יום שלישי – היה מעיין לא אכזב של חיים במובן הכי הרחב! כ"א בטבת!

בס"ד

הניתוח

יום שלישי, ד' שבט, צהרים. הלילה האחרון היה 'לילה של יום מפרך'. נזכרתי לומר ק"ש קודם תום לילה, תודה השם, שלא היה מעוות לא יוכל לתקון. לפני שעתיים יצאתי מבית החולים שערי צדק ועדיין תווית זיהוי על ידי הימנית – הם שכחו להוריד אותה. אתמול עברתי ניתוח שבר במפשעה (ימין), ניתוח שנידחה זמן רב עד שהכאבים היו ללא נשוא. עשו לי הרדמה מקומית של חצי גוף תחתון (אפידורל) ללא טשטוש וללא ווליום. הייתי לא עם לב גיבור (לצערי) אבל גם לא עם לב נמס אלא עוברים את זה וזהו, אשתי לצדי כל הזמן…

ואני נזכר באימה המתפשטת כאשר רגלי הפכו כשני בולי עץ מאובנים, מוטות ברזל, וכיצד החלו לנוע שוב באופן של שלט רחוק רק על ידי הרצון ללא תיווך השרירים… מן פלא מעורר יראה כזה כאשר אתה יודע שאינך יודע כלל איך זה קורה – אתה רק רוצה והרגל נעה ומתכופפת. והנה היא נשמטת בכבדות כמטיל ברזל ברגע שהרצון חדל. מרתק ומפחיד! וקיבלתי על עצמי בדקות אלה לרקוד מעט כל לילה טרם שינה, בל"נ. איזה יופי. אשתי שם בחדר ההמתנה והילדים מתקשרים אחד אחד, אשריהם ואשרי. ואז מסכת הכאבים, הירידה הכואבת מן המיטה… כל הלילה בבית החולים הייתי במן עילפון אין-אונים כזה, עם נגן על האזניים והכאב אורב על כל צעד וכל תנועה (ועדיין זה כך, גם כאן בבית) אבל חופש המחלה המתוק (מהעבודה) מנצנץ…

חיה הגיעה בבוקר לעזור עם השיבה הביתה ואני משתדל לא לעשות כל תנועה, היא טורחת ועמלה ועושה הכל. הכאבים מתחדשים ואני מאבד את מצב הרוח לגמרי, אך לאחר עוד כדור 'איבופן' זה לא נורא: רבש"ע הוא אבא נפלא והוא אתי ושומע אותי, אני יודע. חוברת 'אני מאמין' אודות הביטחון בידי והכל בה. אני מדבר אל לבי פנימה ומוצא אותו יתב' בקרבי ונמלט מן הספיקות ואני יודע שפניו יתברך היו אלה אשר נבטו אלי בחדר הניתוח מבעד חיוכי הצוות ומבעד צלחות הנירוסטה המבהיקות מעל הראש בעוד הם חותכים ותופרים, ומבעד לתיקרה האקוסטית הנוסעת כמו עננים מעל עיניך כאשר המיטה מתגלגלת אל חדר המחלקה… ושם במחלקה מיטתי ליד חלון פנורמי ומשם נוף עוצר נשימה (בעיקר לעת עלות השחר)…

בלילה, השקט שבבית החולים הוא מיוחד, לאה ועצוב כזה, מעיק בדממה, מי יודע כמה באמת ישנים… העיר, רומזת סודות, שרועה בתרדמה מבעד החלון ונדמית כעולם רחוק עד שפניה מתגלות יותר ויותר לרגלי הבוקר העולה. לצדי ישנו וולדימיר ואורן השמן (שאביו נותר ליד מיטתו כל הלילה: "לא רוצה לצאת! תזמיני איש ביטחון!"), והיו לי הפרשות מדיבות לב מן הפצע. אך ליל נדודים זה נגאל לטוב בדמדומי הלילה כאשר ששמעתי (בלב השקט העצוב) שתי תכניות שהולידו שני מעיינות של נוסטלגיה בלבי, אחת ממש עצומה מסדרת "הצעירים" אודות קליף ריצ'רד והצלליות. איזו הפתעה! איזו היסחפות על גלי רגשות חוויתי שם באותן שעתיים של אשמורת אחרונה בהיותי נים לא נים, כואב ומרחף בין מציאות לחלום… עד הצהרים אני מסתובב עם החלוק הכחול עד שברגע אחד, הופ, אנו משתחררים! עבורם עוד מקרה שעבר בסרט הנע, עבורי – נסיון כואב שפניו אל הטוב עדי עד, אמן.

 

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345