יום חמישי, אתה כל מבוקשי, יחי האביב, ותחי גם נפשי! ה' בניסן, ברוך הבא מבאר שבע ועד דן!

בס"ד

האדונים, העבדים והחרות. 

משה רבנו מבשר לנו שבנינו עתידים לשאול אותנו לאחר זמן רב, 'אבא, מה כל המצוות הרבות האלה? מדוע נצטווינו יותר משאר אומות העולם? במה נבדלנו מהם?'

ותשובת האב לבן היא כל הסיפור, 'עבדים היינו לפרעה במצרים…', ויש מי מחז"ל שאומר שהתורה מלמדת אותנו כאן שלא להתבייש מלומר לבנים דברים לא נעימים אודות עברם (ועברנו), כי למרות שהתקופה הזו עלולה להיות מביכה, הוא אומר שכדאי שנקדים ונספר לו אנו אודותיה קודם שייודע לו ממקום אחר ואז יתבייש יותר… אבל כנגד גישה זו טוען (במכילתא) ר' נחמיה  ואומר, 'וכי גנאי הוא לנו שהיינו עבדים? ואפילו עבדים לעבדים? נמוכים ושפלים מכולם. הלא מעלה גדולה היא לנו?!'

עבדות מצרים היתה לדעת ר' נחמיה מעלה גדולה לבני ישראל. למה? הוא עונה: כי שם הם הזדככו וצורפו! כלומר, על ידי העינוי וההשפלה נעקרו שיירי הגאווה וההתנשאות מבני יעקוב וניטעו בם מידות הרחמים והחסד לזולת. וההוכחה לזה היא שקודם שיצאו ממצרים כבר נצטווו על שחרור העבדים!!

מה, באמת? איפה ראינו שכבר במצרים נצטוו על דבר יוצא דופן כל כך בעולם ההוא – שחרור העבדים?

הבינו חז"ל את מה שכתוב בפרשת וארא, 'וידבר השם אל משה ואל אהרן ויצוום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים' כפשוטו: כלומר, הבינו שגם בני ישראל נצטוו על שלוח העבדים (העבריים) לחופשי כמו שנצטווה פרעה לגבי עם עבדיו. ויש לנו על כך סיוע מפסוק מפורש בנביא ירמיהו: 'כה אמר ה' אלוקי ישראל, אנכי כרתי ברית את אבותיכם ביום הוציאי אותם מארץ מצרים מבית עבדים לאמר מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לך'. דיעה זו בחז"ל סוברת שהיו הרבה עשירים מבני ישראל בארץ מצרים שהיו להם עבדים מאחיהם, וציווה אותם הקב"ה כבר שם, עוד קודם היציאה, שישלחו את עבדיהם לחפשי. וקדמה גאולת העבדים העבריים מתחת יד אחיהם, לגאולה של כלל ישראל מתחת יד מצרים. כי אין בני האדם זכאים לחרות כאשר הם עצמם משעבדים את אחיהם… אין רשות לאף אחד להתעמר באחיו ולשים עצמו אדון לו. רק הקב"ה לבדו הוא אדון האדם, והאדם הוא צלם אלוקיו.

ועוד מצביעים חז"ל על הנאמר בראש פרשת משפטים (כאשר העם היה עדיין למרגלות הר סיני) "כי תקנה עבד עברי…" שהנה רואים שהעם נצטווה (מתוך האש) קודם כל בדיני עבד עברי. וזאת למה? למה פותחת התורה דווקא בדינים אלה? והתשובה המוכרחת היא כי העם היו עבדים במצרים ופדה אותם הקב"ה אל החופש והעניש קשות את המצרים ששעבדו את האדם באדם והראה בכך עד כמה משוקץ בעיניו אותו אחד אשר מחלל את כבוד האדם, ולכן הקדים וצווה עליהם בראש אוצרות רצונו מן האדם שלא לשעבד איש את אחיו בפרך לעולם. ואפילו להעבידו שלא בפרך, סתם עבודת עבד, מותר רק באופן שלא יהיה לדורות כי אם עד השנה השביעית – "כי עבדיי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, (ולכן) לא יימכרו ממכרת עבד". ומי שלא רוצה להיות בן חורין, ורוצה להישאר תחת אדוניו, רוצעים את אוזנו אל הדלת ואל המזוזה דווקא – אותם מקומות בבתי ישראל שעצרו בעד המשחית מהכנס (באותו לילה על היסטורי). כי דווקא בהוצאה הזו שהוציא הקב"ה את ישראל אל החירות, קנה לו את בני ישראל: "אנכי השם אלוקיך (ולמה רק אני?) אשר (כי אני הוא אשר) הוצאתיך… מבית עבדים", ומעכשיו והלאה: " כי לי בני ישראל עבדים". (והיש בן חורין יותר מעבד ה'?)

ואכן, בהפטרת פרשת משפטים קוראים את הפרק שהזכרתי בירמיהו (לד), שבו מתבקש העם הנתון במצור של מלך בבל, כתנאי לישועה מן השמיים, לשחרר לאלתר את כל העבדים שנשארו תחת רשותם ולהפסיק מיד את חילול צלם אלוקים, השחתת כבוד האדם. והם, מספר הנביא, אכן עשו זאת, וברעש ובפרסום גדול, אבל אחר זמן קצר שבו וכבשו את אחיהם המשוחררים לעבדים ועוררו את חמת השם להשחית, ועלה הצורר ו… נחרב הבית. כן, חברים.

ועל רקע חרדתה הרבה הזו של התורה לכבוד כל אחד ואחד מבני האדם (אפילו לכבוד עבד כנעני) אני מביא בפניכם שני קטעים קצרים מספר היסטוריה מודרני (כתבו היסטוריון אמריקאי) שעל פיהם נוכל אולי לעכל את גדולתה והדרה של תורתנו.

הקטע הראשון עוסק בניצחון היוונים על הפרסים והתפשטות התרבות ההלניסטית, והוא, בספר, חוקר: כיצד נבדלה הדרך היוונית מהדרך של המזרח העתיק (ערש התרבות)? ועונה: 'ההבדל העיקרי היה טמון באופן בו תפשו היוונים את היחיד, את האינדיוידואל. בתרבות העתיקה של המזרח הקרוב, האדם הרגיל היה בעל חשיבות פחותה. עמק הנילוס המה מאדם והחיים שם היו זולים. השליט המצרי, ה'פרעה', היה הבעלים של הארץ, והנהיג אותה על ידי זכות אלוקית בעצת כמרים ובאמצעות צבא של סוכנים ופקידים, והוא קבע את תבנית החיים. הרעיון של חרות אישית היה חסר משמעות למסה של המוני נתיניו, ואף אחד מבעלי השררה לא ראה את המון האדם כמסוגלים למשול ולהנהיג את עצמם'. ואילו היוונים, לעומתם, החשיבו מאוד את היחיד! (במידה ויחיד זה היה יווני משלהם, כמובן, כי גם להם היו עבדים רבים) עד כאן.

האין הדברים מדברים בעד זיווה של תורתנו שנתנה הרבה הרבה לפני היוונים, חברים?

היוונים, להזכירכם, החלו להתבלט כעם ולהשפיע מבחינה תרבותית רק במאה החמישית לפנה"ס כאשר עם ישראל כבר היה בגלות אצל הפרסים. כאשר אצלנו כבר הכול נגמר. ספר תהלים ושיר השירים כבר היו כתובים כמה מאות שנים קודם. ומה גם שעל פי המקובל אצלנו היוונים קיבלו דרך הפרסים (ששלטו בהם) את הרעיונות וההשקפה היהודיים – זה נתן בהם השראה ועם זה הם יצאו לדרך.

ונעבור אל המהפכה הצרפתית. שם וודאי כבוד האדם, חרותו ושוויונו, היו אמורים לחגוג, לא? הרי זה היה כל הקטע שלהם, לא? ובכן, קראו:

"במונחים של המאה ה- 18 אנשי הבורגנות (המעמד העירוני הבינוני) אכן ביקשו חירות ושוויון, אך למילים אלה היה מובן מיוחד מאוד עבורם…וגם במובן הפוליטי היתה החירות שהם תבעו בעלת מובן מוגבל וצר. וולטר ראה אותה כזכות היתר השמורה למעמדות המשכילות בלבד: הזכות לדבר באופן חופשי, לפרסם, להחזיק רכוש ולהיות מוגן על פי החוק. [וולטר: סופר, עיתונאי ואיש רוח צרפתי שהשפיע מאוד על הלך הרוח בצרפת. נפטר כעשר שנים קודם המהפכה הגדולה שהוא דחף אליה.] אף אחד מחרויות אלה, הוא חשב, לא היה שייך כלל למעמד הפועלים ושאר העובדים אשר היו, לדעתו, יותר מדי טפשים וברוטאליים אפילו להיות מודעים לעניינים כאלה (והם היו הרוב הגדול של האוכלוסייה). רוב המשכילים היו בדעתו של וולטר. רק מאה שנים אחר כך התחיל הרעיון של החירות – חירות מלאה לכל בני האדם – להכות שורשים…

…וגם את רעיון השוויון שתבע המעמד הבורגני (מעמד הביניים) בימי סער המהפכה חייבים אנו לראות בהקשר הבורגני שלו. המעמד הזה, שהיה עויין ומריר בשל הפריבילגיות של האריסטוקרטיה בענייניי חוק ורכוש, חתר להגיע למעמד שוויוני עם האצולה בעלת הקרקעות. למטרה זו הטיפו הבורגנים בחום ובהתלהבות את התיאוריות של 'חוק הטבע' והזכויות האוניברסליות וכל' וכל'. אך בדרך כלל, בני המעמד הבורגני לא רצו שהמעמדות הנמוכות יתרוממו להיות שווים איתם." עד כאן ההיסטוריון תומס גרייר.

נו, מה תגידו על תורתנו? אה, יציאת מצרים! יש דורש את עלבון העבדים – עלבון צלם האלוקים.

 

 

תגובות

  1. יקי הגיב:
    יקי

    חירות, דרור, חופש

    חירות – לא מופיע בתורה
    דרור – פעם אחת (וקראתם דרור)
    חופש – פעם אחת (או חופשה לא ניתן לה)

    כנראה שלחירות ולחופש אין משמעות בפני עצמן כערך, אלא כפרק א' של פריחת הרוח. תחי הרוח.

    יישר כח!


    דירוג: 5 / 5

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345