יום ראשון, ו' אייר, אין לך מתחרים! תרגיש בבית!

בס"ד

בצד אבני השיש

(מתוך יומן חיים)

בית עלמין הירקון, השמש שוקעת, אנו רק ארבעה. המקום כולו שקט, שומם מאדם… כ 50 מטר מאתנו עומדת חבורה דלילה של אנשים ליד אחת המציבות, חסרים להם כמה למניין. הם קוראים אלינו ואנו ניגשים אליהם, והנה עוד שניים מתקדמים מרחוק ומאותתים שנחכה – גם הם רוצים לומר קדיש. כאשר הם הגיעו ואמרנו את הקדיש יחד נפל לי האסימון – זיהיתי יפה כיצד הקב"ה גמל עמנו על מסירות נפשנו להגיע וזיכה גם אותי לומר קדיש נגד הסיכויים…

ליד הציון של אמא אנו שותקים, מהססים, מנסים לגעת פנימה…

אמרנו את התהלים… השמש נפרדת מהארץ, עוד יום שכולו חתום עבר, אנו לבד בכול המקום הענק הזה, הפסטורלי, ואז, אווירה שקשה לתארה במילים… רגש עמוק וענוג של כיסופים עולה בנו, מן תחושה של וודאות בנוכחות הקדושה והטוהר בעולם והיותם נעלמים כל כך בדור הענוש הזה… ידענו שאנו אפופים מתנות קודש ורגשי טוהר גנוזים מן השמים ועמדנו נטועים, חווים את המוזרות של החיים, החידה האינסופית הזו, בין כל המצבות האלה, חשים את פרפורי הנשמה בחזה… הוד צניעות הנשמה… היא מתגלה, היא מרפרפת, השמים אדומים ובוערים באופק ואבני השיש מכסות את אינספור ישני העפר, שינה כבידה…אנו לא אומרים מילה…

והשמש נעלמה. ואנו נפרדנו בלב כבד ושבור מן הקבר של אמא, המעמד והגעגועים… ואז אמרתי בקול, מה שנגלה ללבי לפתע – שאותם אלה שבאמת השקיעו מעט מאמץ להמתיק לאמא את ימי זקנתה בשנתיים האחרונות, אלה אשר יצאו מעצמם (טיפה) כדי להתקרב אליה יותר לעת כלות כוחה, הם אלה שזכו בהשגחה להיות שם ולחוות מה שחווינו… לא יאומן. וביניהם גם אני, בנה, תודה אבא!

עשרה חודשים אחרי – העליה אל הקבר של חמי, נתן בן שמואל אליהו ז"ל:

אבא, אתמול, בבית הקברות בחולון, היתה תחושה וודאית, מידית, של אפסות חיינו. היותם עראיים כל כך. היום – הנה בן האדם כאן, וכאילו הכל מובן, מחר כבר איננו! אבל, רק אתמול…אין אבל, זהו. היה ואיננו. כמה דמעות, כמה ימים של חשבון נפש, הכל ממשיך, עסוק ותוסס, כבימים ימימה. עוד אבן צצה בבית העלמין, ואולי זו רק תיבת דואר בקיר המוות. החדשות מתחלפות, האנשים נחפזים. להם זה לא יקרה… שוכחים, מתעלמים, מהמצודה שפרושה על ראשם. הופ! נשלפת מהאקווריום… אז מה כל הרעש והצלצולים, כל החשבונות הרבים? ממש מגוחך.

מה כן? אז מה כן?! רק הרוח. רק הנשמה. רק אחוות נפשות, עם כמה שאפשר שמחה, והפנים אל העולם הבא, אל הנצח! 'אין אדם מת ואפילו חצי תאוותו בידו', הוא לא יספיק כלום, חבל על המתח והלחץ, זה תמיד יהיה באמצע…  כדאי להתרכז בשמחה! חז"ל אומרים שכדאי להתרכז בשמחה.

ואנו, החבורה שהיגיעה, התמהמהנו יותר מהמתוכנן לומר קדיש ליד מקומות המנוחה של קרובי משפחה שלא תכננו לבקרם, ולא חשנו כיצד השמש צוללת אל הגלים… כמה מאתנו כבר נפרדו והלכו להם לכן לא היה גם לנו מניין, ונהיה כה מאוחר עד שכמעט הפסדנו מנחה, ואפילו ביחידות… כעת נותרנו מתי מעט בשקט המחשיך ופושט על עשרות אלפי המציבות הכורעות על האדמה, בינות השבילים והסמטאות עטורי האבק, מבוך שלם… והנה, נתהוותה אווירה מיוחדת במינה, נדירה, כאשר נותרנו לבד, דוממים בין המצבות הדוממות, חווים רגעים נדירים, נדירים… אשתי חכתה לי עד שאגמור מנחה, אלה היו רגעי איכות…

קודם, כאשר פסענו כולנו לאורך השבילים, עצרנו והשלמנו מניין לקבוצה של שלושה אנשים שלא הכרנו: שני גברים שנראו חילונים ואשה צעירה עם כסוי ראש. הם עמדו ליד מצבה של נפטרת בשם זוהרה, והמבוגר בהם היה מנקה את המצבה באהבה כה רבה ונושק לה, אחר כך הוא והאשה בכו כאשר הוא אמר את הקדיש. זה היה כל כך מרגש… יותר מאוחר, כאשר היה חסר לנו אחד למניין, התקרב אלינו מרחוק גבר צעיר שראה או חש את מצוקתנו, אדם עדין ונפלא… ביקש כיפה… באיזו עדינות ורצינות הוא עמד שם וחיכה עד שנסיים לומר עוד כמה מילות התחזקות. הוא הגיע מרחוק, מעבר לגדר, ממש לעת השקיעה… אנשים שם יודעים את האמת: שכל הווייתנו חלשה וחולפת, היא מוזרה וחסרת תוחלת. אלא מה? רק נצח נשמתנו. שלך, שלי, של כולנו, היא ואין עוד!

ואז, עם צאת הכוכבים, הייתה הצפירה לזכר הנופלים במערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה – הצפירה המעיקה, פולחת לב הזו שפתחה את אירועי יום הזיכרון – ואנו שם עדיין ליד צבאות הנופלים, המוני מציבות הנופלים, נופלי מערכות החיים – צפירה זו השלימה את האווירה…

אבל הרבה קודם, כאשר עוד היו קבוצות אנשים לא מעטות פה ושם במקום הדומם אפוף ההוד הזה, גיסי, מאיר, אמר דבר נפלא. הוא התבונן סביב ואמר שחסד אלוקים, שמפצה וגובר על קול הנהי העולה מן המקום העצוב הזה, היא הידיעה המדהימה, שגם מומחשת לעין מסביב, שליד כל מציבה ומציבה עומדת קבוצה שלמה של אנשים בכל הגילים, חיים וקיימים, והם צאצאים ישירים של אותו הנפטר.

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345