התנגן לי במלוא קסמו… אתמול זה היה כאשר באו לבקר אילן ואראלה ושמחנו יחד כל כך… כל הצער של המריבה בבית נשכח, הריחוק נעלם, הכל הומתק, התברר שלא היה מקום לדאוג. טעות טיפשית היתה ליפול אל הראייה מבעד לעדשות הקליפה. טוב, זה קורה ללא הרף והשם יעזור מעכשיו להביט רק מבעד לעיני האמונה הצלולות.

והנה בהשגחה לא אמרו אצלנו במניין תחנון היום. לא שזה אכפת לי, אצלי זה לא סותר. אוכל לומר תחנון ארוך ואף על פי כן לשמוח. אבל, הנה, עובדה שלא אמרו. זה מעין סימן לתחושת הרוממות שתיארתי, כאשר השם פוקח את עינינו לאהבה וליראה אותו בדיבוק שאין מילים אוחזות שם. אם כן הגאולה היא מצב בנפש! לא יאומן, ולא יותר! היא שמחת הלב היוצא לחירות מלונה פרק העפר, מעירפול הכוכב השקוע בשינה. היא רינת הלב המתבשם בניחוח הבשורה הטובה שמעמקיו עצמו מבשרים לו, בשורה הטמונה בו מעת היותו, כבודו ונשמתו, ולעתים היא צפה והנה הוא נכלל בקרב כל ישראל העולים בתשוקה אל מאור פני השם…

השמחה שזכיתי לה גדלה וגברה גם בזכות התרת-הספיקות שהתלוותה לה כאשר גיליתי שאני צמא אל התנ"ך, אל קרקע הצמיחה של עם ישראל, וזאת על מנת להעניק רגעי גדלות לתפילה… אחזה בי שמחה כזו של ציפייה מאושרת לבאות, לימים של 'שגרת התחדשות', תודה ידיד נפשי, מקימי מעפר… עד כמה רוצה אני להיכנס לסדר יום שיעניק לי ולעולם ימים של טהרת הלב, ראייה צלולה של מאור הפנים הניבט אלינו מבעד לניסים האחרונים (ביניהם תנועת התשובה והתקומה הרוחנית בארצנו, לידת התורה מאין בבחינת מעפר קומי, עץ חיים שנגדע ופרח מחדש) – על זה להביט!

רחמנות על האחים הנידחים, המוני הנאבקים נואשות בגלי הדיכאון הארורים… שוב התרונן בלבי זכר יפי יצירות הספרות אשר למדתי בזמנו: מאוויי הנשמות להיותן מפזזות בגילת לבושי המלכות של הנופים והמרחבים של התנוצצויות האינסוף במסתרים. עד כמה יודעות חוויות אלה לרתק את הלבבות אלו לאלו. עלה בלבי זכרונם של פרקים מרתקים בדברי הימים שלנו עם המון דמויות נערצות בהם… גם נזכרתי בתחושה הברורה של  שליחות שהרגשתי ביום הכיפורים האחרון לכלול המון מראות אנושיים, חן כישרונות וביטויי חכמה אשר נגלו לי במהלך לימודיי באוניברסיטה, מהפכים קיומיים בלתי נתפסים שהתחוללו בזרוע אדירה לנגד עינינו בעידן האדם הנורא הזה – לכלול הכול לתמונה אחת (עוצרת נשימה, בוודאי) של כבוד השם ולהציגה לראווה… אנא השם, אנא השם, אנא!

והנה, השם שמע לתפילתי וחנן אותי להעלות את כל הדברים האמתיים האלה על הכתב למשמרת, כי הם בנפשי, וזכיתי להשלימם בכתב כאשר התפללתי ובקשתי כל כך הבוקר, הוא ברחמיו נענה לעפר ואפר ולא בזה את  תפילתי.

תוספת עכשווית

היום, ביום העצמאות ה 72 אנחנו כבר מאחורי הרבה דברים שהפריעו בהתחלה… התחושה הטבעית, הזורמת, היא שהם כבר לא מטרידים, זה מאחרינו… אחרי שראינו בהדלקת המשואות, גם חרדים, גם ערבים, אשה דוברת אנגלית וקשישה מתנדבת ממרוקו ואומנים, והם כולם מתרגשים, חווים אותה התעלות באופן הכי נפלא – הקורונה עשתה את זה. הוציאה, גילתה מתוכנו (והפעם לא על ידי מלחמה. לפחות לא קונבנציונלית) את התשוקה האדירה להיות אחד, מודעים לחלקנו הטוב ושמחים בו. והלוואי שנדע תמיד שהאושר הוא שם: בהתנדבות, בחסדים, בהשתתפות של העם עם העם, למען העם, יהיו אשר יהיו, שם צלם האדם, שם השכינה מחייה, שם הגאולה.

 

 

 

 

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345